חומרים משני תודעה

בנעוריי, החופש הגדול שלי נע בדרך כלל בין חוף הים לבין הספרייה הציבורית. הים הפתוח, החוף החם והמואר, והספריה האפלה, הקרירה, שאוצרותיה כמוסים, טומנים בחובם שערים לעולמות חדשים.

כך נפל לידיי כפרי בשל הספר “עולם חדש מופלא” של אלדוס האקסלי וקראתי אותו לראשונה בצבא. רומן עתידני, שחשוב לקרוא במיוחד בימינו. הספר נכתב בידי האקסלי ב–1932, הוא דיבר על טכנולוגיות פריון והתעברות, השבחת הגזע האנושי ובעיקר על השליטה הפסיכולוגית בהמונים, ואיך כל זה מביא לשינוי דרמטי בחברה. הוא עסק במעמדות, בשליטה באמצעות הזרקה של חומרים כימיים, אכיפה קשוחה וקפדנית של משטר רפואי. הילדים מהונדסים: ילדים מסוג אלפא הם הנבחרים והמשובחים, ילדי בטא קצת פחות וכך עד לילדי אפסילון שהם העבדים, המשרתים, המוגבלים, שמיועדים לעשות עבודות שירותים משעממות בלי להתלונן ולהרים ראש.

האקסלי חזה את השפעת הטלוויזיה והיפנוט ההמונים באמצעות התקשורת המודרנית, שחוזרת על אותן מנטרות שוב ושוב ושוב. עיצוב האדם החדש על פיו נעשה גם באמצעות מכות חשמל. לאנשים הפשוטים, אגב, אסור לקרוא ספרים. מי שמתקרב לספר מקבל מכת חשמל כדי להבטיח שיישאר בור וימשיך להעניק שירותים לנעלים ממנו. רוב הנשים ב”עולם חדש מופלא” הן עקרות. המדינה אחראית להתרבות ושולטת בה. כדי שהאנשים לא יתמרדו נותנים להם סמים. לא סתם נותנים, מכניסים סמים לאוכל ובמקרה של ניסיון התקוממות, מרססים בני אדם עם גז. ספר מצמרר שהקדים את תקופתו. מכיוון שהייתי חייל בצה”ל, ראיתי בו משל למצבי בתקופה ההיא: האדם החופשי, הפרטי, מול מערכת שעושה הכל כדי לשלוט בכל פן בחייו. כשהשתחררתי מהצבא נשבעתי שלעולם לא אהיה עוד בסיטואציה דומה. נולדתי להיות חופשי ואחיה כאדם חופשי. אין ספק שלספר הזה היתה תרומה ממשית לעיצוב תפיסת עולמי.

גינסברג היה בסך הכל בן 25 כשהקריא את יצירתו בגלריה בעיר והיא זכתה להצלחה מיידית. אבל השנה היתה 1957 והמשטרה אסרה את הפצת הספר בטענה שמדובר ב”דבר תועבה”, זאת בשל ההתייחסות המופגנת והבוטה של גינסברג לסקס בכלל וליחסי מין הומוסקסואלים בפרט. גינסברג זכה בבית המשפט בקרב על “נהמה” וקנה לו את מעמדו כגיבור תרבות וסמל של דור הביט (הביטניקים, לא שיטת התשלום). גם בשנת ה–22 של המאה ה–21 היצירה שלו רלוונטית, תקפה וחתרנית לא פחות

1984 הנודע של ג’ורג’ אורוול פעל עלי באופן דומה. קראתי אותו בתיכון, על מיטת הנוער שלי, לפעמים עם תקליט של טנג’רין דרים או פינק פלויד ברקע, כדי להעצים את האפקט. עם הזמן הוא נהיה עבורי ספר משלים ל”עולם חדש מופלא” וזכה אצלי לתואר ספר הפולחן מספר 1. אורוול כידוע תקף את הקומוניזם, עולם חדש מופלא תקף את הקפיטליזם, ושניהם גם יחד ביקרו את אורח החיים המקדש נהנתנות, נוחות, יעילות, חומרנות ואגואיזם.

“ווינסטון מ–1984 יכול להיות אתה”, אמר לי פעם איש חכם, “כי הכל תלוי במידת הלחץ שהשלטון והממסד יפעילו עליך כדי לגרום לך להיות עוד פרט קטן צייתן ומתפקד במערכת, ועד כמה יגרמו לך לסבול בעקבות הבחירות שלך להתנהל מחוץ למסגרת המקובלת”.

