דברי עכשיו סבתא, אני שומעת

סבתא בת-שבע שלי נפטרה השבוע.
כמה מוזר לכתוב על סבתא שלי בטור על מיניות. מרגיש כל כך לא קשור לכל מה שהיא ייצגה לי. ובמחשבה שניה, אולי בדיוק בגלל זה, הכי קשור.

אם אני מסתכלת היום על מה שאני עושה, על העיסוק שלי בשדה המיניות, ובפרט על כתיבת טור על מיניות בעיתון, הרבה מזה קשור למקום המודחק המיני-נשי שסבתא שלי ייצגה לי ובכלל שכל שושלת הנשים במשפחה שלי, בפרט מצד אמא שלי, החזיקה. היא היתה מאוד מבוגרת אומנם, זה היה מוות צפוי, ועדיין האובדן שלה מאוד השפיע עלי.

סבתא היתה אישה שקטה וענווה. מיעטה לדבר. היתה בה רגישות עמוקה לאנשים. לב רחום. רחם שנשאה שבעה ילדים. היא היתה אמא צעירה בתקופת המעברות, גידלה עם סבא שלי את ילדיהם בעוני, ובכל זאת, רק אלוהים יודע איך, היא גם אימצה עוד חמישה ילדים יתומים שליבה יצא אליהם. אבל השקט של סבתא שלי שהיה מוערך על ידי אנשי המשפחה, אותי ממש תפס כבר בתור ילדה.

מצד אחד, הוא מאוד נגע בי והיווה השראה עמוקה עבורי. כאחת שיש לה הרבה מה לומר על הרבה מאוד נושאים, גם כילדה, למדתי הרבה מהשקט הזה שלה. למדתי קצת יותר לנכוח במפגשים משפחתיים כמוה – קצת יותר להתבונן, להיות בשקט שלי ולא רק לדבר ולהיות תגובתית.

מצד שני, כל פעם כשהיא צחקה בשקט בתגובה לאיזה משפט שנזרק בארוחה משפחתית, הצחוק השקט העדין שלה שהוצנע “מתחת לשפם”, גם עורר בי כאב. היה בשקט הזה מיסתורין, הרגשתי שהוא מסתיר משהו  והשתוקקתי לדעת מה. רציתי לשמוע את הקול שלה, הייתי סקרנית לדעת מה יש לה לומר.

אבל סבתא לא אמרה.
הרבה פעמים סבא היה מדבר בשמה, בוחר את המילים עבורה. היתה איזו תפיסה כזו שסבתא, לכאורה, לא יודעת להתבטא. לפעמים הוא גם היה מקריא לה את התרגום לכל הסדרות שצפו בהן יחד. כי סבתא לא רק לא דיברה הרבה, היא גם מעולם לא למדה לקרוא. זה אגב לא היה כזה מוזר בתקופה ההיא, שנשים לא למדו לקרוא.

אחרי שסבא שלי נפטר היה נדמה שלא נותר עבורה דבר והיא הלכה ודעכה עם אלצהיימר עד יום מותה. ביום שהיא נפטרה הבנתי כמה היא הסתירה. ואני לא מדברת על סודות. אני מדברת על עצמה. היא החביאה את עצמה מאחורי השקט שלה ומאחורי סבא שלי. כמו למדה שלה, אין מה לומר. לה אין מקום.

נשים רבות לאורך היסטוריית השושלת שלי למדו להיות נשים שקטות. זה לא תפקיד האישה לדבר. תפקיד הגבר להוביל, ליזום, להנהיג, להביע את דעתו ולהשמיע את קולו. האישה תפקידה לאפשר את זה. תפקיד הגבר לחזר, לבחור לו אישה, וליזום מיניות. גבר הוא מיני, אישה – זה לא התפקיד שלה להיות מינית, היא נענית למיניות של הגבר, היא מאפשרת אותה, אין לה מיניות משלה.

סבתא שלי שהיתה אישה מאוד יפה, לא שידרה כל נשיות ומיניות. קולה היה מוצנע ומופנם כך גם המיניות שלה. יש קשר ישיר בין ביטוי קולי לביטוי מיני. עבורי הפסוק “קול באישה ערווה” מדבר בדיוק את הקשר הזה. ואולי גם את הפחד ממנו. כשהביטוי המיני של אישה סגור, הביטוי הקולי שלה סגור, ולהפך, כשהקול שלה מושתק, המיניות שלה מושתקת. יש ממש קשר שתיקה-תשוקה בין הפה לפות. שניהם שרירים טבעתיים, כל השרירים הטבעתיים בגוף מחוברים זה לזה ומשפיעים זה על זה.

סגירה של אחד, פיזית, גורמת לשני להיסגר ולהיפך. כשהפה שותק הפות שותקת (סגורה, מכווצת), כשהפות שותקת הפה שותק. תשוקה מינית שבאה לידי ביטוי חופשי, תתבטא גם בביטוי קולי זורם ומאופשר, לעיתים גם מלא תשוקה ותעוזה. אנרגיה מינית פתוחה  מעוררת אומץ ותעוזה להתבטא, להגשים את עצמנו, מחברת לתחושה של ערך עצמי, להסכמה להיות מי שאנחנו. מידת המקום שיש לקול שלנו יכולה להעיד כמה מקום יש למיניות בחיינו. הנשים השותקות בשושלת שלי הצניעו את המיניות והנשיות שלהן.

