הצל הנשי המושלם

כדי להבין את ההיסטרייה העולמית (וגם הפרטית שלי) סביב עלייתה של סדרת המופת “וֵנְסְדֵיי” לאוויר הנטפליקס, טוב לחזור לעץ האפל והנהדר שממנו צמחה, “משפחת אדמס”. 

משפחת אדמס המהוללת נולדה בשנת 1937 כקומיקס שיצר המאייר האמריקאי צ’ארלס אדמס. הקומיקס פורסם תחילה במגזין “הניו-יורקר” והיה פופולרי מאוד. מאוחר יותר נוצרו גרסאות של סרטים וסדרות על בסיס אותו קומיקס. בין היתר הסרט משנת 1991 בכיכובן של אנג’ליקה יוסטון וכריסטינה ריצ’י, שאני באופן אישי צפיתי בו לפחות מאה פעם כילדה תודות להעדר הפיקוח על הרגלי הצפייה שלי. משפחת אדמס בגדול נוצרה כביקורת תרבותית ומעין פרודיה על המשפחה האמריקאית הקלאסית. היה שם את המבנה המקובל של משפחה, אך בניגוד לחלום האמריקאי, משפחת אדמס היו מראה אפלה וכה מצחיקה. העיסוק במוות היה מרכזי בהוויה שלהם והם תפסו ייסורים כסוג של בילוי. בין קרובי המשפחה שלהם יש מכשפות, קוסמים, רוצחים סדרתיים וחולי נפש והם כולם חלק אינטגרלי וחשוב במשפחה. החברה איכשהו קיבלה או בלעה את הצפרדע השחורה, אולי כי צ’ארלס אדמס ברא אותם כמעין אצולה עשירה. בכל זאת אמריקה.

כבר במקור, בקומיקס, דמותה של וונסדיי נבראה כילדה אובססיבית לעינויים ומוות עם חיבה לגידול עכבישים וחקר משולש ברמודה. היא תמיד לבושה בשחור ואף מוצגת כבעלת “אלרגיה לצבעים”. בבעלותה היה אוסף של בובות ערופות ראש והיא חשה מחוברת בנפשה לדודתה, קליפורניה אדמס, שנשרפה כמכשפה בשנת 1706. לוונסדיי יש עיסוקים מאוד מעניינים: בהזדמנות אחת היא ניסתה לחשמל את אחיה, בהזדמנות אחרת היא שורפת מחנה קיץ שהיא נשלחת אליו. 

העלילה של הסדרה וונסדיי עוקבת אחרי הבת הצעירה של משפחת אדמס שעונה לשם זה. מקור השם שלה בפזמון של שיר מפורסם שנושא את המילים: “ילד של יום רביעי מלא בצער”. הסיפור מתחיל כשהיא מגלה שבריונים בתיכון האמריקאי שבו למדה התעללו באחיה הקטן. להשקפתה, רק היא מוסמכת להתעללות מסוג זה והיא מחליטה להבהיר את הנקודה. הנקמה מגיעה בצורת שחרור דגי פיראנה טורפים אל תוך הבריכה שבתוכה התאמנו הבריונים בשחייה. אחד מהם איבד אשך בעקבות פעולת נקם זו ו-וונסדיי נשלחה למעין פנימייה לילדים דחויים. היא לא מראה חרטה על האירוע עם הדגים ולכל אורך העלילה היא חוזרת ומדגישה את חיבתה לעינויים. 

נשמע זוועה, נכון? אז למה בעצם כל העולם משתגע אחרי הסדרה החדשה שעוקבת אחרי ילדה מופרעת למדי בשם וונסדי? לפני הכל, זו יצירה שחתום עליה טים ברטון, הבמאי המחונן שחתום גם על יצירות מופת כמו ביטלג’וס והמספריים של אדוארד (שגם הם בהחלט היו באוסף קלטות הווידיאו שלי כילדה). באופן לא מפתיע, ברטון העיד על עצמו שהיה: “ילד מוזר בעל דמיון מפותח”. 

