לא קרנבל

זרקורי תשומת הלב העולמית שבו להתמקד לאחרונה בברזיל בשל הדרמה שהתרחשה בתחילת החודש, בעקבות השבעתו של הנשיא החדש–ישן, לואיז (לולה) אינסיו דה סילבה.

בהתאם לטווח הקשב המצומצם של תקשורת ההמונים, נעשתה סקירת האירועים בגיחות קצרות וקמצניות, בצירוף סרטונים מרשיעים שהותירו רושם עגמומי של אנרכיה ואלימות. העיתונות הישראלית, כמנהגה, לא טרחה לשלוח כתבים למקום ההתרחשות או לראיין נציגים מתוך 215 מיליון תושביה של ארץ האמזונאס, אלא הסתפקה בציטוטים נאמנים של סוכנויות הידיעות הבינלאומיות והדגשת מושגי מפתח כגון “מהומות”, “ונדליזם” ו”ניסיון הפיכה”. כצפוי, באגפיה הימניים של המדיה המקומית לא נפקד מקומן של הקינות הפרובינציאליות על אודות הדחתו של בולסונארו “ידיד ישראל” לטובת לולה “אוהד הפלסטינים”.

אירועי ה–8 בינואר בעיר הבירה ברזיליה היו תוצר נלווה למערכת בחירות צמודה ומורטת עצבים, שבסופה נבחר לולה דה סילבה לכהונתו השלישית כנשיא המדינה. שובו של לולה לכס הפוליטי העליון היה מחזה כמעט בלתי נתפס בהתחשב בכך שכשלוש שנים לפני כן הוא היה עדיין כלוא בבית סוהר בעוון קבלת שוחד והלבנת כספים – הרשעה שבוטלה סופית במרץ 2021 בעקבות חשיפת כשלים ושחיתות בהליכי התביעה והשיפוט. במקביל לזכייתו הדחוקה של מועמד השמאל, נחלה קואליציית הימין בהנהגת המפלגה הליברלית (PL) של ז’איר בולסונארו הצלחה מרשימה בשני בתי הקונגרס ובבחירות למושלי המדינות. העובדה הזו הפתיעה רבים בברזיל ובעולם שחזו תבוסה כואבת לבולסונארו ולמפלגות הימין, לא בהכרח בשל דמותו הפרובוקטיבית שזכתה לכינוי “טראמפ של האזור הטרופי”, אלא בעיקר מפני נקמתם הצפויה של העניים לנוכח מדיניות ההפרטה הפראית והקיצוץ במיסי העשירים.

בניגוד לתקוות הגדולות, לא ניכר מעבר משמעותי של קולות מהשכבות הנמוכות אל לולה, על אף משנתו הסוציאל–דמוקרטית שהיטיבה עימן בעבר. לדברי ברונו קאבה, אינטלקטואל המזוהה עם השמאל ומחברם של ספרים ביקורתיים על העידן הניאו ליברלי, “תוצאות הבחירות המחישו את המציאות החברתית המורכבת בברזיל.” לטענתו, המחנאות שנוצרה סביב שני המועמדים משקפת תהום שנפערה “בין העניים לבין הסופר–עניים”. בחירתו של לולה בן ה–77, שנולד למשפחה דלת אמצעים והקים את “מפלגת הפועלים” הסוציאליסטית עוד בזמן הדיקטטורה הצבאית, מסמלת לדעת קאבה את אותה פוליטיקה ישנה. על אף עברו כמנהיג עובדים נועז וכנשיא פופולרי, “לולה הוא עכשיו לא יותר מג’ו ביידן של ברזיל, והוא מייצג את אותם כוחות אוליגרכיים שהיו בעבר אויביו.”

במהלך מערכת הבחירות נמנע לולה מלנקוט ברטוריקה מעמדית ואנטי–קפיטליסטית. הקמפיין שלו התמקד במסרים ממלכתיים שהיוו אנטי–תזה “לפופוליזם הימני המסוכן” של יריבו. מנגד, עלה בידו של בולסונארו למנף את התסכול החברתי ואת אי–האמון ברשויות לכדי תנועה ציבורית נאמנה ותוססת. בדומה לתאומיו הפוליטיים נתניהו וטראמפ, שעל אף היותם בשר מבשרה של האליטה הצליחו לגבש תדמית אנטי–ממסדית, גם הוא זוכה לאהדה לא מבוטלת בקרב קבוצות מוחלשות ונידחות בחברה. הוא גם יודע היטב לנצל את התסיסה המעמדית כדי לתקוף אג’נדות ליברליות “מתועבות”, שעומדות בניגוד ל”ערכי המשפחה” של “הנצרות האמיתית”. זו הסיבה שאזהרותיו החוזרות ונשנות של בולסונארו מפני “המזימה של השמאל לגנוב את בחירות” נפלו על אוזניים קשובות וגרמו לאלפי “בולסונאריסטאס” להגיע לברזיליה כדי למחות על העוול שנעשה בעיניהם לגיבורם המודח.

