כלב – פרק 10 | אספרסו ארוך

אני מתעורר מתוך משהו שהוא לא באמת שינה. הסטלה הורידה הילוך, והגוף שלי כואב קצת. הדבר הראשון שאני עושה, כמובן, הוא לבדוק את הכפית, ואני מגלה שהיא לא התכופפה. האצבעות שלי מרגישות מיד שאין בה ולו עקמומית קטנטונת, בדיוק כפי שהיתה ביום שלקחתי אותה ממגירת כלי הכסף בבית של ההורים וחוררתי אותה ותליתי על הצוואר במקום הדיסקית הצבאית. כולם היו שם אחרי שאבא קיבל את השבץ; אמיר הגיע מארצות הברית ודפנה לא עזבה את ידה של אמא. הבית רחש מבקרים, כמו בשבעה. רק אחר כך הבנתי שלפעמים עדיף מוות ושבעה מכור מצרף שנמשך שנים. אז כבר שיחקתי במשחק כפול ואף אחד לא חשד לרגע שאני אסון בהתהוות. העמדתי פנים שהמצב של אבא מעניין אותי והצטרפתי לדיונים האינסופיים ולבדיקות באינטרנט ולכל התקוות שמשהו ישתפר. הרופאים לא ידעו דבר, הם רק אמרו שזה עניין של זמן וצריך לחכות בסבלנות, אבל כבר ידעתי שזה לא משנה, מה שלא יהיה המשפחה שלנו נהרסה, גם אם אבא יצליח לתקשר ואפילו להזיז איזה איבר בגוף שלו, מה שמחכה להם ממני יהרוס להם את החיים באופן סופי. הכפית תמיד היתה סוג של ביטוח, לכן שמרתי אותה על הצוואר והבטחתי לעצמי שלא אפסיק לנסות לכופף אותה, כי כאשר הכל יקרוס היא תישאר חבל ההצלה שלי.

ובאמת הכול קרס.

מישהו אחר כבר היה בטח מרים ידיים ומעיף את הכפית לכל הרוחות או לפחות מבשל עליה הרואין, אבל אני יודע שיום יבוא ואפקח את העיניים ואראה שהיא התכופפה, אין אופציה אחרת, או שהבת זונה תתכופף או שאני אמות ממנת יתר.

בינתיים אני רוצה לשתות קפה ואולי גם לאכול כריך ואז לקבץ נדבות מול הקפה של עובד. אני על הסוף של הפנטניל שנגמר מהר משציפיתי, וזה אומר שצריך לחזור לקנות הרואין מיחיא מהכרם, בדירה שלו איפה שהוא שוכב על מיטת יחיד בחדר מסריח, תמיד עם גופיה קצרה, גם בחורף. ביום רע הוא נשאר לשכב ורק אומר לך מה לעשות, ביום טוב יותר הוא מצליח להתיישב ומוציא את החומר מהמחבוא תחת המיטה, ובידיים רועדות מניח אותו על המשקל האלקטרוני ומסובב אותו כדי להראות לי שהמשקל בסדר.

הנביחה של כלב גורמת לי להסב את ראשי, הוא רובץ לרגליי ואני נזכר בדוריס שהגיעה לחפש אותי, ואמרתי לה שהיא יכולה לחכות, והיא באמת יושבת על פח ישן, אוחזת בידה את רצועתו של כלב, והיא עושה עוד משהו. היא מחייכת אליי.

“כמה זמן את מסתכלת עליי?” אני שואל אותה.

“הספקתי לשמוע על החיים של צבי הנכה בערך מהתקופה שהוא היה בן עשר וגר עם המשפחה שלו בבית הכי יפה בחיפה ועד שהגיע לרחוב, אחר כך הוא עוד הספיק לעלות לשירותים, לחזור כדי לקחת את התיק שלו וללכת כי יש לו עיסוקים ממש דחופים.” היא צוחקת, ואני אוהב שהיא צוחקת, זה מזכיר לי תקופות אחרות.

“באנו לבקר אותך, אני מקווה שלא אכפת לך?”

“לא חשבתי שבאמת תבואי.”

“הבטחתי שנבוא.”

“ועדיין. זה לא מקום שאנשים רגילים רוצים לבקר בו.”

“אתה חושב שזו מחמאה, כלב? כי רגיל זה לא ממש מיוחד, זה אפילו שיגרתי. אתה חושב שרק אני רגילה או שגם אתה רגיל?” היא שואלת, וכלב יודע שהיא מדברת עליו כי הוא מיד קופץ אליה בשתי כפותיו ומלקק את פניה.

“לא התכוונתי לזה,” אני אומר במבוכה.

“אז פה אתה גר? בית מפואר. רוצה לעשות לי סיבוב?” דוריס מחליפה נושא.

“בטח,” אני אומר, ולראשונה מזה זמן רב בא לי להתלוצץ, כמו פעם. “זה חדר השינה, סליחה על הבלגן אבל העוזרת הודיעה שהיא חולה. את ההול בכניסה כבר ראית, מצד ימין יש מטבח, המילה האחרונה של א-דיזיינר, אולי תרצי לשתות אספרסו, יש לי כמה סוגים?”

“ארוך ובלי סוכר.”

“קרואסון ליד?”

“אני אוהבת קרואסון חמאה.”

“איזה שטויות. ברור שעדיף קרואסון שוקולד.”

“זה כי אתה מתוק,” היא אומרת ומצחקקת.

פתאום אני מרגיש ממש לא נוח עם זה שנוח לי בחברתה של דוריס, משהו לא מסתדר לי. אף אחד לא רוצה להתקרב לנרקומן, כלומר אף אחד נורמלי, אז או שהיא לגמרי לא נורמלית או שיש פה איזה קטע. אם היא לא נורמלית זה לא נורא, אבל אולי היא חברה של אמא שלי או של דפנה, והן ביקשו ממנה לעזור לי? אולי דוריס היא פיתיון כדי לנסות להוציא אותי מהסמים? היא מרחמת עלי – זה ברור כמו אגרוף בפרצוף, ואז פירור נסתר של גאווה תחת מעטה הסם גורם לי לפתע לשנוא אותה.

“דירת חלומות יש לך,” היא ממשיכה, וזה מלאכותי כל כך, אני חושב כשכלב מושך ברצועה ומרחרח לי את הרגליים.

אני שותק כי המחשבות קודחות לי בראש, ואני מבין שאין פה שום קטע, היא פשוט מרחמת עליי, זה כל הסיפור.

“למה אתה שותק? מה קרה, גלר?”

‘מה קרה, גלר?’ אני מחקה את קולה בתוך ראשי, רחמים יכולים להוציא אותי מדעתי, ואני יודע שהיא רואה רק את המחלה, לא את מי שהייתי, בדיוק כמו כולם.

“תלכי מפה,” אני מצליח ללחוש.

“לא שמעתי, מה אמרת?”

“שעכשיו תלכי מפה,” אני אומר בקול רם יותר.

“מה קרה לך?”

“תלכי מפה, אני לא רוצה שתהיי פה.” עכשיו אני צועק וכלב מתחיל לנבוח, והיא מסתכלת עליי והפנים שלה לא מראים לחץ או התרגשות.

“חשבתי שנשתה אספרסו ארוך ללא סוכר עם קרואסון ליד,” היא מנסה.

“אוף איתך,” עכשיו תורי לנבוח, ואני קם מהכורסה. “אישה מעצבנת!” אני נועל את הנעליים הצבאיות, השרוכים נותרים פתוחים, לובש את המעיל, ויוצא אל האוויר הקריר של העיר.