התרבות משועבדת לתעשיה. האמנות נסמכת על הכסף הגדול. גם ניל פוסטמן בספרו “בידור עד מוות” טען שהחזון הקדום של האקסלי התגשם: הטלוויזיה היא הסם להמונים שרוצים רק עוד ריאליטי, בידור, אושר מזויף וריקנות נוצצת. סמים כבר אינם רק חומר כימי. סמים הם כל דבר שמערפל אותך. גם האקסלי וגם אורוול חזו את העתיד שייווצר אחריהם, החל מהמחצית השניה של המאה ה–20.

אבל אלה האנגלים. בין האמריקאים שנמצאים ברשימת ה”חובה לקרוא” שלי, שלושה ספרים חשובים שהשפיעו עלי ועיצבו את עולמי הצעיר המתגבש והולך: “התפסן בשדה השיפון” של ג’י. די. סאלינג’ר; “מלכוד 22″ של ג’וזף הלר ו”בית מטבחיים חמש” של קורט וונגוט.

מעט ספרים פרסם סאלינג’ר בחייו, קראתי את כולם, אבל “התפסן בשדה השיפון” הרעיד אותי עמוק במיוחד. סיפור התבגרותו של הולדן קולפילד, האאוטסיידר האולטימטיבי, כנראה יצירה שמתבגרים בכל העולם יכולים להזדהות איתה בכל מקום בעולם. הספר פעל עלי באופן חזק בשל תחושת הדחייה שהאנטי–גיבור הזה חווה, משהו שהיה מוכר לי מאוד. הרגשת הזרות בחברה, שיטוט גאוגרפי ונפשי בעולם שלא מחבק אותך… קראתי אותו כמה פעמים בחיי, ובכל פעם גיליתי בו רובד שלא הייתי מודע לו קודם לכן. כילד ונער שתמיד אהב להיות בבית עם כוס תה ודבש, עם התקליטים והספרים הישנים, היה משהו בהולדן קולפילד שלפת את לבי בכל פיתול של החיים.

כך גם בנוגע ל”מילכוד 22″ ו”בית מטבחיים חמש”, שניהם של סופרים אמריקאים שיצאו בשלום מהתופת של מלחמת העולם השנייה (שניהם גם הפכו לסרטים נהדרים) ושידכו בין האבסורד הגמור של כל מלחמה באשר היא לבין דמויות אנושיות שאנו כמהים להזדהות איתן. שלושת הספרים האלה שימשו דלק במהפכות של שנות השישים למען שוויון לנשים, לשחורים ולהיפים עם הפרחים בשיער והגיטרות החשמליות ביד. בשבילי זה יותר – אלוהים, כמה אני שונא את המלחמה ואיך אני פוחד ממנה, וכמה חשוב להיאבק על השלום, כדי שלא נצטרך להילחם.

המאבק בין אופל לאור, בין הרשע הקר והגמור לבין הפיכחון האישי ותשוקת הפרטיות מתגלמים בהרבה יצירות אמריקאיות. התרגשתי כשמצאתי את “בדרכים” של ג’ק קרואק, את “נהמה” של אלן גינסברג ואת “ארוחה עירומה” של וויליאם בורוז. אלן גינסברג, משורר יהודי והומוסקסואל, כתב את “נהמה” (Howl) שהיתה תיאור פואטי של האדם הנמעך תחת גלגליה הדורסניים של החברה הצרכנית המודרנית החדשה. גינסברג היה בסך הכל בן 25 כשהקריא את יצירתו בגלריה בעיר והיא זכתה להצלחה מיידית. אבל השנה היתה 1957 והמשטרה אסרה את הפצת הספר בטענה שמדובר ב”דבר תועבה”, זאת בשל ההתייחסות המופגנת והבוטה של גינסברג לסקס בכלל וליחסי מין הומוסקסואלים בפרט. גינסברג זכה בבית המשפט בקרב על “נהמה” וקנה לו את מעמדו כגיבור תרבות וסמל של דור הביט (הביטניקים, לא שיטת התשלום). גם בשנת ה–22 של המאה ה–21 היצירה שלו רלוונטית, תקפה וחתרנית לא פחות.

חברו של גינסברג, וויליאם בורוז, אחראי ל”ארוחה עירומה”. בורוז היה גאון מסומם שהרג את אשתו, ברח לטנג’יר, טבל בהזיות הרואין ומסקלין וכתב על מכונות כתיבה שהן אורגניזם חי, על מקקי–ענק ועל סקס מטורף. הספר השפיע על רוברט וואייט וחבריו בקנטרברי שבאנגליה שנתנו ללהקתם את השם “סופט מאשין” והשפיע על וולטר בקר ודונלד פייגן שנתנו להרכב שלהם את השם “סטילי דן” והשפיע על חבורת גודלי אנד קרים שנתנו ללהקה שלהם את השם 0CC, . בורוז עצמו שיתף פעולה עם משוררי–רוק ויוצרים בתחומים שונים והבמאי דייויד קרוננברג שעשה לפי ספר הפולחן שלו את סרטו השערורייתי והמדהים.