לאחר הפסדו הצמוד בסיבוב השני סירב בולסונארו לברך את המועמד הנבחר, אך הוא הסכים להעברה תקינה וחלקה של הסמכויות. למעשה, הוא הפסיק לחלוטין להופיע בציבור, ואף לא נכח בטקס ההשבעה לנשיאות שבמהלכו הבטיח לולה “לשקם את המדינה מההריסות”. למחרת הטקס טס בולסונארו למיאמי והודיע שהוא נשאר שם לתקופה בלתי ידועה, כשמאחוריו מתהלכות שמועות שהוא נמלט מחקירה המתנהלת נגדו בחשד לעבירות שחיתות. כמה ימים לאחר מכן החלו תומכיו לחסום כבישים ולהתאסף בסמוך לבסיסים צבאיים בדרישה מהקצונה הגבוהה, שמאז הדיקטטורה נודעת לה השפעה גדולה בפוליטיקה הברזילאית, להתערב בהליך האזרחי. באופן רשמי ביקש בולסונארו להפסיק את המחאות ולקבל את ניצחון לולה, אך רבים מאשימים אותו שהוא המשיך להתסיס את האווירה בחשאי ואף עודד את המפגינים לעלות אל עיר הבירה ולהסתער על הבניינים הפדרליים.

יותר מ–1000 איש ואישה נלקחו למעצר, אם כי עד כה אין לדעת כמה מהם היו מעורבים בפעולות ההרס או אם נכחו בכלל בתוך הבניינים. כך או כך, מאותו יום והלאה נכנסה המערכת לסחרור כוחני, חסר פרופורציות ונטול עכבות, כשרשויות המשפט, במלחמתן הקדושה “להצלת הדמוקרטיה”, הרשו לעצמן לנקוט באמצעי בלתי דמוקרטיים בעליל

ההפגנה ב–8 בינואר יצאה לדרך ככל אירוע מחאה סטנדרטי, אך התפתחה במהרה לשעיטה לעבר בנייני הקונגרס, ארמון הנשיאות ובית המשפט העליון, שהיו ריקים מאדם בשל חופשת סוף השבוע. על פי העדויות, מאות המתפרעים “שברו חלונות, רהיטים וחפצי אמנות, וריססו כתובות גראפיטי שקראו להפיכה צבאית”. בסרטונים הרבים שהופצו ברשת ניתן לחזות באנדרלמוסיה של המון נסער, זגוגיות מנופצות וגז מדמיע, אך לא ניכרת התנגשות חריגה במיוחד בין המפגינים לבין כוחות המשטרה. מה עוד שאף אחד מהאזרחים לא היה חמוש והאירוע כולו הסתיים כעבור כמה שעות, לאחר הגעתן של יחידות צבאיות שהצליחו להשתלט על הפורצים. ככל הידוע עד כה, איש לא נפגע באורח משמעותי.

לולה לא היה נוכח באותו יום בארמונו ומיהר לגנות את “הפאשיסטים הפנאטיים”. גם בולסונארו הביע הסתייגות נחרצת, אולם הכרזתו נתקלה בחוסר אמון, ובית המשפט העליון התיר לפתוח נגדו בחקירה בחשד למעורבות במהומות. יותר מ–1000 איש ואישה נלקחו למעצר, אם כי עד כה אין לדעת כמה מהם היו מעורבים בפעולות ההרס או אם נכחו בכלל בתוך הבניינים. כך או כך, מאותו יום והלאה נכנסה המערכת לסחרור כוחני, חסר פרופורציות ונטול עכבות, כשרשויות המשפט, במלחמתן הקדושה “להצלת הדמוקרטיה”, הרשו לעצמן לנקוט באמצעי בלתי דמוקרטיים בעליל.

