כשהפה שותק, הפות מדברת

השבוע שמעתי משפט שאמר גינקולוג לאישה שבאה אליו לבדיקה עם תלונה שהיא סובלת מכאבים בחדירה: “שימי ג’ל מאלחש. ואגב זה גם בסדר לפעמים סתם לשכב בשקט ולסבול עד שבעלך מסיים”. 

התחלחלתי. לצערי, רבות מהנשים מקשיבות להנחיות של רופאים כאלה (יש כמובן גם הרבה רופאים שלא נותנים הנחיות כאלה), מתוך מחשבה שהרופא ודאי יודע טוב מהן על גופן. כאב בחדירה הוא נפוץ למדי, וגם נשים וגם גברים סובלים מכך. האישה מרגישה פגומה אם כואב לה בחדירה ומנסה להמשיך לקיים חדירה עם כאב, בתקווה שאולי “הגוף יסתגל”, אבל הכאב לרוב רק מחמיר. הגבר עלול לחוות אשמה ומצוקה תוך כדי האקט ולאחריו, כי הוא יודע שלאישה שאיתו כואב מעצם החדירה שלו אליה. אבל הם ממשיכים בכל זאת, כי הרופא אמר.

הרצון לפתוח את הגוף שלנו למגע מיני כשאנחנו עדיין לא שם מוכר לכולנו. לפעמים אנחנו מנסים להקדים את המאוחר, לפעמים הפרטנר שלנו מאיץ, וזה יכול להיות שני הצדדים שמבקשים לפתוח, להניע, לחדור כשאין עדיין מוכנות לכך. הרבה פעמים זה נובע ממקומות רגשיים ופחדים – נשים מאיצות בעצמן כדי לשמור על שלום בית, כדי שהגבר חלילה לא יהיה מאוכזב, או כדי שהן בעצמן לא יהיו מאוכזבות מעצמן. הן מאמינות שאם לא יקיימו יחסי מין אחת ל; הנישואים שלהם בסכנה. עולה גם דאגה ששמעתי מכל כך הרבה נשים – אם הגוף לא שלי מוכן לחדירה, על מה זה מעיד? שכבר אין בינינו תשוקה? ומה הוא יחשוב עלי? אולי אני לא מספיק מינית בעיניו.

הגבר מאיץ לחדירה, כי תרבותית לימדו גברים שזה התפקיד של הגבר להוביל בסקס, הוא אמור “לכבוש”, הוא אמור לחתור אל הצעד הבא, “לקחת” את האישה, לסחוף, לעורר אותה, להכין ולפתוח את הגוף שלה, ולרוב זה לקראת ה־מטרה: הלא היא החדירה.

כל אישה יודעת ומכירה את הכשל הזה. כל ניסיון להאיץ חדירה כשהאישה לא בשלה לכך, יכול רק להוביל להיסגרות חזקה יותר של הפות, ליובש בפות, לתחושות של תסכול וכעס של האישה, לירידה בתשוקה, להתרחקות בין בני הזוג. מה שכמובן מגביר עוד יותר את התסכולים של בני הזוג מהמיניות שלהם. 

אני פוגשת נשים רבות שיש להן כאבים בחדירה, יובש בנרתיק, תסמונות כמו וגיניסמוס, וסטבוליטיס, דלקות חוזרות ונשנות, פטריות ועוד. הרבה פעמים אלה הם תוצרים של חוויות לא מוצלחות של חדירה מן העבר: הן עצמן לא היו קשובות לגוף שלהן באותו רגע. הפרטנר שלהן לא היה קשוב אליהן באותו רגע. הפות לא היתה מספיק מגורה, רטובה ופתוחה. זה יכול היה להיות מגע לא נעים, פוגעני, טראומתי, כמובן נשים שחוו אונס או תקיפה מינית בעברן. שנים אחר כך, הגוף זוכר ומדבר.

