אבוני, חזירת הבר הקטנה 

סיפורה של אבוני מתחיל בלילה גשום וקר, בחורף 2019 ברמת הגולן. שעות ספורות אחרי שנולדה, כבר התנדנדה גורת החזירים הקטנה בין חיים למוות, ואז התרחש אירוע ששינה את מהלך חייה והטביע חותם לא רק עליה אלא גם על חיי אחרים כולל חיי שלי.

חלפו בקושי 24 שעות מרגע ההמלטה ועד שאבוני הפכה מגורת חזירים בטבע הפראי של רמת הגולן לתינוקת מבוייתת בבית משפחת בן צבי במושב גבעת יואב שברמה. 

“היא הובאה אלינו מעולפת, קפואה, פצועה, “מספרת נועה בן צבי, “מיד התאהבנו בה והחלטנו שנטפל בה בבית”.

אז, מה בעצם קרה? עדר חזירים צפוני חמד תערובת כבשים לארוחת ערב ופרץ למכלאת כבשים מקומית של חנוך שם משפחה?. אבל די מהר הסתבר להם שזו לא ארוחה קלה. כלבי השמירה של הדיר התעוררו ותקפו את החזירים, החזירים השיבו מלחמה ופרצה מהומה אדירה במקום. שני המחנות ניצבו זה מול זה, אף אחד לא הראה סימנים של וויתור – אלה רעבים לתערובת ואלה שומרים עליה.

ובתווך, מבוהלות עד אימה, הכבשים עצמן שלא יודעות מה נפל עליהן באמצע הלילה, וביניהן, אבוני, חזירונת קטנטנה, עדיין עם חבל הטבור מחובר אליה ומשתלשל מגופה.

בשלב מסוים, החזירים החליטו להיות יותר חכמים ופחות צודקים, ויתרו על התערובת ונסוגו חזרה אל תוך הלילה. במלחמה אין באמת מנצחים; במחנה הכלבים יש כלבה פצועה קשה. במחנה החזירים, במהומה הגדולה התינוקת נותקה מאמא שלה והושארה מאחור. פצועה, מצונפת בפינה, רועדת מפחד, בחנה אבוני את הכבשים המצטופפות יחד בבהלה והנה, לאף אחת מהן אין ריח שדומה לריח של אמא. היא עוד לא יודעת שלעולם לא תריח יותר את אמא שלה, ששמה יהיה אבוני ושנתיב חייה החליף בזה הרגע את מסלולו.

חנוך, בעל דיר הכבשים, יצא ובא לבדוק על מה כל הרעש ומצא את הקטנטונת פצועה, קפואה מקור ומבועתת. רחמיו נכמרו עליה והוא החליט להציל את חייה. מיד ידע אל מי להביא אותה – אל נועה ויותם בן צבי, משפחה במושב המפורסמת באהבתה וביכולתה לטפל בחיות בר.

וטרינר שנועה ויותם נועצו בו בענין החזירונת המליץ להחזירה למקום בו נמצאה או פשוט “לתת לטבע לעשות את שלו”, להניח לה למות. הוא הסביר שחזירי בר הם בעלי חיים נפוצים בישראל, שהם גורמים לא מעט נזקים לחקלאות ולתושבי הערים הגדולות. אין טעם לנסות ולהציל.

אבל למזלה של אבוני, בני המשפחה החליטו להתעלם מהמלצת הווטרינר. בהקשבה לחמלה שהתעוררה בהם למראה התינוקת המבוהלת והרעבה, היה ברור להם שהם בוחרים להשאיר את גורת החזירים בחיים ולטפל בה. הם לא ראו בה בעל חיים שגורם בעיות כי אם תינוקת מתוקה ורק בת יום.

וכך פתחה אבוני פרק חדש בחייה – יחד עם כל משפחת בן צבי. “מהר מאוד גילינו שאנחנו מגדלים בבית יצור תקשורתי, חברותי, פיקח, שובב ושובה לב”, מספרת אם המשפחה, נועה בן צבי. אבוני הסתגלה ולמדה הכל במהירות. היא זיהתה את כלבי הבית והפסיקה לפחוד מהם, שתתה בשקיקה בקבוקי מטרנה ויצאה בשמחה לטיולים יחד עם העדר החדש שלה שהיה מורכב מכלבים ומבני אדם. 

הגורה חקרה את סביבתה החדשה, התחזקה מיום ליום ובלילות התגנבה למיטות של הילדים וישנה צמודה אליהם. “כמו כל תינוק, היא ביקשה קרבה פיזית ויחס כל הזמן. נזקקה לחום גוף ולתשומת לב”. 

