לא יעלה על הדעת

אז המורות יחזרו בשבוע הבא לעבודה, אולי. והמתמחים אולי ימשכו את מכתבי הפיטורים שלהם. והנהגים בתחבורה הציבורית? אולי חברות האוטובוסים יצליחו לגייס כמה אלפים, כדי שההצגה של תחבורה ציבורית מתפקדת תוכל להמשיך להתקיים עוד קצת. בכל תחום כמעט, התחושה היא שהמערכות בישראל הופכות למעטפת ריקה מתוכן. מה שעוד עובד לפעמים מרגיש כמו גלגלי שיניים מבודדים וחסרי חיבור בין זה לזה שאיכשהו עוד מסתובבים בצורה לא ברורה ולא צפויה, אבל במנותק ממנגנון מרכזי מתפקד.

ככל שתחושת הקיפאון והעצירה גדולים יותר, כך גם ההבטחות של השלטון הופכות גדולות ומופרזות: רכבות קלות ומהירות לכל מקום, רפורמות בחינוך, ברפואה, בתכנון ומה לא. בעתיד שיגיע באיזושהי דרך פלאית אחרי ההווה המשובש שאנחנו חווים, הכל יהיה מהיר יותר, קל יותר, נוצץ יותר.

אף אחד, מיותר לציין, לא מאמין להצגה. אבל כבר לא נשאר כוח למחות, וחוץ מזה בכל העולם זה ככה, לא? לא בכל העולם? לא כולם מסתובבים עם ההרגשה הכבדה והמזופתת הזו, של ערב אסון או השתבשות בקנה מידה ענק? ביני לבין עצמי אני מתערב שהתחושה הרת הגורל הזו היא העיקר שאנחנו מסתובבים איתו עכשיו, וכל השאר, הדברים שפעם היו החיים שלנו, משמשים בעיקר הסחת דעת זמנית מהקלחת הממשמשת ובאה בתודעה הקולקטיבית.

יותר ויותר אני חושב שאחד הדברים הכי קשים להפנמה וקבלה עבור אנשים הוא שהצד שהם רגילים לחשוב עליו כ”שלהם”, הצד שהם רואים את עצמם חלק ממנו באופן אינסטינקטיבי מילדות, הוא הצד הרע. יותר מדויק: הצד שמתכנן ומוציא לפועל צורה מאורגנת ושיטתית של רוע. אני חושב שהקושי הזה ניצב ביסוד הבלבול והתקיעות הישראלית. חברה של מיליוני בני אדם שלא מסוגלת להסתכל על עצמה ביושר אפילו לרגע, תסכימו איתי, זה לא דבר שעוברים עליו לסדר היום

אני בעצמי כבר מתקשה להקשיב או להסתכל על משהו שקשור לדיווח חדשותי או תקשורתי יותר משניות ספורות, כשלגמרי ברור לי שמה שמראים לא מייצג התרחשות או אמת אותנטית, אלא מנגנון לדחיפה שלי לכיוון תחושה מסוימת. נגיד אם יראו לי אישה יפה ונרגשת שעוזבת את ההתמחות שלה כרופאה, אני אצקצק בלשוני ואגיד אוף, מה יהיה, כמו שהיינו עושים פעם, כשלחיים היה יסוד מוחשי הרבה יותר של נורמליות. אבל האישה הזו והמונולוג שלה מייצרים אצלי רק ריחוק: ברור לי שמנסים לעשות עלי סיבוב, ובסופו של דבר זה הרושם היחיד שנשאר מכל מה שאני רואה ושומע – פשוט כי הרושם הזה הוא עקבי, מתמשך ומתמיד מאייטם לאייטם, מעניין לעניין.

הטקסים שלנו קבועים לגמרי. אחת לכמה זמן אנחנו מוצאים איזה חוטא או סוטה שפשע וראוי לגינוי, וממהרים לפשוט את עורו (המטאפורי בינתיים, אי אפשר לדעת מה כמה חודשים של מחסור אמיתי במזון יעשה למעטה התרבותי שאנחנו הולכים איתו), תוך שאנחנו מחזירים לעצמנו תחושת הגינות בסיסית וסדר במציאות. זיהינו את הקלקול והצבענו עליו, והסדר בוודאי שב על כנו.

והאיש שיצא עם הסכין הגדולה שנראתה כמו מצ’טה, והפחיד משפחה כמעט למוות, עם פעוט בוכה ברכב? בוודאי שאני מזדעזע, מי לא יזדעזע? זה הלא הדבר האנושי והסביר לעשות. אבל עד שתקראו את הטור הזה בשישי אולי הוא כבר יישכח, הגבר הזה, שנראה כמו מצביע שמאל ישראלי סטריאוטיפי לגמרי, מישהו שמשחקים את הדמות שלו בחמישיה הקאמרית, נניח. לא שזה חשוב: עד יום שישי יהיה מישהו אחר, תהיה הקלטה אחרת, והצורך הציבורי במנה נרקוטית של גינוי וזעזוע יבוא על סיפוקו בדרך אחרת.

