אי. שקט.

כבר למעלה מחודש שאני חיה בתוך גלויה. זוכרים שפעם היו בעולמנו גלויות צבעוניות שהציעו מבט תלת ממד אל הנוף הנשקף מהן? אז ככה זה מרגיש. אפשר לומר שהגשמתי חלום ילדות. כעת אני דמות מזערית בתוך התמונה. האשליה הפכה למציאות, בעוד המציאות הישנה הופכת לאיטה לאשליה.

העיר הגדולה באי, שנכון יותר יהיה לכנות אותה עיירה, נמצאת בטווח שעה נסיעה. היא לא מהווה פיתוי עבורי. לאחרונה מצאתי שאין בי שום רצון להיכנס למכונית הקטנה ששכרתי ולנסוע לאנשהו. הים ממלא את נפשי ואת חושיי. אני גרה בכפר דייגים קטן על שפת מפרץ, ממנו נשקפים איים רחוקים. המקום מנומנם, שלא לומר ישנוני לגמרי. שלוש או ארבע טברנות קטנות, חנות מכולת זעירה. כמה חדרי קייטנים להשכרה, וזהו. את הרעש האנושי הקבוע בכל כפר מחליפה כאן סימפוניית צלילים של מים זורמים, רוח ולא מעט ציפורים. בניגוד לדימוי המקובל של איים ביוון, אין בכפר שלי מוזיקת טברנות, וגם הרמקול הקטן והמשוכלל שאותו אני נושאת איתי לכל מקום נותר דומם. לראשונה בחיי אין לי צורך במוסיקה. חמש או שש סירות מפרש עוגנות במפרץ הקטן כמעט מדי יום. עונת התיירות טרם החלה והשלווה מוחלטת ועמוקה. התחביב המוביל שלי כאן הוא לעקוב אחרי תמרוני העגינה של הסירות ואחרי מעוף הציפורים ואלפי הפרפרים שמרחפים להם סביבי בדממה צבעונית. האוויר מלוח במידה, חם במידה ויבש במידה. שגרת יומי היא הדבר הרחוק ביותר מחיי בשלושים השנים האחרונות.

אני יודעת מה קורה בארץ. התמונה הישראלית כאוטית אף יותר מרחוק, אבל מבט אחד אל המפרץ מספיק כדי להרחיק את התסכול והכאב. עוד יומיים אבדוק שוב. אולי הפלגתי רחוק, אבל שרשרת העוגן המחברת אותי לארץ ארוכה עד מאוד

יקיצה עם שחר, כוס חליטת זרעי כוסברה (הידעתם שמדובר במשקה פלאים? תקפצו לגוגל זה מרתק. ואפילו טעים למדי) אחר כך קפה שמתבשל על הפלטה החשמלית, מדיטציית נשימות בהוראת הרופא האיורוודי שהבטיח לרפא אותי אם רק אתמיד. אחר כך סריקה של אפליקציות מזג האוויר, רוח וגלים. טוב לדעת, גם כשאני על היבשה. ואז שעה הליכה במעלה ההר אם קר, או חצי שעה של שחייה בים אם חם ובסיומה התחרדנות על הסלעים לייבוש בשמש. בעלייה מהחוף עוצרים לקפה שני וקצת פירות אצל באביס בבית הקפה שמסתתר תחת עץ תות רחב עלווה ואז עוד קצת בהייה במפרץ, שיטוט קצר (מאוד) באתרי האינטרנט הישראליים ודפי הפייסבוק שאחריהם אני עוקבת פעם בכמה ימים.

אני יודעת מה קורה בארץ. התמונה הישראלית כאוטית אף יותר מרחוק, אבל מבט אחד אל המפרץ מספיק כדי להרחיק את התסכול והכאב. עוד יומיים אבדוק שוב. אולי הפלגתי רחוק, אבל שרשרת העוגן המחברת אותי לארץ ארוכה עד מאוד.