אבל עד כמה שאני מעריכה את ברטון הגאון שיודע לייצר יופי גותי טוב יותר מכל יוצר קולנועי אחר, אני סבורה שבהצלחתה של וונסדי טמון עניין נוסף. אם נסתכל על הסדרות המצליחות ביותר של נטפליקס נגלה שבראש הרשימה ניצב הלהיט המזעזע “משחקי הדיונון”. לאלה מכם שלא זכו לצפות בסדרה זו, מדובר במשחק אכזרי שבו נרצחים המון אנשים בדרכים נוראיות, ובסופו של המשחק יש פרס כספי גדול. עוד בראש הרשימה נמצא את “דברים מוזרים”, שגם שם יש מידה לא מבוטלת של אכזריות אבל בצורה פנטסטית ודי מגניבה וכמובן את הלהיט “דאהמר” שמביא את סיפורו של הרוצח הסדרתי המפורסם. לתחושתי, הצלחתה המסחררת של וונסדי קשורה בין היתר לאופן הספציפי שבו עיסוק בתכנים אפלים ארוז גם בהומור משובח. חוץ מזה, בוונסדיי מדובר על אופל נשי מרענן. וככל הנראה, כפי שנתוני הצפייה של הסדרות המצליחות ביותר בעולם מספרים לנו – האנושות זקוקה כעת יותר מתמיד בעיסוק בצדדים האפלים של הנפש.

אחד שהבין את העניין שלנו עם אופל היה הפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג. בפסיכולוגיה האנליטית שהוא הגה, הוא הציג בין היתר את ארכיטיפ “הצל”. העניין הגדול עם “הצל” הוא שזה חלק בנפש שאנחנו לא מעוניינים לפגוש, ולכן מדחיקים אותו. אנשים אוהבים להזדהות עם חלקים מסוימים בנפש שלהם לדוגמה: נחמדות, סבלנות, חברות טובה ועוד. אלה הן גם התכונות שאליהן מחנכים אותנו מילדות. כידוע ישנם הבדלים מסוימים מבחינה מגדרית, נשים לעיתים מוסללות להתנהגויות עדינות, צנועות ומתוקות יותר מגברים, שם קצת יותר מעודדים אותם לתחרות ושאפתנות וכדומה.

יונג טען שכל אדם נושא בתוכו צל וככל שהוא מודחק בעוצמה רבה יותר, כך הוא חשוך ודחוס יותר. הצל הוא חלק מאיתנו ממש כמו הצל הפיזי שלנו. כשדיבר על הצל כתופעה חברתית הוא נתן כדוגמה את היחס של החברה לנפגעי נפש – לרוב בני משפחותיהם יתביישו במצבם והחברה תרחיק אותם. הריפוי של האדם נוסח יונג קשור בהכרת מאפייני הצל ובמודעות אליהם. כשאדם מכיר את המרכיבים של הצל שלו, הוא ינסה להשלים איתם ולתת מקום, כמו גם לתחושות שהודחקו ולא יכלו לבוא לידי ביטוי קודם. החברה מעניקה חשיבות רבה לשלמות גופנית, להופעה חיצונית, להליכות ולדרכי תקשורת, ולכן הצל, השונה ממנה, נדחה כאמצעי התגוננות כנגד מי שוויתר על הנורמות הבסיסיות. 

במובן זה, כשמסתכלים על הסדרות הנצפות ביותר בעולם שהן מופע צללים מתמשך אפשר ממש לראות את האופן בו האנושות משוועת למגע עם החלקים האלה. ו-וונסדי היא הצל הנשי המושלם. לבושה בשחור בניגוד לפלטת הצבעים המקובלת שמאפיינת ילדות. היא נותנת לדחפים האלימים שלה את כל המקום והופכת את הסדיזם שלה לפולחן מפואר. וונסדי היא כל מה שאסור לנו להיות. להרגשתי הפופולריות שלה קשורה בסוג של חגיגה של כל הילדות המופנמות והרגישות שאמרו להן להיות טובות וחמודות למרות שבתוך תוכן הן כולן רצו לשחרר דגי פיראנה טורפים על כל העולם. השמועות אומרות שעונה שנייה כמעט מובטחת לאור ההצלחה המדהימה של הסדרה. יש למה לחכות.