לא יעלה על הדעת
אז המורות יחזרו בשבוע הבא לעבודה, אולי. והמתמחים אולי ימשכו את מכתבי הפיטורים שלהם. והנהגים בתחבורה הציבורית? אולי חברות האוטובוסים יצליחו לגייס כמה אלפים, כדי שההצגה של תחבורה ציבורית מתפקדת תוכל להמשיך להתקיים עוד קצת. בכל תחום כמעט, התחושה היא שהמערכות בישראל הופכות למעטפת ריקה מתוכן. מה שעוד עובד לפעמים מרגיש כמו גלגלי שיניים מבודדים וחסרי חיבור בין זה לזה שאיכשהו עוד מסתובבים בצורה לא ברורה ולא צפויה, אבל במנותק ממנגנון מרכזי מתפקד.
ככל שתחושת הקיפאון והעצירה גדולים יותר, כך גם ההבטחות של השלטון הופכות גדולות ומופרזות: רכבות קלות ומהירות לכל מקום, רפורמות בחינוך, ברפואה, בתכנון ומה לא. בעתיד שיגיע באיזושהי דרך פלאית אחרי ההווה המשובש שאנחנו חווים, הכל יהיה מהיר יותר, קל יותר, נוצץ יותר.
אף אחד, מיותר לציין, לא מאמין להצגה. אבל כבר לא נשאר כוח למחות, וחוץ מזה בכל העולם זה ככה, לא? לא בכל העולם? לא כולם מסתובבים עם ההרגשה הכבדה והמזופתת הזו…
תיארת את תחושותי לגמרי