בכל דבר יש סדק, משם בא האור

טוב, זה יהיה אישי.

וזה מאוד מביך אותי.

שלושים שנה לימדו אותי שלכתוב עיתונות זה לא לכתוב על עצמך. שלושים שנה הייתי חשופה לעיני מיליונים, אבל כתבתי, ראיינתי וצילמתי אחרים. כל ניד עפעף, כל הרמת גבה, כל רבע משפט זכו להתייחסות, אבל מעטים יודעים שדווקא הפומביות הזאת היא מסתור מצוין. איש מצופיי לא באמת מכיר אותי. גם אתם לא. והיה לי טוב כך. ממש טוב.

והנה מגיע העורך החריג, של העיתון החריג הזה ומבקש ממני לכתוב אישי. כי בסוף הכי אישי, הוא גם הכי כללי. והנה אתגר חדש, ואני חובבת אתגרים. וגם אוהבת את בראשית שנאבק על דרכו משבוע לשבוע. אז למרות שכל רצוני הוא להיעלם בפינה הרחוקה שאליה נסעתי כדי להחלים ולהשתבלל באסקפיזם מרפא, הרמתי את הכפפה.

חבר טוב שצופה כבר יותר משנתיים במאמציי הסיזיפיים לכתוב על מה שמתרחש בעולמנו, ובמחיר הנפשי והפיזי היקר שאני משלמת על כך, אמר לי פעם: “אני רואה מה קורה, אני מבין שזה רע, אבל אני גם יודע ששום דבר שאעשה לא יעצור את התהום שאליה דוהר העולם. לא עדיף במקום זה לחפש איזה סדק? מקום קטן ושכוח אל להיעלם בו? לצאת מהמטריקס, לעזוב את המשחק. ופשוט לחכות שהעולם יתקן את עצמו?”

אנשים כמו החבר הטוב מעוררים בי קנאה גדולה. הלוואי שיכולתי לחכות ש”העולם/ ההשגחה/ היקום” יתקנו את עצמם ואני באמת ובתמים אחוזת קנאה בדתיים שמאמינים בכל ליבם שהכל בידי שמים. הצרה היא שאני לא מצליחה לעשות זאת. מנגד, אני מרגישה שכוחותיי להמשיך להיאבק על האמת שלי, הולכים ואוזלים.

אירוע רודף אירוע. עוד לא הסתיימה הפסיאודו מגיפה, עוד לא התבררה עומקה של התרמית, עוד לא התבררו ממדי הפגיעה של החיסון הניסיוני השערורייתי שהוזרק לאנושות, האחראים עוד לא נתנו את הדין, והנה פורצת מלחמה איומה באוקראינה. המאבק הבין גושי מאיים שוב על יציבות העולם, הכלכלה בסכנה, המחירים מאמירים, החמאס מחדש את פיגועי הטרור, ובתוך כל ההמולה הזאת, מנסה הרוב הדומם לקבל את חייו בחזרה אחרי שנתיים של סגרים, כפיית חיסונים, ותקשורת חולנית שלא מפסיקה לפמפם את נראטיב הפחד, אבל מחמיצה את העיקר.

אז עכשיו לכי תסבירי לאנשים עייפים ומותשים, שמה שעברנו בשנתיים האחרונות הוא רק הפרומו לשינוי העולמי המחריד שמנסים להעביר התאגידים הגדולים ומי ששולט בהם, בחסות הדאגה (אמיתית או לא, זה לא משנה) לשלום העולם ושלום הציבור.

הרי מה שעומד להתחיל בסוף חודש מאי בז’נבה, אותה אמנה שארגון הבריאות העולמי מנסה להחתים עליה את 198 המדינות החברות בו, היא התפרקות מריבונות לטובת סדר עולמי חדש. כן, כזה שחווינו כולנו בימי הקורונה. כזה שחווים עדיין עשרים וחמישה מיליון תושבי שנגחאי.

זה גדול מדי, זה מאיים מדי, אז למה לא לחפש איזה סדק לעזאזל ולהיעלם בו?

