זיעה קרה

בשנייה ששמעתי את ההודעה של בנט ולפיד, בבואתו של נתניהו בגודל של בנין ממוצע הציפה את ישותי ונתקפתי חולשה. ואני מתכוונת חולשה פיזית של ממש. זה היה משהו שהזכיר לי את התחושה הלא טובה שאפפה אותי כשהזריקו לי ב”מכבי” את החיסון השני והשלישי: פיק ברכיים, קצת קוצר נשימה, זיעה קרה, דופק מהיר. רגע לפני עילפון. כן, אני חרדתית, אבל מטופלת כבר שנים וזה בשליטה. הממשלה נופלת. ביבי אולי חוזר. בום. שחור בעיניים. זיעה קרה. דופק מהיר. אני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר, חוץ מנניח (טפו. טפו. חמסה. חמסה) הודעה על אסון נורא שקרה למישהו מקרוביי, שהיה מחלץ ממני תגובה דומה. זה אירוע רב מערכתי – גוף, נפש, ראש, רגש, תודעה, רוח. חולשת רוח ורפיון מוחלט נחתו עלי. ביבי? לא.לא.לא. בום.

כשההיבטים הפיזיולוגיים נחלשו, הנפשיים התגברו. רק שנה חלפה מאז נפטרנו מעונשו של “הדבר הזה”, והזיכרון על נגררותיו עודנו טרי וחי: הייאוש. הדיכאון. המיאוס. הבושה. המבוכה. האסקפזים שנכפה עלי. הזעם. העלבון.

רק שנה אחת של שקט. ממנו. וכבר מדברים על שובו האפשרי. כשהייתי ילדה קטנה, אובחנתי גם ברגישות יתר, “אובר סנסיטיב” בלשון הרופאים – שינויי טמפרטורה, אינטונציות, ריחות, אריגים שאינם כותנה, תוויות של בגדים, סוגים של צמחים, ורעש. אין לי דרך אחרת להגיד את זה – מבע הפנים והטון שלו מפעילים אצלי את הסינדרום הזה ברמות–על. אלוהים אדירים, רק לא זה. רק לא הוא. רק שלא יחזור. בבקשה, אלוהים, יקום, אקזיסטנס, או מה שלא תהיה. בבקשה. אני אהיה טובה. נשבעת. אעשה מעשים טובים כל יום. רק לא עוד פעם הדבר הזה. רק לא הניסור הרועם הבלתי פוסק, העיניים המפלבלות, הפאניקה, זחיחות הדעת, הודעת התפלצת היומית במהדורת החדשות בערב. רק לא הקול הזה. רק לא הטקסט הזה, רק לא לחזור אל החבילה הזאת שבאה איתו: שקרים/הסתה/שנאה/קטנוניות/עליבות/קרבנות/ עשו לי–שתו לי/הפחדות/האדרה עצמית/שרה/יאיר/משפט נתניהו/לא היה כלום כי אין כלום. חומר נוזלי בעל טעם חמצמץ וצורב מטפס לי מהבטן לוושט, אני רצה לחפש טאמס.

כשעמוס עוז כתב ב–1999 על האופן שבו הוא חווה את החפירה הבלאומליכית של ביבי במוח הקולקטיבי שלנו, צחקתי ובכיתי גם יחד. “…זה כאילו הרעיש מתחת לחלון שלך קומפרסור, הרעיש שנים על גבי שנים, ופתאום הוא השתתק. קודם כל, השקט”.

אומרים שבני אדם לא מסוגלים לאמוד ולהבין עד הסוף את ערכו של משהו או מישהו יקר עד שהם מאבדים אותו. במקרה של ביבי זה הפוך: מרגע ש”איבדנו” אותו, לפני שנה, התחוור לנו עוד יותר, ביתר שאת, אולי אפילו יותר מאי פעם עד כמה נוכחותו היתה מעיקה ומתישה. ובדיוק כמו שעוז אמר, זה היה קודם כל, השקט. שנה של שקט מבורך ומרפא מ”הדבר הזה”. איזו דממה נהדרת השתררה. איזו הקלה.

אז מה, האם לא היו לנו בשנה הזו סמוטריצ’ים ובן גבירים ומירי רגביות וגלית דיסטליות? היו. ועוד איך היו. האם לא היו לנו השנה מהומות בכנסת שהגיעו עד תגרות ידיים? היו. האם חברי כנסת יהודים משיחיים לא צעקו וקיללו וביקשו לשסף את גרונותיהם של חברי כנסת ערביים ולהפך? צעקו. וקיללו. וביקשו גם ביקשו. האם לא נתקענו באינספור פקקים איומים בכבישים בכל מקום בכל שעה ולא רק בשעת הלחץ? נתקענו. האם יוקר המחיה לא עלה? עלה. האם מחירי הדירות לא האמירו לפסגות הזויות? האמירו. האם לא חלינו בקורונה? חלינו. האם רובנו לא הזרקנו לגופינו חיסונים שאולי הרגיעו אותנו לרגע אבל גם גרמו לנו לתופעות לוואי איומות ומתמשכות? הזרקנו. האם לא הותקפנו בשורה של פיגועי טרור רצחניים ויצאנו לשורה של מבצעי חיסול נועזים בג’נין? הותקפנו. ויצאנו. אז מה את נטפלת רק לביבי, אומרים לי, מה זה האובססיה הזאת, מה, הכל זה ביבי?