המגמה הזו החלה עוד לפני הבחירות, במסגרת מאבקי הכוח שהתנהלו בין ממשל בולסונארו לבין בית המשפט העליון הפדרלי, שיצא למערכה ניצחת נגד “הפרופגנדה האנטי–דמוקרטית המקעקעת את האמון במוסד הבחירות.” במוקד הקונפליקט ניצב השופט אלכסנדרי דה מוראיש, שנבחר להוביל את “החקירה השיפוטית לתופעת הפייק–ניוז” וקיבל לידיו סמכויות נרחבות להטיל צווי מעצר וחיפוש תוך שימוש בפרוצדורות חירום מקוצרות. במסגרת תפקידו הורה דה מוראיש להרחיק מהפלטרפורמות החברתיות כל אדם שנחשד בעיניו בהפצת “דיסאינפורמציה”, וזאת באמצעות צווים סודיים שאי–ציות להם עשוי לעלות לתאגידי המדיה כעשרים אלף דולר ביום. בעקבות כך נסגרו חשבונותיהם של עשרה חברי קונגרס, אף על פי שחברות התקשורת (שלרובן יש משרדים בברזיל) טענו שמבחינתן לא היתה לכך עילה מוצדקת. חרב הצנזורה מופנית לרוב נגד אישים וארגונים המזוהים עם הימין ועם בולסונארו, אך גם השמאל אינו פטור מרדיפתו של דה מוראיש. כאשר המפלגה הקומוניסטית צייצה בטוויטר הערה ביקורתית נגד השופט “שיכור הכוח”, הוא הורה מיד לסגור את כל חשבונותיה בכל פלטפורמה חברתית.

הניו–יורק–טיימס, במאמר ביקורתי נדיר בנוף התקשורת הליברלית בעולם, הביע בספטמבר האחרון את החשש שבית המשפט העליון “הרחיק לכת במאמציו להגן על הדמוקרטיה בברזיל”. כתב העיתון בברזיליה דיווח על קבוצת וואטסאפ של אנשי עסקים שהמילה “הפיכה” הוזכרה בה כמה פעמים. בתגובה לכך, לא רק שהקבוצה נסגרה, אלא שהשופט הורה לעצור את כל חבריה, לפשוט על בתיהם ולהקפיא את חשבונות הבנק שלהם. נגד חמישה אזרחים אחרים הוצאו צווי מעצר לאחר שפרסמו פוסטים שלדעת דה מוראיש “תקפו את מוסדות השלטון”. חוגים מסוימים בברזיל, שאינם מזוהים בהכרח עם בולסונארו, הביעו דאגה מכך שבית המשפט העליון מנצל לרעה את סמכותו הנרחבת. יחד עם זאת, חלק הארי של השמאל הפוליטי בברזיל תומך במסע הצלב הנחוש נגד הבולסונאריסטאס בטענה שמדובר “בתנועה מסוכנת כמו ארגון טרור, כך שאין ברירה אלא להפעיל נגדה אמצעים מיוחדים.”

אירועי ה–8 בינואר, מטבע הדברים, העצימו את יד הברזל שהנהיג דה מוראיש, ולטענת מבקריו אף עשו אותו לשליט דה–פקטו של המדינה. עוד באותו יום הורה השופט העליון לעצור את שר המשפטים לשעבר ולהשעות את מושל המחוז הפדרלי שבו נמצאת ברזיליה למשך שלושה חודשים בשל “כשלים חמורים באבטחה”. העיתונאי האמריקאי גלן גרינוולד, הנשוי לחבר קונגרס ממפלגת העבודה הדמוקרטית ומתגורר מזה 17 שנים בברזיל, דיווח בשבוע שעבר על אווירת פחד המזכירה את ימי ממשל בוש לפני מלחמת עיראק, כשכל מי שלא יישר קו עם דעת הרשויות היה מואשם בהזדהות עם סדאם חוסיין. “העוצמה שיש בידיו של דה מוראיש,” טען גרינוולד, “היא חסרת תקדים בדמוקרטיות מודרניות.”