הנה, למשל, אריה אבני, שהרישיון שלו לעסוק ברפואה בתחומי מדינת ישראל נשלל השבוע, תוך שהשופט מנצל את ההזדמנות להבהיר, עם טונות של טקס בישבן, שבמדינה מתוקנת לא יעלה על הדעת שאדם יבחר לנהוג כך וכך, ומשיב על ידי כך את הסדר – הסדר הקסום והמופלא שהפלסטינים מתעקשים להפר כל הזמן – על כנו. הביצה הישראלית כל כך סמיכה וצפופה, וכל כך מוכת שיתוק, שאני לא מצליח להתרכז בנושא אחד ולהגיד עליו: זה, הנה, תראו. אם אעשה זאת אהיה שותף בעצמי לגניבת הדעת. מה שאני מרגיש בבירור, רואה בבירור, זה שהיסוד החזק ביותר של הישראליות הוא קוצר הדעת, התקיעות והבהלה. אני כותב כבר שנים ניתוחים פוליטיים ותרבותיים על דברים שקורים במדינה הזו, וככל שהזמן עובר אני רואה פחות אוויר, פחות השראה, פחות מסוגלות להתבוננות עצמית, לביקורת עצמית, לשינוי דעה, לחן שבא עם קלילות ותנועה במרחב התודעתי והרגשי. אני מחפש כזה בנרות, או יותר נכון חיפשתי, ולא מוצא.

כשאני כותב כך אני אולי חותר תחת מוסכמות היסוד של הפובליציסטיקה המקובלת בזמננו, שגורסות שיש לתאר אדם אחד, וסיטואציה אחת, ולעשות סדר עבור הקוראים, או לכל הפחות אשליה של סדר. אבל אלה בדיוק המנגנונים שרוצים אשליה של סדר ואילו אני, ההשתוקקות הגדולה שלי היא לנפץ אותה.

יותר ויותר אני חושב שאחד הדברים הכי קשים להפנמה וקבלה עבור אנשים הוא שהצד שהם רגילים לחשוב עליו כ”שלהם”, הצד שהם רואים את עצמם חלק ממנו באופן אינסטינקטיבי מילדות, הוא הצד הרע. יותר מדויק: הצד שמתכנן ומוציא לפועל צורה מאורגנת ושיטתית של רוע. אני חושב שהקושי הזה ניצב ביסוד הבלבול והתקיעות הישראלית. חברה של מיליוני בני אדם שלא מסוגלת להסתכל על עצמה ביושר אפילו לרגע, תסכימו איתי, זה לא דבר שעוברים עליו לסדר היום. בטח לא אם שונאים סדר כמוני.

קשה לחיות בישראל בתקופה הזו ולא להרגיש שקצת משתגעים. ואחת הסיבות הראשיות לתחושה הזו היא הניתוק מעורר האימה בין מה שמרגישים לבין מה שמדברים עליו, או מודרכים לדבר עליו על ידי המדיה והממסדים. במיוחד עבור מי שראו את הסדק הגדול בדברים (בפראפרזה על לאונרד כהן), תחושת הניתוק גובלת בדיסוציאציה: כבר לא ברור לנו לגמרי איפה אנחנו חיים, אבל ברור לנו שאנחנו לא חיים איפה שהתקשורת והשלטון אומרים.

הייתי אתמול בכפר בורין בגדה המערבית שישראל מחזיקה כשטח צבאי מאז 1967. אם בישראל של קווי 48 עצוב, אני רוצה להגיד לכם, שמחוץ להם העצב כבד וחונק כמו שמיכה חמה במיוחד בשיאו של גל חום. ראיתי אנשים צמאים למים, חסרי הגנה, שהכפר העתיק שלהם שמתועד מאות רבות של שנים במקומו, הוקף על ידי התנחלויות ישראליות בשנות השמונים. כבר 40 שנה שההתנחלויות האלה נוגסות באדמותיו, משתלטות על מימיו ומצרות את צעדיו, בשורה של תקריות אלימות ומתועדות, כולל ירי שהביא להרוגים מהכפר.

אבל לא על זה רציתי לספר, אלא על משפט אחד שאחת ממשתתפות היום הזה אמרה לי כשחזרנו לתל אביב: כשהיינו שם זה הרגיש ש”כאן” קיים רק בדמיון, ועכשיו שאנחנו כאן זה כאילו שמה שקרה שם לא באמת היה. במילים האלה היא סיכמה כל כך יפה את התלישות, או את סך התלישויות הבלתי נתפס שמקום כל כך קטן, ארץ כל כך מזערית, הצליחה לייצר בשנות קיומה הקצרות.

אנחנו לא צריכים להיאבק בתחושת התלישות והניתוק הזו, שהיא עכשיו אולי החוויה המכוננת של כל מי שערים במקום הזה, אנחנו צריכים לקבל ולחבק אותה. היא אמיתית, היא אותנטית. היא אולי הבית האחרון שנשאר לנו, או לפחות עד שההצגה הנוכחית תסתיים.