בקיץ הזה, ארתור תלבש לבן

זה היה לפני תשע שנים. בדיוק סיימתי לבנות לה בית חדש וכמו שסיכמנו אחרי הרבה שיחות של שתינו עליה, נוגה הביאה אותה אלי ליער הקופים בכלוב ציפורים גדול ואמרה: “היא יודעת לשיר את ‘בקיץ הזה תלבשי לבן’… זה השיר שלה. היא יודעת לענות לטלפון ולהגיד המון מילים ומשפטים–שלום, בוקר טוב, בואי, הלו, מי מדבר? דופקים בדלת טוק טוק… היא נחמדה ולא נושכת. והיא מאוד חכמה”.

היא אמרה לי שקוראים לה ארתור, שהיא בת 38, תוכי ג’אקו נקבה. אני יודעת כמה זה טראומתי לתוכים הגדולים האלה כשמוסרים אותם אחרי שנים שהיו עם משפחה בבית. הם נקשרים רגשית, מוחתמים בחותמת תלותית ובעלותית במי שגידל אותם. עם שינוי כזה הם נוטים להיכנס לדיכאון מסכן חיים.

ארתור? אני צוחקת. ונוגה מספרת שבמשך שנים היא היתה איתם והיו בטוחים שהיא זכר. לא טרחו בכלל לבדוק את הענין. ואז, אחרי כמעט 20 שנה בבית הוריה, יום אחד, לפתע פתאום, היא הטילה ביצה. אנחנו מדברות וארתור מהכלוב שלה נראית כמקשיבה בתשומת לב מירבית לשיחה שלנו. “נוגה”, היא אומרת פתאום בקול אנושי, בהגייה ברורה וצלולה ובטון גברי, “בואי לאכול”.

“עוד מעט”, היא עונה לעצמה בטון נשי, “אני כבר באה”.

מסתבר שארתור היתה הבייבי של אביה של נוגה. היא הגיעה אל הוריה בגיל שנה כשנוגה היתה בת 18. ההורים קנו לה אותה ממגדל פרטי, כמתנת יום הולדת ולקראת הגיוס. היא בת יחידה שלהם ונראה שקצת הפחיד את ההורים להישאר בבית רק שניהם בלעדיה. אבא שלה חשב שתוכי ג’אקו ימלא עבורם את החלל שיווצר עם עזיבתה, בפטפוטי תוכים, בצחוקים ובשמחה.

וארתור לא איכזבה. להפך. היא היתה מעל ומעבר לציפיות. היא למדה מהר לדבר בעגה המשפחתית, היתה מקבלת אורחים בברכת שלום ואמרה לכל מי שהגיע: “לא, נוגה לא בבית. היא בצבא…” התפתח קשר קרוב עם כל בני המשפחה, אבל תמיד קצת יותר עם האב. עם השנים נהיה ברור לכולם שהיא התוכית שלו. נרקמה ביניהם אהבה עזה ואביה נהג לומר שרק המוות יפריד ביניהם. השנים חלפו , נוגה בגרה, ילדה ילד משלה, ובבית ההורים נשארה ארתור והוסיפה לככב.

לפני שנתיים, בגיל 82, חלה האב באלצהיימר. מטפל גר עם ההורים. באחד הביקורים של נוגה אצלם, אביה צעק פתאום: “מה זה הרעש הזה? למה יש פה ציפור בבית? לא אוהב את הציפור. החוצה! קישטה ציפור!”. ומאותו רגע, הוא לא סבל יותר את נוכחותה של ארתור, הלך ושקע, הלך והתרחק מכולם עוד ועוד.