כאב בפות זה סימן, זה איתות. להתעלם ממנו או לאלחש אותו מביא אותנו להתעלם מעצמנו ומהמסר. (נשים עם תופעות גיל המעבר, היובש בפות אצלן עשוי לדרוש התייחסות נוספת/אחרת מזו שאני מציעה כאן, ועל כך פעם אחרת). במקרה שהכאב מאותת על פגיעה מינית מהעבר, אני ממליצה לעשות תהליך טיפולי לריפוי הטראומה, גם בלי קשר לאפשור חדירה. גם אם הטארומה התרחשה בגיל ממש צעיר, והאישה חווה את הבעיה בשלב אחר לגמרי של חייה, צריך ומומלץ להקשיב לפות. היא דורשת ריפו לכאב שלא נרפא. ישנם כאבים וצרכים או פחדים לא מדוברים בין האישה לפרטנר שלה. ומה שהפה לא מדבר הפות מדברת. אני בוחרת לראות בכאב חבר, שומר הסף בשער הפות. הוא לא מאפשר חדירה כשאין באמת תשוקה ומוכנות לכך, כשיש איזה חלק בנו שלא אומר כן.

הפות שלנו היא חכמה, עוצמתית וקסומה. כמו פרח עם שכבות של עלי כותרת. בהתחלה כשאין עוד עוררות מינית היא פרח סגור. ככל שהיא מתעוררת מינית, היא נפתחת. היא יכולה להיפתח לפרח פעור במלוא תפארתו, כשהיא ממש מגורה. וככל שהיא נפתחת, היא גם יותר נרטבת, עד שהיא בשלה לחדירה.

ההסכמה לעשות מין בקצב של הפרטנר/ית האיטי/ת יותר בין בני הזוג, היא חלק מחוויה קשובה. עם כל מגע כזה, מתפתחת תשומת לב של הנשים עצמן לגוף שלהן ולהיכן שהן נמצאות באמת באותו רגע. האישה יכולה לתקשר עם הפרטנר שלה אם יש למשל מגע בקצב מהיר מדי ולבקש להאט; אפשר לעשות עצירה למבט בעיניים מידי פעם; כל אלה תומכים באפשרות של הפות להרפות, להיפתח ולהתעורר. הגבר מצדו יכול לזהות מצב של קפיאה או כיווץ ולשאול איך היא והאם נעים לה. לעזור לה להתחבר חזרה לגוף. כשיש תחושת קרבה ותקשורת, הגוף שלה מרגיש יותר בטוח להיפתח להתעורר ולהשתוקק. כשהיא תרצה חדירה, היא כבר ממש תשתוקק אליה ואז החדירה תהיה הרבה יותר מענגת.

המסר פשוט ומעשי: תקשרי איתו שאת לא שם עדיין ותגידי מה כן בא לך במקום, נניח – עוד לא בא לי מגע בפות, אבל יהיה לי ממש נעים כרגע שתשים יד על הבטן התחתונה. ואתה, כפרטנר, תוכל לשאול אותה אם מתאים לה שתיגע בה/אם היא רוצה חדירה. בפרט בחדירה, תמיד כדאי לשאול לפני ולא לנסות לחדור מבלי לתקשר.

בתרבות פוסט המי טו שאנחנו חיים בה, אנחנו מבינים שמיניות עושים לא בהסכמה אלא גם בתשוקה. וככה בדיוק עושים חדירה. מין לא שווה חדירה. כשמין לא מחייב חדירה, מבינים שמה שהיה נהוג לכנות “פורפליי” התרחב לעולם שלם של מיניות בפני עצמו, להרפתקה, לחקירה, לגילויים, לנוכחות, לתקשורת חשופה ופותחת לב ומעוררת אנרגיה מינית. אני מהמרת על כך שחלק ניכר מכאבי הפות, הדלקות והתסמונות הגינקולוגיות למיניהן יחלפו מהעולם כשמין יפסיק להיות מזוהה עם חדירה.

ועכשיו, לצד כל מה שכתבתי עד כה, חשוב לי להדגיש לנשים – אם כבר קרה שהייתן בחדירה שלא היתה לכן מדויקת, המשכתן למרות הכאב, נסו לזהות מה גרם לכן להמשיך, בלי לשפוט את עצמכן. מה היה הצורך שלכן מאחורי זה, אולי רצון בקרבה, פחד להרחיק או לאבד? תמיד יש לנו סיבה טובה. שתפו את הפרטנר שלכן והביאו חמלה לעצמכן על מה שכבר קרה. זה תהליך ריפוי עצמי חשוב שיעזור לנו בעתיד להיות קשובות יותר לעצמנו. ותמיד כדאי להעדיף תקשורת פתוחה במקום חדירה לא רצויה.