בכל דבר יש סדק, משם בא האור
בעוד חודש, אולי קצת יותר, אחזור למדינה הקטנה והמאובקת שלנו, לאובך, להתלהמות, לעצבים על הכביש, לפקקים. לאנרגיית המתח הגבוה שבתוכה כולנו חיים. אבל אז כבר אבוא מחוזקת
טוב, זה יהיה אישי.
וזה מאוד מביך אותי.
שלושים שנה לימדו אותי שלכתוב עיתונות זה לא לכתוב על עצמך. שלושים שנה הייתי חשופה לעיני מיליונים, אבל כתבתי, ראיינתי וצילמתי אחרים. כל ניד עפעף, כל הרמת גבה, כל רבע משפט זכו להתייחסות, אבל מעטים יודעים שדווקא הפומביות הזאת היא מסתור מצוין. איש מצופיי לא באמת מכיר אותי. גם אתם לא. והיה לי טוב כך. ממש טוב.
והנה מגיע העורך החריג, של העיתון החריג הזה ומבקש ממני לכתוב אישי. כי בסוף הכי אישי, הוא גם הכי כללי. והנה אתגר חדש, ואני חובבת אתגרים. וגם אוהבת את בראשית שנאבק על דרכו משבוע לשבוע. אז למרות שכל רצוני הוא להיעלם בפינה הרחוקה שאליה נסעתי כדי להחלים ולהשתבלל באסקפיזם מרפא, הרמתי את הכפפה…
תגובות