המחלה התפתחה, ולא נותר בזיכרונו דבר מהקשר המיוחד שלו איתה, ולבסוף, גם לא מהקשר שלו עם בני משפחתו. הוא פחד מארתור, והיה ברור שהיא מפריעה לו. במצוקתה מהשינוי הפתאומי בחייה, התוכיה ניסתה לעשות את מה שעשתה ושפעל לטובתה כל השנים: למלא את הריק בקולות חיים. לדבר, לפטפט, לשרוק, להצחיק. היא לא חדלה מלקרוא לו: “אבא, אבא, בוא!” ולא הבינה למה הוא לא נענה כתמיד לקריאותיה. בלית ברירה, היא הורחקה מסביבתו. העבירו את הכלוב שלה למרפסת הסגורה.

אבל היה ברור שארתור אומללה מאוד, שהיא ממשיכה לנסות לפענח מה קורה, למה האיש האוהב והאהוב שלה, שם מעבר לחלון המרפסת הסגור, לא מדבר איתה יותר. לא היה זכר לאהבה שלהם. נוגה החליטה לקחת אותה לדירה שלה, בעיר סמוכה. “הדירה שלי קטנה, רק אני והבן שלי, ועם ארתור והכלוב הגדול שלה נהיה לנו צפוף. היא גם לא מפסיקה כל הזמן להגיד: אבא, אבא בוא… נוגה לא בבית… נוגה בצבא… אבא עצוב… איפה נוגה? אבא, בוא…” ונוגה הרגישה שהיא לא יכולה יותר. דיברנו על המצב ואני הסכמתי לעשות ניסיון ולהכין לארתור אצלנו בית חדש להמשך חייה.

בנינו עבורה כלוב ענקי. מרחב חדש ביער הקופים שעוצב במיוחד בשבילה. הכנסנו אותה עם הכלוב שלה, פתוח, אל תוך הכלוב הענק החדש, כדי שהיא, בזמנה החופשי, תצא ותגלה את המרחב החדש וקיווינו לטוב. ארתור עברה שנה קשה. היא נכנסה לדיכאון אמיתי. זה קורה לא מעט לתוכים – כמו שהם יודעים להיות מלאי שמחה וכוחות חיים, ככה גם הצער שלהם עמוק ואין סופי. במשך שנה היא לא הוציאה מילה אחת מהפה ולא צעקה. כלום. דממה.

עשינו כמיטב יכולתנו לשמח אותה לדבר על ליבה, לעודד אותה. הבאנו לה משחקים חדשים. אבל היא המשיכה לשתוק ולהיות מרוחקת ואיימה עלינו בנשיכה כשניסינו להתקרב יותר מדי לטעמה. בשנה הזו הגיעו עוד שני תוכי ג’אקו בוגרים מבתים שונים, קוסוקו ושבוב, כל אחד והסיפור שלו. חיברנו ביניהם בתקווה שאולי יתעורר יצר ראשוני בציפורים הנפלאות האלה שבקעו מביצה שחוממה במדגרה ביתית ולא תחת גופה של אימם באפריקה. אולי הם יזהו שהם מאותה משבצת חיים ויהפכו להיות משפחת תוכים. אבל לא. ההחתמה האנושית שלהם עמוקה מדי. הכלוב גדול. המראה עצוב: שלושה ג’אקוֹיִם בפנים. כל אחד בפינה שלו, כל אחד יותר מדוכא מהאחר. המאמצים שלנו לגרום להם להתעורר לרצון לחיות נשאו פירות קטנים. הם לא פטפטו ושרקו, אבל לפחות הם אכלו, שזה סימן טוב.

במחשבה ובתקווה שבסופו של דבר הזמן יעשה את שלו וכוח החיים יתעורר, טיפלנו היטב בשלושתם ולא התערבנו יותר מדי. לא הפסקתי לקוות שהם ימצאו נחמה זה בזה. ובסוף, זה אכן קרה, אבל לא כמו שחשבתי. ההפתעה הגיעה בדמות תוכי ג’אקו צעיר בן שנה וחצי שנפדה מחנות לממכר חיות מחמד והובא לפני כמה שנים אלינו ליער. כשהוא הגיע ,אמרתי לו “שלום, ברוך הבא”, והוא בלי להתבלבל ענה לי מיד בחזרה: “שלום”. מרבית הג’אקוים הם ביישנים גדולים. ניכר עליו שהוא לא. ממש הרגשתי את זה שהוא משהו אחר, “טיפוס”.