לא, לא הכל זה ביבי. זה נכון. אבל הקול זה ביבי. הקול ההוא שחופר לי במוח, מילימטר אחר מילימטר, לתוך הרקמות העדינות, הישר לתוך האמיגדלה. וזה כואב, אמא, כמה שזה כואב. יותר גרוע ממיגרנה. הזרקה ישירה של רעל לגוף. הקול זה ביבי. והרי כולנו יודעים בדיוק מה מצפה לנו, כי מרגע שניתנת לו הזדמנות ולשכה ואולפן, הוא אינו פוסק לרגע. זה רק ביבי. ואין בלתו. כן, ככה זה היה: מתעוררים עם ביבי, עם עיתוני הבוקר. אחר כך אוכלים צהריים עם ביבי, מנסים לעכל את סדר היום (המצמית, האפוקליפטי, המדאיג, המוטרף) שהוא ארגן לנו ליום הזה. בשעת בין הערביים, עם בירה מול הים, שוב אנחנו תקועים עם ביבי כי הוא התראיין גם בחמש וגם בשש באולפנים והצליח לייצר עוד כמה ידיעות עוכרות שלווה ועוד קצת עיסוק בעצמו, ובערב, מה יש לדבר בכלל, זה כמובן ביבי, שהרי אין שעה שחביבה עליו להנחית מהלומות על אזרחי המדינה שלו מאשר שמונה בערב בפריים טיים. בלילה הולכים לישון עם ביבי, רצוי, עם הפחדה לקראת שינה מפני האיום האיראני. פסקול גיהנומי שאינו פוסק.

כנראה בגלל שהגעתי לעולם, כמו שהסברתי לכם קודם, כשקצוות העצבים שלי לא אפויים עד הסוף, התגלתה אצלי עוד נטיה משונה, גם היא נחשפה כבר בילדות הרכה: אני חולמת בלי סוף, וכל בוקר אני זוכרת את כל מה שחלמתי. כן, עד היום.

החלומות שלי באים בכמה ז’אנרים, ואחד מהם הוא: מה שקרה היום. ולכן, מטבע הדברים, ביבי התחיל להופיע לי בחלומות. כי הוא קרה, כל יום, וכל היום. לא מספיק שאימי הקול והאיש השתלטו על שגרת יומי, הוא התחיל לבוא לי גם בחלומות. ולמען הסר ספק, חלומות רעים. רק רעים. רעים מאוד. ובהתאמה, מרגע שהשתרר השקט המבורך וראש הממשלה של המדינה שלי הפסיק להיות האייטם המרכזי היחיד הבולט בחיינו, גם החלומות התנקו ממנו (ופינו מקום לז’אנרים סיוטיים רכים יותר כמו – שחזור חומרי ילדות טראומטיים, מפגשים עם כל המתים שלי, אירועי רדיפה כאלה ואחרים, וכדומה).

אני יודעת שלא כולם מסביבי מסכימים עם הצגת המצב הזה. רבים מחברותיי וחבריי (ארבעה פחות או יותר) אמנם שותפים לפאניקה מפני שובו של איש הפאניקה, אבל יש גם כאלה שדחוף להם יותר להעניש את בנט ואת לפיד על כך שהם לא הצליחו לעשות את מה שהם (אותם ארבעת חברים שלי) חשבו שהם יצליחו לעשות. כלומר, את הבלתי אפשרי. בנוסף, אני גם עובדת בעיתון אנטי ממסדי חתרני אנרכיסטי לוחם למען זכויות אזרח שאחד מכותביו הבולטים גורס שעדיף ביבי לפרצוף 24/7 בגרסת פאשיזם גלוי שלא מתחפש למשהו שהוא לא, על פני ממשלת בנט המזויפת.

אלון מזרחי כתב את זה כאן לפני שלושה שבועות בדרכו המתוחכמת הבלתי מתפשרת. תנו לו את ביבי עם שנאת הערבים והשמאלנים שלו, ולא את מקס ומוריץ, בנט ולפיד, שני זאבים בעור של כבש. אני מבינה את הארגומנטציה הזאת ואין לי קושי אמיתי להזדהות איתה כי גם אני אנרכיסטית מבטן ולידה. אבל רק עד שזה מגיע לביבי. סליחה, אלון. יש לי את הקווים האדומים שלי. עדיף לי בנט. עדיף לי לפיד. עדיף לי גנץ. עדיף לי לא יודעת מי. ולא, לא אכפת לי שהם כולם אותו דבר. רק לא הוא.

אנחנו כותבים פה בעיתון כבר כמה חודשים נגד החיסונים וכמה הם הזיקו בריאותית ונפשית לרבים מאיתנו. אנחנו חושפים את האופן שבו בני אדם לא מודעים מנהלים את חייהם האישיים המשפחתיים תוך פגיעה אנושה וזיהום רעיל של האדמה, המים שאנחנו שוחים בהם בים, והאוויר שאנו נושמים. אנחנו מראים איך חברות ותאגידים ממכרים אותנו לצריכה הרסנית בלתי נשלטת, ואנחנו חושפים את הדרכים הנסתרות והמבעיתות שבהם קלאוס שוואב וחבר מרעיו מבקשים להשתלט על חיינו ולשלול מאיתנו את הזכויות הכי יסודיות שלנו לחופש ולעצמאות.

אחרי שאמרנו וכתבנו את כל אלה, לבוא עכשיו ולהגיד שאני מעדיפה כראש הממשלה שלי את מלך מלכי המרעילים, אלוף המסיתים, אשף מעכירי השמחה ומשביתי התקווה, ראש וראשון למייצרי שנאה ותיעוב (של העצמי ושל האחר), מה, אני השתגעתי? נפלתי על הראש? לא, בשום פנים ואופן לא. לעולם לא. הכל, רק לא “הדבר הזה” שבא איתו. הכל, רק בבקשה שלא יחזור אל חיינו הטרטור רעיל והמרעיל של הקומפרסור ההוא.