חלומות של מלכים

אינני יודעת אם שלומי ברכה קיבל השראה מפרשת השבוע כשכתב את הלהיט של להקת משינה, אבל חוטי משמעות כפולים מחברים בין השיר הנהדר הזה לבין פרשת מִקֵּץ. המשמעות הכפולה של קץ ויקיצה משחקת בין פסוקי הפרשה כבר בראשיתה: “וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם… וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם״׃ (בראשית מ”א: א׳, ז׳). פרעה מֵקִיץ משנתו ובזיכרונו שני חלומות שאינם מרפים. יקיצתו מביאה לְקִצָּן את שתי השנים שבילה יוסף בבית האסורים. קשה אמנם לבלות בבית אסורים, אך סביר שיחסית לבור העמוק אליו השליכו אותו אחיו (ולבית השר פוטיפר שם סבל מהטרדה מינית ומהאשמת שווא מידי אשת השר), בית האסורים לא היה נורא כל כך. הקֵּץ והיקיצה שלובים זה בזה ומזכירים שכל יקיצה מביאה אל קִצָּהּ את תודעת השינה והחלום. בכל יקיצה חבוי אזור דמדומים שבו עולה לפעמים ביד המקיץ למשוך קצוות של זיכרון מעולם החלום אל עולם הָעֵרוּת. 

שנית, ההפטרה לפרשת השבוע מתחילה ביקיצתו של מי שאת שמו נושא כותב השיר: “וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם” (מלכים א׳, ג’: ט״ו). והנה, באותן מילים ממש מתאר התנ”ך את המלך פרעה ואת המלך שלמה. שני מלכים, שתי יקיצות, שני קצוות, כי על פניו מדובר בהפכים של ממש. 

נתחיל בחלומות עצמם. חלומותיו של פרעה הם סרט אילם של סמלים פנטסטיים: פרות אוכלות פרות, שיבולים טורפות שיבולים. פרעה עצמו ניצב בחלומו על גדת היאור, אילם גם הוא. חלומו של שלמה, לעומת זאת, ברור וצלול: מי שנגלה אליו מזדהה כאלוהים ומדבר בפשטות: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן־לָךְ׃”. שלמה, בדמות עצמו בשר ודם משיב בבקשה פשוטה: “וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת־עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין־טוֹב לְרָע”. (שם: ט׳). והוא נענה בתשובה ברורה: “הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא־הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא־יָקוּם כָּמוֹךָ׃ וְגַם אֲשֶׁר לֹא־שָׁאַלְתָּ (כלומר עושר, כבוד ואריכות ימים) נָתַתִּי לָךְ” (שם: י״ב-י״ג). ביקשת – קיבלת. 

התגובות של שני המלכים לחלומות שונות אף הן בתכלית. פרעה נדרש ליועצים וחרטומים, וכשאלה אינם מסוגלים לתת מענה הולם, הוא יורד אל בור תחתיות לחלץ משם עברי אחד, יוסף שמו, שיסביר לו את כוונת האל ויתווה את המדיניות המתבקשת ממנה. פרעה לא שם לעצמו למטרה להנהיג את עמו וארצו בְּשׂוּם לב ושכל, אלא ככל פוליטיקאי טוטליטרי, הוא מעוניין בכלל בהישרדות שלטונית. כדי להשיג את המטרה הזו מוכן פרעה להתפרק מסמכותו, להאציל על יוסף ממעמדו האלוהי, ולהעמיד אותו כמושל דה-פקטו על הממלכה כולה: “וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם־יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ, וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־אָסְנַת בַּת־פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה, וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃” (בראשית מ”א: מ״ה). למרות ההבדל באופן הכיתוב, נראה שפוטיפר אשר מביתו הושלך יוסף אל הכלא, הוא אותו פוטי-פרע הכהן הגדול שבתו אסנת נישאת ליוסף – סביר להניח שעל אפה וחמתה של אִמָּהּ, אשר שניסתה להפוך את יוסף למאהב שלה. 

בניגוד לפרעה, שלמה לא נזקק לעצתו של איש. הוא ניעור משנתו, עולה לירושלים אל ארון הברית, מקריב קורבנות הודיה, מפנק את כל עבדיו במשתה ומתיישב על כס שופט העם לגמרי לבדו. בניגוד לפרעה, האתגר הראשון שניצב לפניו אינו התארגנות מחודשת לקראת גלי גאות ומיתון דרמטיים בכלכלת הממלכה והאזור, אלא מקרה אנושי קטן ומשני: “אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל־הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו׃” (שם: ט״ז). המבחן המכונן לחוכמתו האדירה של שלמה הוא היכולת להכריע בסיפור קורע לב של שתי נשים חסרות מעמד הנלחמות על גופו של תינוק חי אחד. לחשוב ששתי נשים זונות יכולות לבוא לפני המלך, שאפילו למי שנמצאות בתחתית הסולם החברתי יש קול ומעמד, בלי ערכאות, בלי היררכיה של רשויות… איזה הבדל תהומי ממצרים הפרעונית.