אני יוצאת אל הים לא מעט. לאיים קרובים או רחוקים יותר. על סירות בגדלים משתנים. השכונה הרחבה יותר כוללת שבעה או שמונה איים, ולמרות שאני מפליגה ביניהם כבר יותר משש שנים, אין פעם אחת שאני לא מגלה בהם פינה חדשה ועוצרת נשימה. אבל העיקר הוא השיחה הקבועה עם הרוח הים והגלים. אפליקציות מזג האוויר הן הדבר האקטואלי ביותר שאני צורכת. אתגרי השייט, הניווט והעגינות ממלאות את חושיי. וגם אם מדובר במשימות מורכבות לעיתים, יש בכך סיפוק עמוק ושלווה גדולה.

איך מתארים שלווה סטואית? המילים עצמן מפריעות. כי סטואה היא חוויה כזו שאינה מיתרגמת למילים. ובכל זאת, גבי ביקש, אז אני מנסה. ויש גם ספר שנכתב במקום הזה ממש, “ברוח הזאת” שמו. ועכשיו בכלל שבוע הספר לא? אז אתם מוזמנים. נדמה לי שהצלחתי ללכוד מעט מהקסם בין דפיו.

יש מילה אחת בסנקסריט, השפה העתיקה שבה נכתבו הכתבים הבודהיסטים, שאולי תצליח לתאר את החוויה העמוקה העוברת עלי במקום הזה. קוראים לזה – שונייתה – ריקות. או ליתר דיוק, ריקות מלאה. איך ריקות יכולה להיות גם מלאה?

זוהי בדיוק החוויה שקשה לתווך במילים. צריך להרגיש כדי להבין. גם ריקות פנימית, סוג של ניקיון נפשי, גם ריקות חיצונית, במובן הפשוט ביותר של סדר יום נטול משימות או התחייבויות. ובה בעת מלאות גדולה ונינוחה. צל של התחושה הזאת ניתן להרגיש בתום מאמץ גופני אינטנסיבי. הצרה היא שהצל הזה חולף מהר מדי.
לאחרונה התחלתי להבין מדוע מעסיקים את פרחי הנזירות במזרח הרחוק בעבודות כפיים. קשה לתאר איזו הנאה פשוטה ושלווה אני שואבת מקנייה במכולת, תכנון ארוחת ערב, בישול, ניקוי החדר, ואפילו כביסה. ביד כמובן… (ומראש אני מבקשת מכל הנשים העובדות לא לכעוס עלי. אין סיכוי לנהל קריירה ובמקביל לשאוב הנאה ממשימות הבית. ממש לא. עזרה מקצועית בבית היא כורח קיומי עבור אישה עובדת. אבל כאן, אני מודה שההפתעה שלי מעוצמת השקט הנפשי שמביאות איתן המשימות הללו גדולה מאוד).

המחשבות אחרות כאן, במרחק. הן לא ממוקדות, אין בהן תכלית, די בדומה לטקסט הזה. אבל אם אני מנסה לקבץ תחושה לכדי תיאור מילולי עולה דבר אחד מאוד ברור מחויית ההבראה שלי. החיים שלנו בארץ, וגם במרבית העולם המערבי, אם לדייק, התרחקו מדי מחווית הטבע. בוודאי מהחיבור אליו. התנתקנו מהטבע – ועל הדרך איבדנו דבר מה מהותי מאוד בעצמנו, בלי לשים לב כמעט. שלא לדבר על היכולת להתמודד עם החיים, שנפגעה לדעתי באופן אנוש. הכל מפחיד אותנו. הכל.

המודרנה מציעה לנו בעיקר רעש והסחות דעת. שלמת בטון ומלט כמאמר השיר. ומחשבות מסוג מסוים. כאלה שמקהות את רגשותינו. למי יש זמן להרגיש את הרוח להקשיב לציוץ הציפורים, למי יש זמן פשוט להתבטל? לשבת בשקט שעה או שעתיים ואולי גם שלוש או ארבע רחמנא לצלן. משימה רודפת משימה, הישג רודף הישג, התחרות הקיומית הופכת חזות הכל. יותר גדול יותר מהר יותר חזק. ואת העיקר אנחנו מאבדים. העיקר הוא מה שמתרחש בנפשנו כשאנחנו מפסיקים לרוץ ויוצאים עם שק שינה אל שפת הנחל, או אל חוף הים כדי לעבור שם כמה ימים בשקט. איך כתב זאת ג’ון לנון? – החיים זה מה שקורה כשאנחנו עסוקים בלעשות דברים אחרים.