מהרגע שג’אקי נכנס לגור בכלוב הג’אקוים הכל השתנה. הוא היה צעיר, מלא אופטימיות ושמחת חיים. מבחינתו, המעבר מהכלוב הקטן בחנות החיות למרחב שאליו הגיע אצלנו היה שינוי לטובה. הוא הגיע לגן עדן. כולו שמח וטוב לב מההתחלה. הטראומה שלו היתה קשורה לעבר שלו ולא להפך. הוא פטפט ושיחק בכל המשחקים שהיו תלויים דוממים ולא ננגעו עד כה. אט אט האנרגיה החיובית שלו השפיעה על קוסוקו ועל שבוב וגם הם התחילו לראשונה להפגין את מגוון היכולות שלהם. התעוררו לחיים.

חלף עוד קצת זמן ואז קרה הנס הגדול: ארתור הרימה את עיניה והתבוננה בו בענין רב. וג’אקי? ללא היסוס, ניגש אליה כמו בחור צעיר שבטוח בעצמו ועשה מעשה שלא ייעשה: אכל מקערת המזון שלה! קוסוקו ושבוב המבוגרים לא העזו לעשות זאת אחרי שפעם אחת הם ניסו והיא נשכה אותם קשות. אבל מול החוצפה של הצעיר, ארתור רק זזה קצת ופינתה לו מקום לידה… הבטנו במתרחש והתקשינו להאמין למראה עינינו. ג’אקי התנהג כאילו כל חייו הוא חי איתם פה והתבונן בארתור בחיבה יתרה. והיא כמו קמה לתחייה, החלה להגיב אליו. היא נתנה לו להתקרב ולאכול איתה, וכעבור זמן מה אפילו ניקתה קצת את נוצותיו. בהתחלה חשבתי שאולי הוא עורר בה חוש אימהי כלפיו שכן היא נקבה בת ארבעים וכמה, והוא זכר צעיר מאוד בן שנה וחצי. להפתעתי גיליתי שהיחסים ביניהם הם על מישור אחר לגמרי. כמעט אפשר היה לראות את הלבבות פורחים באוויר בין שניהם. הם פשוט התאהבו. הניצוץ ביניהם רק הלך וגדל. ככל שעברו הימים הם נצמדו זה לזו יותר ויותר. ג’אקי הוא ממש פיקח, מדבר הרבה, מחקה את כל המבקרים שהוא שומע ביער ואותנו, את אנשי הצוות. הוא יודע מה להגיד לכל אחת ולכל אחד באופן אישי. הוא סקרן ומלא ענין. צעיר, יפה, אנרגטי ומאוהב בארתור. בוקר אחד התעוררתי כשאני שומעת את ארתור שרה בקולי קולות את השיר שלה: “… בקיץ הזה תלבשי לבן…” זה קרה! היא ריפאה את עצמה בעזרת בן מינה, ובזכות האהבה שניצתה ביניהם.

את קוסוקו ושבוב הוצאנו למרחבי מחיה אחרים והשארנו את הבית לזוג המאוהב, ארתור וג’אקי. שתהיה להם פרטיות ושיהיה להם בית משלהם. הם זוג בלתי רגיל. היום הוא בן שש והיא כמעט בת 47. תוחלת החיים של הג’אקו היא 50 שנה, כך שארתור נחשבת קשישה. אבל זה לא ניכר בה בכלל: הם מזדווגים להם באלגנטיות והיא מטילה ביצים. בינתיים הן לא פוריות–בשל גילו הצעיר של אהוב לבה. אבל, הם בכיוון הנכון ואנחנו מחזיקים אצבעות שיהיה לנו פה דור המשך שיבקע לא במדגרה, אלא תחת חום גופה של אימם, ארתור.