ובכל זאת, כמו במשחק האורות והצללים של החיים האמיתיים גם בין מי שנדמים הפכים מוחלטים נמתחים קווי דמיון, ובמקרה זה הם רבים משנהוג לחשוב. נתחיל בעניין סמנטי. שלמה המלך ביקש מאלוהים “לֵב שֹׁמֵעַ”, אך הוא קיבל “לֵב חָכָם וְנָבוֹן”. שלמה לא ביקש להשתוות לאף אחד, אבל דבר אלוהים מדגיש שהוא יהיה הכי-הכי, יותר מכל מי שבא לפניו או אחריו. למי הכוונה? באותם תארים בדיוק פונה יוסף אל פרעה כשהוא משכנע אותו בתוכנית הכלכלית שהוא מציע לו: “וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃” (בראשית מ”א: ל״ג). ופרעה משיב ליוסף באותה מטבע לשון בדיוק: “אֵין־נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ׃” (שם: ל״ט). שלמה רצה אולי להיות מלך אחר, אהוב, ששומע ומבין. אך גם הוא, כמו פרעה ויוסף, ביסס את כוחו על עליונות אינטלקטואלית, ולכן – “וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט” (מלכים א׳ ג’: כ״ח). נקודת הדמיון הזו מזכירה לנו ששליטים, ככל שיהיו חכמים ונבונים, אוהבים מחמאות ומזדהים איתן. 

שליטים חכמים ונבונים נוהגים גם לחזק את עצמם בבריתות אסטרטגיות, ומוכנים לשם כך להניח בצד שיקולים ערכיים ומטעני עבר. הפרק המספר על חלומו ומשפטו של שלמה נפתח בידיעה מעניינת: “וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת־בַּת־פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל־עִיר דָּוִד” (מלכים א׳, ג’: א׳). עלייתו לגדולה של שלמה החכם באדם מתחילה עם החיבור המחודש לממלכת פרעה. גם הדיווח על נפילת הממלכה האדירה שבנה, שמונה פרקים לאחר מכן, מתחיל בידיעה דומה: “וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת־בַּת־פַּרְעֹה” (מלכים א׳, י”א: א׳). אוי לנו מאהבה שכזו, כפי שמסביר התלמוד: “וְכָתוּב וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב…” רבי שמעון בן יוחאי אמר: אָהַב מַמָּשׁ לִזְנוּת.” (תלמוד ירושלמי, סנהדרין ב׳: ו׳, ד׳) לוּ היה מקבל שלמה את בקשתו המקורית, אולי היה לבו השומע רואה את כאבן של שתי הנשים שבאו לפניו, אֵם המת ואֵם החי גם יחד, אולי היה מבין שהנפת חרב על תינוק, גם אם יכולה לפתור בעיה טקטית, היא לא אסטרטגיה בריאה. ואז אולי לא היה ממשיך לסרסר בנשים כמטבע עובר לסוחר ומדרדר את הממלכה כולה. 

התבונה המתוחכמת היא אם כן חרב פיפיות שלטונית. הרי גם שלמה, כמו פרעה, הפך בחוכמתו הגדולה את ממלכתו לאימפריה של קאסטות ועבדים. ועַם העבדים שיצא מבני משפחתו המורחבת של יוסף, כלי השרת של פרעה, הפך את מצרים לסמל הסיאוב והדיכוי. כך באירוניה מושלמת, כלי השרת שבידו תיקרע ממלכת שלמה מידי בנו היורש, הוא מי שבתחילה הופקד בידי שלמה עצמו לרדות ולרושש את צאצאיו של אותו גיבור ראשון של חלומות הלילה: “וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל; וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת־הַנַּעַר כִּי־עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל־סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף׃” (מלכים א׳, י”א: כ״ח).

וכך ממשיכים גלגלי השלטון, ההון והחוכמה לפתוח ולסגור מעגלים, ואנחנו מוצאים עצמנו שוב ושוב בנקודת ההתחלה… כמו בשיר ההוא שאיתו התחלנו: “עכשיו אני בגובה פני הים רואה אוֹתָךְ בכל מיני גדלים, ומשתומם היכן היו כולם כשאלוהים המציא את הכללים.”