לא קדוש, כן מעונה

פרשיית ההצתה הקטלנית המזעזעת בכפר ביתא הגיעה, לכאורה, בשבוע שעבר לסיומה הרצוי. לכאורה, המערכת הצליחה ללכוד פושע מסוכן ולהרחיקו מהחברה הנורמטיבית לשארית חייו, וגם הוכיחה שהיא לא נרתעת מלטפל בנחישות בטרור היהודי. לכאורה, שבע שנים לאחר שבקבוקי תבערה הושלכו באישון ליל על בית משפחת דוואבשה האומללה, נעשה סופסוף צדק עם הנספים סעד, ריהאם ובנם התינוק עלי, ועם אחמד בן הארבע שנפצע באורח קשה.

ביום חמישי שעבר דחה בית המשפט העליון את ערעורו של עמירם בן אוליאל בן ה-27 על הרשעתו בבית המשפט המחוזי מחודש מאי 2020. על פניה, זו באמת היתה החלטה מתבקשת המבוססת על נראטיב הגיוני: פונדמנטליסט יהודי מוסת, ההתגלמות המזוקקת של נער גבעות אלים, יוצא למסע שנאה ונקמה עיוור ורוצח ערבים באופן אקראי ואכזרי. הוא אפילו הודה בכך בחקירתו וצירף תיאור מפורט של מעשיו הנקלים. מה עוד שעל תומכיו ושוחרי טובתו נמנים ארגונים מגונים כגון מפלגת נעם ועמותת חוננו, וכן פוליטיקאים שמניפים בגאון את נס הרב כהנא ומדיפים את ניחוח משנתו המבאישה. מן הסתם די בכל אלה בשביל להיאנח אנחת רווחה, להאמין שהצדק אכן יצא לאור, וכדי להטיל דופי עמוק בטענת החפות העיקשת של בן אוליאל.

היה מרתק לקרוא את התגובות בשורות הימין הקיצוני בעקבות החלטת בית המשפט העליון, שלדברי ח”כ סמוטריץ’ “תיזכר כאחת מנקודות השפל הגדולות ביותר של מערכת המשפט מאז ומעולם”. “יום שחור לדמוקרטיה,” זעק יו”ר מפלגת עוצמה יהודית איתמר בן גביר, שבעבר שימש עורך דינו של בן אוליאל, ואילו עמותת חוננו הגדילה והוסיפה: “קיווינו למצוא בבית המשפט העליון אוזן שקשובה לזכויות אדם, לצדק וליושר, אך לא הופתענו למצוא שופטים מנותקים שעמלים בעיקר לתמוך באג’נדה מסוימת.”

כמה מגוחך לחזות ביריביה העוינים ביותר של הדמוקרטיה נזעקים לפתע להיאחז בגלימתה ברגע שמנגנון הדיכוי מטיל את צלליו האוטוריטריים על חצרם האחורית. האמת, זה אפילו די מבדר לשמוע אותם גועים במזמורי זכויות האדם כאשר אותם נהלים ששלחו אלפי פלסטינים לכלא (באמצעות פס ייצור של הרשעות אוטומטיות) מיושמים לראשונה נגד יהודי כשר למהדרין. אבל אין מנוס מלומר גם את זה: אבסורדית ככל שתהיה צביעותם, היא אינה פוגמת הפעם בנכונות דבריהם. עד כמה שקשה להודות בכך, במקרה הזה הם צודקים: הרשעתו של בן אוליאל היא לא רק יום שחור לדמוקרטיה, היא גם מהווה מהלומה נוספת לשכפ”ץ הזכויות המחורר שלנו, ולו רק מן הטעם שהיא הושגה בשל שימוש בעינויים.

ואגב, זוהי לא רטוריקה פרשנית, אלא עובדה שכל הנוגעים בעניין מודים בה, גם אם הם עושים זאת בשפת צפנים סטרילית.