עוד שני ספרים אמריקאים שעירפלו ועירבלו אותי היטב: “איש הקוביה” של לוק ריינהרט ו”עיר” של קליפורד סימאק. אני זוכר איך נסעתי באוטובוס בירושלים לפני 25 שנה, סוף שנות ה–90, דיסקמן תלוי על החגורה ונירוונה באזניים. מבעד לזגוגית הקפואה של חורף ירושלמי קר טיפוסי, ראיתי את חלון הראווה של חנות הספרים. “איש הקוביה” היה בין הספרים. ירדתי מיד. זו לא היתה תחנה שלי, אבל משהו לכד אותי בשם ובעטיפה. נכנסתי, קניתי, הלכתי לבית הקפה של קדוש, הזמנתי שוקו חם ובורקס, והתחלתי לקרוא.

איך היו נראים החיים אם היינו נותנים לקוביות מזל לקבוע את החלטותינו? מצד אחד, כנראה שמאוד מסעירים. אי אפשר לעולם לצפות את התוצאות והמקריות הזו מולידה ריגוש וקסם. מצד שני, תוהו ובוהו מוחלט. פרופסור ג’ורג’ קוקרופט הפך את הרעיון הזה לרומן (שאותו פרסם בשם הבדוי לוק ריינהרט) ב–1971 וכמו רבים מהספרים המשפיעים והמסעירים, גם “איש הקוביה” נאסר לפרסום במקומות שונים בעולם. הרעיון לחיות לפי החלטות אלוהי הקוביה וחוקי ההסתברות השרירותיים הפך את גיבור הספר הבורגני לכזה ששובר את כל הטאבואים והחוקים החברתיים. הסופר ומעריציו, אגב, האמינו שהשיטה הזו היא הדרך אל החופש ואל האושר. המתנגדים טענו שזה תחילת הסוף של המין האנושי והסדר החברתי. במרחק 50 שנה “איש הקוביה” הוא תרגיל אינטלקטואלי מזהיר בהבנת הגבולות של משחק החיים ועד כמה מסוכן לפעמים לנסות לגנוב אותם.

ספרי הפולחן הפרטיים שלי, מסתבר, עסקו כמעט כולם בחופש הפרט, בחירות הביטוי, בפחד ממשטר שמדכא את הפרט וחברה שנעה כמסוממת מבלי לחשוב באופן עצמאי. שבתי אליהם בשנתיים האחרונות לקריאה מחודשת. הופתעתי מעוצמת החוכמה וברק האור שעדיין יש בהם, אור שלא עומעם מאז קראתי אותם לראשונה על מיטת הנוער בחדרי הקטן, בספריה הציבורית או באוטובוסים בדרכים מפה לשם.

אחתום ב”עיר” של קליפורד סימאק, שאולי יותר מכל הבהב את הסכנות הרובצות לפתחו של המין האנושי הטכנולוגי של הזמן הזה. אי–שם, בעתידו הרחוק של כדור הארץ, יושבים הכלבים מסביב למדורה ומספרים על הימים האחרונים של בני האדם על פני כדור הארץ. אגדות עממיות. תורה שבעל פה מאב לבן. ברקע רוחשות נמלים המפתחות תרבות טכנולוגית מתקדמת, תרבות כוורת אדירה שעתידה לשנות את פני העולם, ורובוט אחד, שריד נשכח של עבר זוהר, שחוצה את גבולות הזמן במסעו אל הנצח.

סימאק יצר את אחד הספרים הגאוניים, המרגשים והמרהיבים ביותר של ז’אנר המדע הבדיוני. משל פילוסופי מתוחכם ומצמרר העוסק ברוח האנושית ובדרך שבה אנו צועדים כחברה וכבני אדם.

“עיר” יצא לאור ביולי 1952 לראשונה, זכה בפרסים, נחשב לפסגת היצירה של סימאק, תורגם לעברית ויצא בארץ לאור בשנות ה- 70. היה זה תור הזהב 70 של המדע הבדיוני בישראל. הוצאת “מסדה” דאגה לתרגום מאסיבי של יצירות ארתור סי קלארק ואיזק אסימוב ובהוצאת “עם עובד” הופיעה סדרה חדשה שכריכותיה לבנות ושם ניתן היה להתוודע ל “קץ הילדות” של ארתור סי קלארק, “רשימות מן המאדים” של ריי ברדבורי, “פני מועדות לכוכבים” של אלפרד בסטר, “חולית” של פרנק הרברט ועוד עשרות יצירות משמעותיות וחשובות. בשלהי שנות ה–70 החל לצאת לאור גם מגזין המד”ב “פנטזיה 2000” שראה אור ברציפות עד שנת 1984, שבה נסגר.

אורוול בטח חייך בקברו.