היחסים בין אבוני לבני הבית התהדקו והיא נהייתה למעין חיית מחמד שלהם. היא המשיכה לגדול, פסי הינקות שעל גבה הלכו והיטשטשו ומשפחת בן צבי מצאה את עצמה עם חזירת בר בגודל מרשים למדי שמתנהגת כמו כלבה אוהבת ואהובה. במקביל התרבו התלונות מצד השכנים, הם התחילו לחשוש מהיצור החזק והגדול שמתרוצץ בישוב עם הילדים שלהם והגיע היום שבו אמרו למשפחת בן צבי: עד כאן. 

בכאב רב, הבינו נועה ויותם שאין ברירה, אבוני צריכה לנוע הלאה במסלול חייה והפרידה היא בלתי נמנעת. הם הצילו אותה, שימשו בעצם משפחת אומנה, ועכשיו צריכים למצוא עבורה מקום הולם וטוב שיסכים לקלוט אותה. 

שאלת ההשבה לטבע כלל לא באה בחשבון. מאחר שאבוני גודלה על ידי אנשים בתוך בית היא עברה מה שמכונה “החתמה”, נועה ויותם מבחינתה הם הוריה והילדים אחים ובני משפחה. היא לא פיתחה שום כישורי הישרדות והיא לא תדע מה לעשות בטבע.

אבוני הועברה באופן זמני למושב אלישמע למקלט של אביהו שרווד למען חיות הבר, הוא קיבל אותה ברוחב לב אבל לזמן קצוב. כשמלאו לה ארבעה חודשים, אבוני התגלגלה אלי ליער הקופים יודפת. תינוקת שכבר עברה כל כך הרבה. וגם פה ראינו איך הכישורים המולדים שלה באו לעזרתה ואף התפתחו עוד ועוד.

היום היא בת שלוש. חזירת בר תקשורתית, רגשנית וחמה. היא עדיין נזקקת למגע, למילים וליחס מאיתנו והיא בהחלט גם מקבלת אותם. שני חזירי בר שבאו מרקע דומה של החתמה, חיים יחד איתה בחלקה, בניסיון ליצור להם משהו שהכי דומה לעדר. השלושה למדו לחיות ביחד ויצרו לעצמם סדרים בתוך המכלאה שלהם. הם נראים מרוצים ושלווים.

כיום היא חיית בר מרהיבה וחזקה ששוקלת 100 ק”ג, ואינה מודעת לכוחה ולעוצמתה. נשארו בה סממני התנהגות תינוקיים, בכל בוקר היא עדיין מבקשת ממני מגע, ליטוף, דיבור ואהבה. 

אני אוהבת את אבוני אהבה עזה ושמחה בה ואיתה. אבל אני גם רואה שהיא לכודה בין שני עולמות ולא באמת שייכת לאף אחד מהם; היא חסרה את הידיעה של מה היא ומי היא.

ברור לי שאם אני הייתי שם גם אני הייתי מרימה אותה ומצילה את חייה כי אחרת לא הייתי מרגישה שאני אדם טוב. מי משאיר מאחור יצור חסר אונים? אבל בתוכי מתקיימת השאלה על הקו הדק הזה שנמתח בין החמלה ברגע נתון ובין שאלת טובתה העילאית של החיה. האם בכל מקרה נכון להתעקש להציל חיה על מנת שתחיה כחיה מוחתמת כל חייה, מוגנת ואהובה מאוד אבל מצד שני, חיה שלעולם לא תזדווג, לא תמליט גורים, לא תרוץ חופשיה במרחבים עם בני מינה, לא תלמד את הקודים והסודות שרק אמא שלה יכולה היתה ללמד אותה. ואולי צדק הווטרינר ההוא? אולי נכון היה להשאירה שם בחוץ להיות מזון לחיות טרף אחרות? ומה אם בכלל היתה שורדת? אולי אמה וכל העדר היו חוזרים ובאים לאסוף אותה?

אין לי תשובה לגבי מה נכון ומה לא על ההתערבות שלנו באופן הזה בחיי חיות בר. השאלה חיה בי. ואני חיה בתוך השאלה – על היחסים בין חמלה לנטייה של רובנו להאנשת החיות שגורמת לנו לעתים לעיוורון, לצדקנות ולחוסר יכולת להבין בכלל את עולם החיות. לרובנו יש רצון שהחיים בטבע יהיו הסרט הזה של וולט דיסני עם ההפי אנד, אבל הם לא.