בן אוליאל, נשוי ואב לילדה, נעצר בתחילת דצמבר 2015, כארבעה חודשים לאחר הרצח. חוקריו נתקלו בבעיה ממשית, מפני שלא היתה בידיהם אף ראייה, פורנזית או אחרת, שקישרה אותו לפשע – או אפילו כזו שהעידה על נוכחותו בדומא בלילה הטרגי ההוא. הוא השכיל שלא להותיר אחריו ולו טביעת אצבע קטנה או קצה שערה או זרזיף של דנ”א, ואף לא טביעת נעל מפוקפקת כדוגמת זו שגזרה את גורלו של רומן זדורוב. אף אחד לא ראה אותו בכפר עצמו או בדרכים המובילות אליו. אדרבא, עדי ראייה דווקא דיווחו על שניים עד ארבעה רעולי פנים שנראו בסמיכות לבית הבוער, ואף אחד מהם לא זוהה כאיש שעליו בסופו של דבר נחתה האשמה.

כמה מגוחך לחזות ביריביה העוינים ביותר של הדמוקרטיה נזעקים לפתע להיאחז בגלימתה ברגע שמנגנון הדיכוי מטיל את צלליו האוטוריטריים על חצרם האחורית. האמת, זה אפילו די מבדר לשמוע אותם גועים במזמורי זכויות האדם כאשר אותם נהלים ששלחו אלפי פלסטינים לכלא (באמצעות פס ייצור של הרשעות אוטומטיות) מיושמים לראשונה נגד יהודי כשר למהדרין. אבל אין מנוס מלומר גם את זה: אבסורדית ככל שתהיה צביעותם, היא אינה פוגמת הפעם בנכונות דבריהם. עד כמה שקשה להודות בכך, במקרה הזה הם צודקים

בשל הגדרתו כעציר בטחוני עבר בן אוליאל חקירות אינטנסיביות בידי השב”כ ונמנעה ממנו הזכות להיפגש עם עורך דין. “במשך שבעה-עשר ימים,” כך מתאר פסק הדין של בית המשפט המחוזי בלוד, “נחקר הנאשם פעמים רבות, לעיתים למשך שעות ארוכות, אך שתק באופן גורף.” אולם בליל השבעה-עשר בחודש, כארבעה ימים לפני תום הזמן המותר בחוק להחזקת עציר ללא גישה לייעוץ משפטי, השיג השב”כ היתר לבצע “חקירת צורך” שנמשכה לילה שלם. באותה חקירה הופעלו, כפי שמספר לנו פסק הדין בגילוי לב, “אמצעים מיוחדים”. וראו זה פלא, “זמן קצר לאחר שהחל השימוש באמצעים אלה, הודה הנאשם בביצוע פיגוע הרצח בכפר דומא.”

מעתירות שהוגשו בעבר על ידי ארגוני זכויות אדם עולה כי “האמצעים המיוחדים”, שהיו מנת חלקם של עצירים פלסטיניים רבים, כוללים בין היתר “טלטולים”, מניעת שינה, מניעת אור ומוזיקה מחרישת אוזניים. כל אחד מאיתנו יכול להעלות בדמיונו מה מידת הסבל שפעולות מעין אלה עלולות להסב, ומה הסיכוי שלהן לחלץ הודאת שווא מפי אדם המצוי בתנאים של בידוד מתמשך. עו”ד אביגדור פלדמן, שבצוותא עם יהושע רזניק, לשעבר המשנה לפרקליט המדינה, ייצג את בן אוליאל בהליך הערעור, הוסיף על כך: “זו סדרה של פעולות מכאיבות, ממושכות, חוזרות על עצמן, שאסור אפילו להזכיר אותן מטעמים לא ברורים של ביטחון המדינה.” מדובר בתפריט מיוחד, הסביר פלדמן, “שהוכן על ידי צוות מוחות של רופאים, חוקרים, פסיכולוגים וכנראה משפטנים, המשתמשים בשיטות פרימיטיביות שמטרתן לנפץ את תחושת האני של הנחקר ולהפקיר אותו לחסדם של חוקריו.”