השבוע כתבה לי מהנדסת בכירה, פעילה חרוצה במחאה הנוכחית שהיא מרוסקת. “יותר משנתיים אני מנסה להציל את העולם, על חשבון לחמי, משפחתי ונפשי. כולם התחסנו, שלוש פעמים. כולל ילדיי. אבל עכשיו אני מרגישה מרוקנת ומרוסקת.”

אני מניחה שלא מעט פעילים ופעילות מרגישים כמוה. הרוב הדומם חושב כמו החבר הטוב – בסוף העולם כבר יתקן את עצמו.

אז מה עושים. איך מתמודדים עם הרצון לתקן את העולם, מול הכמיהה להיעלם באיזה סדק של שלווה?

עושים את שני הדברים. לסירוגין.

כי אי אפשר לרוץ מרתון בספרינט. חייבים לשמור על הכוחות. וגם מתאגרפים בזירה מקבלים פסק זמן בין קרב אחד למשנהו.

אני כותבת לכם עכשיו מול חלון זכוכית גדול ממנו נשקף נוף הרים ירוקים עוצר נשימה. אני פותחת כל בוקר במדיטציית נשימות ארוכה, שותה באדיקות כוס חליטת זרעי כוסברה (מה לא עושים בשביל לשמור על הבריאות) צועדת ממושכות בשבילי העזים בשכונה החדשה שלי, אי שם במרחבי הסדק. קוראת אין סוף ספרים, מציירת ציורים. ותיכף אתמסר לכחול הגדול. ולשיחה השנתית הקבועה שלי עם האלוהים של שפינוזה. אותו אני נוטה להרגיש ביתר שאת על הים בעת הפלגה ארוכה.

בעוד חודש, אולי קצת יותר, אחזור למדינה הקטנה והמאובקת שלנו, לאובך, להתלהמות, לעצבים על הכביש, לפקקים. לאנרגיית המתח הגבוה שבתוכה כולנו חיים. אבל אז כבר אבוא מחוזקת. ואם ירצה השם (של הדתיים וגם של אוהדי שפינוזה–זה בעצם אותו דבר–אבל על כך בהזדמנות אחרת), גם בריאה.

אחר כך אסע שוב. לטבע שלי, לים, לפסגות ההרים או לכחול הגלים וכך חוזר חלילה. ולא. לא צריך להיות עשירים בשביל זה. אני לא. צריך רק לסדר את החיים אחרת.

צריך לשנות את דרך המחשבה שמכתיבה לנו אורח חיים אחד מסוים. או במקרה שלי, לוותר על החינוך הישן, לקבל החלטה אחת, מרכזית, שסביבה אנהל את חיי. חינוך שאני מעריכה שרבים מכם שותפים לו. ככה חיים רוב בני האדם לא? זהו הציווי החברתי הנסתר.

אבל מי אמר שחייבים לבחור או-או? מדוע אי אפשר לחיות גם וגם? גם בתוך הקלחת, בתוך המאבק על מה שחשוב לך, אבל גם הפוך לגמרי, על הקצה השני של הסקלה. גם במטריקס וגם מחוצה לו. גם בארץ וגם בחו”ל. גם בערבה וגם בתל אביב. גם על היבשה וגם על הים. גם וגם.

לא מוכרחים לבחור.

אני עוברת בשנתיים האחרונות שיעור חשוב. הדבר היחיד הטוב שאני יכולה לומר בזכות אירוע הקורונה הטראומטי שעברנו כולנו (כמו שאפשר לומר על כל משבר) הוא שמדובר בהזדמנות גדולה להרהר על אורח חיינו מחדש. כל אחד בתוך עצמו, ובתוך עולמו, כל אחת בתוך עצמה ובתוך עולמה–ואם אפשר, לשנות אותו.

ואולי, רק אולי, אם נצליח לשנות את חיינו כך שישקפו את האופן שבו אנחנו רוצים לחיות אותם, ולא את רצונם של אחרים, נוכל גם למצוא את הכוחות לתקן את שאר העולם.

חיבוק חם מעבר לים,

אשרת