קביעתו הנחרצת של גרינוולד, שזכה בפרס פוליצר עבור חשיפת מסמכי סנודן וה–NSA, עוררה עליו צונאמי של התקפות בתקשורת הברזילאית והבינלאומית. מבקריו האשימו אותו בהגזמה בעוצמה שהוא מייחס לדה מוראיש, “שאינו פועל על דעת עצמו, אלא לפי בקשות המשטרה הפדרלית ובהסכמת עמיתיו לבית המשפט העליון”. הוא הואשם ביישור קו עם תומכי בולסונארו וזלזול במשמעותו החמורה של “ניסיון ההפיכה של הימין הטרוריסטי”. זוהי האשמה אירונית במיוחד לנוכח העובדה שגרינוולד היה אחראי בשנת 2019 לחשיפת קשר השחיתות במשפטו של לולה, שבעקבותיה בוטלה הרשעתו והתאפשרה ריצתו לנשיאות. גרינוולד גם נרדף בשל כך על ידי ממשל בולסונארו, שהגיש נגדו כתב אישום בעוון פריצה למערכות ממוחשבות על מנת להשיג לכאורה את הראיות שזיכו את לולה. העמדה שהביע גרינוולד לא חורגת במהותה מן המסורת האנטי–אוטוריטרית של השמאל הפרוגרסיבי שהתעצבה במהלך המאה העשרים, אבל על פי אמות המידה המעוותות של זמננו היא מזוהה דווקא עם הימין השמרני, ואפילו הקיצוני, הממחיש את סכנת “חופש הביטוי האבסולוטי”. בהווייה הפוליטית הניזונה דרך קבע מנראטיבים שטחיים ודלי קלוריות, נגזר על כל התבטאות עצמאית לעבור דמוניזציה אוטומטית. הקונספציה שלפיה “המצב הנוכחי בברזיל דורש אמצעים מיוחדים על מנת להגן על הדמוקרטיה” אינה יכולה לסבול אף סטייה, וכל המפקפק בה עלול למצוא את עצמו מזוהה מיד עם “הבולסונאריסטאס”.

כפי שאפשר היה לנחש, העיתונות העולמית לא איחרה לעשות אנלוגיה בין המהומות בברזיליה לבין ההפגנות שהתרחשו בשישי בינואר 2021 בגבעת הקפיטול בוושינגטון. ואמנם, על אף ההבדלים הניכרים מבחינת עוצמתם ונסיבות התרחשותם, קיימת זהות די ברורה בין האירועים, בעיקר על רקע העובדה ששניהם נבעו מאי–אמון עמוק בתוצאות הבחירות. ההנחה הרווחת היא כי תחושות העוול הרוחשות בקרב חלק ניכר מהציבור הן תוצר בלעדי של “הדיסאינפורמציה ברשת החברתית”, ושההתקוממות האנטי ממסדית היא, כלשונו של הגרדיאן הבריטי, “הפרח הרעיל שנבט מהסימביוזה בין טראמפ לבולסונארו”. אלא שעל פי מוסדות המחקר וצוותי החשיבה של האליטה (כדוגמת קרן קרנגי ודומותיה) מדובר בתופעה חדשה המכונה “זעם אנטי–דמוקרטי”. זוהי תופעה נטולת יסודות רציונליים, וכמו וירוס הקורונה היא “עלולה להתפשט בעולם כולו” באשמת אזרחים מוסתים ומנהיגים פופוליסטיים “המערערים על הלגיטימיות של הבחירות הדמוקרטיות.”

תקצר היריעה מלהיכנס לפרטי “ההתקפה על הקפיטול” ביום השבעת ג’ו ביידן בינואר 2021. די יהיה לומר שהרושם המופרז שנחקק בתודעה הציבורית מבוסס במידה רבה על סטריאוטיפים “טראמפיסטיים”, עם תוספות קריטיות של דיסאינפורמציה ממסדית. כך או כך, סכנת “ההפיכה” המיוחסת לשני האירועים היא במקרה הטוב מגוחכת, ובמקרה הרע פועל יוצא של בורות מושרשת. הפיכה אמיתית מצריכה הרבה יותר מכמה מאות אזרחים בלתי חמושים הפולשים לאור היום לבנייני ציבור מרכזיים, לא משנה מהי כוונתם, כמה תלבושתם מגוחכת ועד כמה מגונות עשויות להיות דעותיהם. על מנת להפיל משטר קיים ולהציב אחר במקומו נדרש מהלך קואורדינטיבי וממוקד של בעלי כוח מתוך שורות הפוליטיקה, העסקים, כוחות הביטחון והתקשורת, בתוספת גיבוי פיננסי משמעותי ומצבור של אינטרסים חזקים – ממש כפי שראינו, למשל, באוקראינה בשנת 2014.