החוק הישראלי קובע שהודאה שלא ניתנה באופן חופשי ומרצון אינה קבילה. בשנת 1999 אסר בג”צ במפורש על הפעלת אלימות פיזית כלפי נחקרים וקבע כי “סמכויות החקירה של השב”כ זהות לאלה של המשטרה.” עם זאת, כפי שמציין הוועד הציבורי נגד עינויים (שהצטרף לערעור של בן אוליאל כידיד בית המשפט), פסיקת בג”צ הותירה “פרצות מהותיות המאפשרות את המשך קיומם של עינויים והתעללויות בחקירות השב”כ.” הפרצה המרכזית הוא עקרון “הגנת הצורך”, המתיר לענות אדם במקרים של “פצצה מתקתקת”, כלומר, קיומה של סכנה מיידית וממשית לחיי אנשים אחרים, המחייבת שימוש באמצעים חריגים.

הכל נעשה, אם כן, כדת וכדין, בצירוף חותמת כשרות ובחסות גלימת פרקליטים מהודרת. נושא החקירה בעינויים, שבעבר היה נדחק למסדרונות האחוריים ולמרתפים האפלים של עולם המשפט, זכה במקרה הזה להיכנס אל ההיכל דרך הדלת הראשית. כדברי אביגדור פלדמן: “מה שפעם היה מתחת לשולחן, מופיע בתיק הזה באופן מפורש וגלוי.” העובדה שזו היתה הפעם הראשונה שבה הופעל נוהל “פצצה מתקתקת” נגד עציר יהודי עוררה את תשומת לבה של התקשורת, שבמשך יובל שנים הפגינה אדישות כללית כלפי אינספור העדויות של קורבנות עינויים פלסטיניים. אף אחד מהשופטים שבפניהם עמד הנאשם לא מצא פגם משפטי או מוסרי בעצם הפעלת הנוהל, ודעתם נחה מהבטחת השב”כ כי זה היה נחוץ לצורך “סיכול פיגועים חמורים עתידיים.” עם זאת, הרכב בית המשפט המחוזי, בראשות הנשיאה רות לורך, סבר שההודאות שנגבו מבן אוליאל במהלך שתי “חקירות הצורך” אינן קבילות, בשל העובדה שהוצאו תחת לחץ פיזי קשה. ועדיין, הכשירו השופטים את ההודאות שמסר העציר במהלך שלושת הימים שהפרידו בין שתי החקירות האלימות, וקבעו כי “הוכח מעבר לספק סביר שהן ניתנו באופן חופשי ומרצון.”

נפלאות ממני אורחות עולם המשפט, וזו הסיבה כנראה שבינתי מתקשה לקלוט כיצד הודאה בלתי כשרה הופכת להודאה שנעשית “מתוך בחירה מודעת” רק מפני שהיא ניתנת בהפוגה הקצרה שבין פרק עינויים אחד למשנהו. בעיניי, זה כמו לטעון שאגם מזוהם עשוי לשמש כמקור למי שתייה זכים וטובים למשך שלושה ימים בלבד, ואז לשוב ולהיות מוקצה ואסור. הדעת הרי נותנת שאם מרכיבים מהותיים מן החקירה נמצאו מעוותים באופן יסודי, אז יש בהם בוודאי כדי להעיב על אמינותה של כל הודאה שתינתן במהלכה, קל וחומר כאשר התיק כולו נסמך עליה. אולם השופטים דחו אפשרות זו באמצעות רטוריקה מפולפלת וארכנית, ציטטו הלכות ותקדימים, חרצו שההודאות “ניתנו ברצף, הן מפורטות מאוד וכוללות תיאורים אותנטיים,” וקינחו בהצהרה כי “לא מדובר בנאשם המשתייך לקבוצת סיכון למסירת הודאות שווא,” אם כי לא ציינו על מה מבוססת אבחנתם.