התחביב המוביל שלי כאן הוא לעקוב אחרי תמרוני העגינה של הסירות ואחרי מעוף הציפורים ואלפי הפרפרים שמרחפים להם סביבי בדממה צבעונית. האוויר מלוח במידה, חם במידה ויבש במידה. שגרת יומי היא הדבר הרחוק ביותר מחיי בשלושים השנים האחרונות

זה קורה לרובנו כבר יותר מדי זמן.

בשנתיים האחרונות כפו עלינו ניתוק חריף אף יותר מהטבע. גם טיולים של פעם בשבוע או שהייה על שפת הים נמנעו מאיתנו בכוח בשם האיום המופרך בוירוס סוף האנושות. הציפו אותנו בחרדות, בפחדי מוות. הכריחו אותנו להישאר בדלת אמותינו. אחר כך סגרו את העולם, הגבילו את התנועה. הפכנו אסירים מבוהלים. ואז שוחררנו על תנאי. זריקות כמובן. מי שהתעקש ללכת לים (כמוני) נעצר, נקנס ואפילו הושלך לכלא. מי שסירב לזריקות הוצא מהכלל. “ישב בבית”. אתם מבינים מה עבר עלינו?

אני כותבת על פשעי הקורונה בערך מהיום שבו התחיל קמפיין הפחד. אבל רק כאן מהמרחק הסטואי שבו אני נמצאת, אני חווה במלוא העוצמה את מה שנלקח מאיתנו – הדחף הבסיסי האנושי כל כך להתחבר. להתחבר זה לזה, להתחבר אל הטבע, ובאופן בלתי רצוני כמעט להתחבר גם אל מי שאנחנו.
אז מה אני מנסה לומר בעצם?

קחו לכם את הזמן לעצור קצת מהמירוץ. קצת, וצאו אל הטבע. אני יודעת שהחיים תובעניים. אבל אנחנו תמיד יכולים לנהל אותם. צאו לכמה ימים. לא לכמה שעות. זה לא מספיק. מי שיכול שילך לכמה חודשים. לא לבית מלון עם לבנים וקירות, אלא לאוהל, או לסירה קטנה. או איזו בקתה עשוייה מעץ. סגרו את הטלפונים, אל תקשיבו לחדשות, אל תעלו תמונות. אל תתעדו. לכו אל הטבע ותתמסרו לו. לימדו לדבר איתו, להקשיב לו. זה קצת מפחיד בהתחלה. אנחנו לא רגילים. איבדנו את היכולת להשתלב בסביבה שהיתה בית לאבותינו הקדמונים. אבל זה עובר. ואז מתגברים על הפחד, לומדים להשתלב במארג הקיומי האמיתי. הבסיסי. ואז מגלים יום אחד שכבר אי אפשר להפחיד אותנו בקלות רבה כל כך. שווירוסים או חיידקים או נמלים או צרעות או עכבישים, או נחשים, הם משהו שניתן לחיות איתו, או לצידו. (טוב לא חייבים לישון יחד) ולהיות אפילו מאושרים.

הדי הידיעות שמגיעות אלי מישראל מספרים לי שהחל עוד גל הפחדה מפני שובו של הווירוס. עוד ניסיון להפוך את כולנו עבדים לזריקות ולתרופות מדומיינות, עבדים למודרנה, לפחד. ולעוד פחד. הבעל שם טוב קרא לחסידיו לצאת ולדבר עם אלוהים ביער. ברוך שפינוזה קבע שאלוהים הוא הטבע. שניהם ידעו מה הם אומרים, כי בטבע, אתה מגלה את האלוהים שבך. לא צריך להאמין בשום דבר. ההוכחה קיימת ואיתה גם הטוב. הטוב העליון. כל רגע שאתם מוותרים על החוויה הזאת, אתם מוותרים על החיים עצמם.