אפשר להגיד שכל זה לא כבר לא רלוונטי למציאות של היום, שזה קרה אי שם אחורה בזמן, שייך לדור ההוא של לפני 70 שנה. שמאז התקדמנו. וזה גם נכון. אבל גם לא. עד היום יש בעולם מספיק תרבויות מיושנות שמנציחות דיכוי מיני של נשים דרך הדיכוי הקולי שלהן. גם היום, נשים עדיין עוטות רעלות, לבנים עדיין חותכים עורלות. יש גם ילדות שעדיין עוברות “ברית מילה” של הדגדגן. פיות עדיין נסתמים, פינים ופותות עדיין נחתכים. בהלכה היהודית השירה אסורה על נשים. ואין ספק שאחת הדרכים להשתיק את המיניות הנשית (שהיא כוח החיים) היא ללמד אותן להשתיק את קולן. דרך השתקת קולן והדחקת המיניות שלהן, אפשר לייצר שליטה בהן. שליטה גברית.

סבתא שלי מתה, ואני מתחילה לראות בי חלקים שלא זיהיתי קודם לכן.
הנה אני, אשת הדור החדש בשושלת הנשים שלי, משמיעה את קולי, משמיעה את הגיגיי. ועוד על מיניות! לכאורה הכי מבטאת את הקול שלי והכי לא מושתקת. וכן, זה גם לגמרי נכון. אבל גם לא. כי הפצע עמוק מאוד. הפצע הכי עמוק שלנו מניע אותנו לעבר התשוקה הכי גדולה שלנו. מהמקום הזה שגדלתי בתרבות שבה הקול הנשי והמיניות הנשית היו כל כך מודחקים, משם נולד הדבר שמניע אותי למה שאני עושה היום.

עם המוות של סבתא שלי נפתחו עיניי לראות אף יותר. כי במותה כאב לי שהקול שלה שכמעט לא נשמע, הלך איתה לעד. שזהו, התקווה של הילדה שבי לשמוע אותו, כבר לא תתממש. בשבילה זה אבוד. זה עורר בי את הבעירה לזהות איפה אולי גם אני עדיין משתיקה את קולי. ואני שמה לב עכשיו, ימים ספורים אחרי מותה, אכן, שהשתיקה הזאת עוד חיה ומתבטאת בחיים שלי יותר ממה שחשבתי. כמה שחשבתי שאני אישה בביטוי עצמי מלא ומדברת, עדיין יש בתוכי את השתיקה הנשית ההיא. זה קורה בעיקר מול גבר (בפרט בני זוג), אבל לא רק. זה קורה במיניות שלי.

אני רואה את ההשתתקות שלי, במקומות שבהם הדבר האחרון שאני צריכה לעשות זה לשתוק. אני עדיין מסתירה את הרצונות שלי, את הגבולות שלי. משתיקה את הפחדים שלי. פוחדת לתפוס מקום. פוחדת שהרצון שלי יבוא על חשבון רצון אחר. מזהה בבירור את הפן המרצה שלי. אאוצ’, זה כאב. אבל כן, זה עוד פה. אני משתדלת להיות שם ללא שיפוט. הכתיבה של הטקסט אז היתה לא קלה.    
                                                                           
 מצד אחד נשאבתי לכתוב אותו, הוא העלה הרבה תשוקה, מצד שני, היו חלקים שמאוד לא היה קל לי לכתוב אותם. עצרתי כל כמה דקות, משהו בי רצה לשתוק, לעצור. להיעלם. להיות כמו סבתא שלי… משהו נדלק ואז מיד בי דעך וכבה. זיהיתי את הפחד המוכר לי כל כך להשמיע את הקול שלי. פחד לעצבן, פחד מביקורת, פחד לפגוע. רצון להקטין את עצמי. פחד להישמע טיפשה או לא חכמה מספיק, פחד מלתפוס מקום. הפחד הזה עוד חי בי במקומות מסוימים. אז כן, זה קורה עדיין, גם ב- 2022 נשים (כמוני) עוד מחזיקות את התודעה שלימדה אותן לשתוק.

הנה ראינו השבוע איך עולם שלם נחרד מאישה אחת שהשמיעה את קולה מול נשיא של איזו מדינה וסירבה, עם הרבה כבוד יש לציין, למגע שלא התאים לה. במקום להעריך את המעשה הזה וללמד את ילדותינו דוגמה, היא ננזפת על שהשמיעה את קולה והביעה את גבולות המגע שלה. במקום שנודה לה שהיא שמרה על עצמה, אנחנו נחרדים. גם היום זה לא מובן מאליו לרובנו. גם היום אנחנו חיות בעולם שעדיין לא מכיר בחשיבות של ההקשבה לרצונה ולקולה של אישה.

בטור הזה היום, אני עושה מקום לקולה של סבתי, שלא יכלה ליצור מקום לעצמה בחייה. אני  משמיעה את הקול שלא אוכל לשמוע ממנה. יהי זכרך ברוך, סבתא בת-שבע שלי.