בהחלטה לדחות את הערעור, גיבה השופט העליון יוסף אלרון את פסיקת המחוזי. “עברו 36 שעות מחקירת הצורך האלימה,” ציין אלרון, והוסיף את התרשמותו שבעת מסירת ההודאה שררה בחקירה “אווירה נינוחה”. מעניין כמה “נינוחה” היתה נפשו של בן אוליאל לאחר שלושה שבועות תחת חסדי מעניו, שהיו ברשותם את הזמן והאמצעים להזין אותו בגרסה “העקבית והסדורה” עם “הפרטים המוכמנים” המחזקים כביכול את אמינות ההודאה, שהיתה, כזכור, הראייה האפקטיבית היחידה במשפט הזה.

חשוב לי להבהיר כי הביקורת על התנהלות החקירה והמשפט לא מהווה בשום אופן נקיטת צד בשאלת אשמתו או חפותו של בן אוליאל, ובוודאי שהיא אינה בבחינת הכרעה ערכית באשר לאופיו ותפיסת עולמו. זוהי פשוט הבעת עמדה עקרונית למען המותג השחוק שנקרא “דמוקרטיה”, שבשנים האחרונות נדחק לאיטו אל בור השופכין של ההיסטוריה. חזיתות המאבק למען זכויות האדם רבות ומגוונות, ובכללן גם כאלה שבהן ניאלץ לסתום את האף ולעמוד לצד אנשים שמעוררים בנו סלידה, מתוך ההכרה שהסמכות הניתנת בידי המדינה לענות עצירים מסוכנת יותר מאלף נערי גבעות פרועי מחלפות. הוועד הציבורי נגד עינויים, הניצב בחזית המאבק הזה כבר יותר משלושה עשורים, כינה את החלטת בית המשפט העליון “ליקוי מאורות של ממש”, והוסיף: “הגיעה העת שבישראל יחוקק חוק נגד עינויים.” ח”כ מוסי רז ממרצ הודיע שעם השבעת הכנסת החדשה הוא יגיש הצעת חוק שתמנע “קבלת הודאות שהושגו בעינויים.” לא נטעה אם נניח שהסיכוי להתגשמותה של יוזמה כזו הם נמוכים, ולו מפאת עוצמתה חסרת התקדים של מערכת הביטחון ויכולתה המוכחת לאלף את הממסד הפוליטי בהתאם לצרכיה. אולם ניתן לנצל את מקרה המבחן של הרצח בדומא והרשעתו של עמירם בן אוליאל על מנת לשפוך מעט אור על הכוח האפל והיהיר החולש על מנגנון המדינה ואינו פוטר אף אחד מפגיעתו – אפילו לא יהודים נאמנים ומחוסנים למשעי.

הערך שיש לראיית ההודאה אינו רק משפטי אלא גם פסיכולוגי, והוא נובע מההנחה הרווחת שהאדם הסביר אינו מודה בפשעים שלא ביצע. זוהי כמובן אשלייה שאין לה בסיס אמפירי, והיא עשויה להשתנות בעקבות בילוי של לילה אחד בבית מעצר וחקירה תחת תנאים סטנדרטיים. הודאות שווא הן הרבה יותר שכיחות ממה שרוב האנשים מעלים על דעתם, כפי שהתגלה בעשורים האחרונים במסגרת פרויקט החפות בארה”ב והשתכללות טכנולוגיית הדנ”א. רבות מההודאות, מסתבר, נסחטות מהנחקרים גם ללא שימוש בלחץ פיזי משום סוג. העובדה שרשויות החוק נותנות תוקף כלשהו להודאה שנמסרה תחת עינויים היא לא רק עיוות דין ולעג לצדק, אלא כתם של חרפה שלא יימחה במהרה.