כלב – פרק 10 | אספרסו ארוך
ישי רון, 50, נשוי לאלינור, אב לשלושה ילדים וגר בכפר סבא. שירת ביחידת המסתערבים "דובדבן" וכתוצאה משירותו הצבאי שכלל פעולות מסכנות חיים, הוכר על ידי משרד הביטחון כסובל מ–50% נכות הנובעת מהלם קרב. בראשית גאה לפרסם כאן את הפרקים הראשונים מתוך ספרו "כלב".
אני מתעורר מתוך משהו שהוא לא באמת שינה. הסטלה הורידה הילוך, והגוף שלי כואב קצת. הדבר הראשון שאני עושה, כמובן, הוא לבדוק את הכפית, ואני מגלה שהיא לא התכופפה. האצבעות שלי מרגישות מיד שאין בה ולו עקמומית קטנטונת, בדיוק כפי שהיתה ביום שלקחתי אותה ממגירת כלי הכסף בבית של ההורים וחוררתי אותה ותליתי על הצוואר במקום הדיסקית הצבאית. כולם היו שם אחרי שאבא קיבל את השבץ; אמיר הגיע מארצות הברית ודפנה לא עזבה את ידה של אמא. הבית רחש מבקרים, כמו בשבעה. רק אחר כך הבנתי שלפעמים עדיף מוות ושבעה מכור מצרף שנמשך שנים. אז כבר שיחקתי במשחק כפול ואף אחד לא חשד לרגע שאני אסון בהתהוות. העמדתי פנים שהמצב של אבא מעניין אותי והצטרפתי לדיונים האינסופיים ולבדיקות באינטרנט ולכל התקוות שמשהו ישתפר. הרופאים לא ידעו דבר, הם רק אמרו שזה עניין של זמן וצריך לחכות בסבלנות, אבל כבר ידעתי שזה לא משנה, מה שלא יהיה המשפחה שלנו נהרסה, גם אם אבא יצליח לתקשר ואפילו להזיז איזה איבר בגוף שלו, מה שמחכה להם ממני יהרוס להם את החיים באופן סופי. הכפית תמיד היתה סוג של ביטוח, לכן שמרתי אותה על הצוואר והבטחתי לעצמי שלא אפסיק לנסות לכופף אותה, כי כאשר הכל יקרוס היא תישאר חבל ההצלה שלי…
תגובות