למעשה, ההיסטוריה של ברזיל מעניקה לנו שיעור מאלף בביצוע הפיכה אנטי–דמוקרטית. בשנת 1964 הופל ממשל השמאל בראשות ז’ואאו גולאר לטובת דיקטטורה צבאית שנמשכה 21 שנים ונתמכה באופן מלא על ידי ארה”ב. חטאיו של הנשיא המודח היו החלתו של שכר מינימום, העלאת מיסי חברות והפקעת קרקעות לא מעובדות לטובת חקלאים שאיבדו את אדמתם. הפגיעה המרעישה באינטרסים של התאגידים הבינלאומיים הציתה את מכונת ההפיכה המשומנת של סוכנות ה–CIA, שכבר התמחתה בכך בכמה מדינות באמריקה הלטינית, היבשת שנידונה להיות כפופה לנצח לאינטרסים של וושינגטון. כלומר, לאינטרסים של האוליגרכיה האמריקנית והעולמית.

העיתונאי האמריקאי גלן גרינוולד דיווח בשבוע שעבר על אווירת פחד המזכירה את ימי ממשל בוש לפני מלחמת עיראק, כשכל מי שלא יישר קו עם דעת הרשויות היה מואשם בהזדהות עם סדאם חוסיין

הסיטואציה בברזיל מורכבת מדי בשביל לגזור ממנה מסקנות חפוזות, וכפי שקבע ברונו קאבה “ההפגנות האלימות הן סימפטום של המחלה ולא גורמיה.” לדבריו, האזרחים שפרצו אל מבני הממשלה “תויגו כמטורפים עם דיסוננס קוגניטיבי המונעים על ידי פייק–ניוז”, אך הם מייצגים משבר אמון עמוק שנובע קודם לכל מהמציאות החברתית–כלכלית. התגובה הנרעשת למחאת “הבולסונאריסטאס” לא התבטאה רק בכליאה של נבחרי ציבור ובצנזורה נוקשה, אלא גם בלידתה של הגדרה ליברלית מחודשת למושג “דמוקרטיה”, לפיה עצם הפקפוק באמינות מוסדות המדינה וההליך האלקטורלי הוא מעשה אנטי–דמוקרטי. זה כשלעצמו מעורר פליאה, לא רק מפני שהדעת נותנת שאי–אמון מובנה הוא דווקא אחד מנדבכיה החשובים של האזרחות המודרנית, אלא גם מכיוון שחשדות לגניבת בחירות אינם נחלתם הבלעדית של “ימנים מוסתים”. במשך יותר משני עשורים מקובלת בקרב מצביעים דמוקרטים רבים ההנחה, ובצדק, שבחירתו של ג’ורג’ בוש בשנת 2000 היתה תוצאה של רמייה מאורגנת בחסות בית המשפט העליון. בנוסף, בחמש השנים האחרונות חווינו את אחת מתיאוריות הקונספירציה המופרכות וההרסניות ביותר, שעל פיה רוסיה עמדה מאחורי בחירתו של טראמפ. לאחר מערכת הבחירות בישראל ב–2015, לא מעט אנשים הביעו ספקנות קולנית לנוכח שיעורי ההצבעה החריגים מאוד בשעות המאוחרות, שהיטו את הכף לטובת נתניהו. הדוגמהות הן רבות ומגוונות, והן דווקא מלמדות שסקפטיות אלקטורלית היא הרבה יותר שכיחה ממה שרוח הזמנים מתירה לנו לחשוב.

תמיד יימצאו למדינה עילות להגבלת חופש הפרט וחופש הביטוי. במערכה הנצחית נגד האויב התורן – צבא זר, ארגון טרור, וירוס רב תושיה או קבוצה פנימית המאיימת להחריב את הסדר הטוב – נדרשים האזרחים להקריב את זכויות היסוד שלהם למולך הביטחון והבריאות. “דמוקרטיה מתגוננת”, יקראו המלומדים לאותו זן של סמכותנות חיובית או דיקטטורה שפירה, שבה הצנזורה הכרחית והמעקבים נדרשים ורסני המשטר השרירותיים הם סגולה לחופש ולאריכות ימים. כך הורגלו בני האדם להתעלם מייסורי האוכלוסייה הפלסטינית תחת השלטון הצבאי. כך הם למדו לשתוק לנוכח כהניסט שנכנס למעצר מינהלי בלתי מוגבל. כך הם אולפו לקבל באדישות את הרשעתו של נער גבעות בשל הודאה שנגבתה ממנו בעינויים קשים. כך הם למדו להצדיק אפלייה שיטתית של מאות אלפי אנשים שנוזל פייזר אינו מבעבע בדמם. וכך הם שוכחים שוב ושוב שדיקטטורה, מכל סוג ומינון, היא לעולם לא בשמנו ולא למעננו, לא משנה מאיזו קרקע היא נובעת ובאיזה אגף היא תוקפת. היא תמיד (תמיד!) כלי בשירות האליטה.