שוטףפלוס – ספרים

לא מזמן חיפשתי ספר מתאים לצמד זאטוטים אהובים שהגיעו לביקור מחוצלארץ, חיטטתי בארון – ופתאום מצאתי את הכותר המלבב הזה מ-2007, איזה אושר! הוא בטח מעולה גם באנגלית, אבל התרגום של לאה נאור הופך אותו לאוצר של ממש – בדיוק מה שצריכים פעוטות שהתחילו לדבר לא כל כך מזמן. תראו איזה יופי:

“מה שחשוב בכף/ שכיף לאכול בה./ כמו אֵת חפירה/ עדינה וזעירה./ היא לא שטוחה/ היא קעורה./ מחזיקים אותה ביד/ מכניסים אותה לפה./ אבל מה שחשוב בכף/ שכיף לאכול בה”/. ובכפולה אחרת: “מה שחשוב בגשם/ שהוא רטוֹב./ הוא נופל מהשמים/ יש לו צליל רך/ וטוב./ הוא מבריק את הכל./ הוא שוטף את הרחוב. / וצבעו כמו צבע האוויר./ אבל מה שחשוב בגשם/ שהוא רטוֹב”. ויש גם מה שחשוב בעשב (שהוא ירוק), ומה שחשוב בתפוח (שהוא עגול), ומה שחשוב בשמים (שהם תמיד שם) ומה שחשוב בנעליים (שנועלים אותן על הרגליים) ועוד ועוד, ולבסוף “מה שחשוב בך” (שאתה זה אתה/ שאת זו את). מה שנכון.

מרגרט וייז-בראון (“לילה טוב ירח”) כתבה את הספר הזה ב-1949, ולא נס לחו אפילו במיליליטר, כי הוא מעודד התבוננות של ילד בעולם סביבו ומעורר מחשבה על מה באמת חשוב בכל דבר, והכל בעברית המשובחת והמתנגנת של לאה נאור. אוצר, כבר אמרתי? (26 עמ’, יצא בהוצ’ צלטנר הנהדרת אבל נמכר כעת בהוצ’ מודן, ואפילו במבצע! מהרו פן תאחרו). לבני 3-6.

> הספר החשוב | מרגרט וייז-בראון

לראשית קריאה

קקי זה טעים?

אני מתרגמת רק ספרים שמוצאים חן בעיניי, אז מדי פעם אמליץ כאן על ספר שתרגמתי, ואת הספר הזה אהבתי במיוחד, כי הוא מצחיק וחמוד וחכם. ארני, ארנב סוציומט ונרגן, מעיר בטעות את הדובה החביבה דוּבּית כשהוא גונב לה מהמערה את כל המזון שאגרה לאביב. מכאן מתחילה עלילה מצחיקה מאוד, שבה דובית לומדת בעל כורחה כמה פרטים לא ממש מעוררי תיאבון על הרגליהם המוזרים של ארנבים (זה קשור לקקי, וכל מלה נוספת תהיה ספוילר מצער), וגם על מה שעשה סבא של ארני כשנקלע למפולת שלגים ונתקף רעב, כי במשפחתו של ארני נעשים רעבים מהר מאוד (וכל מלה נוספת תהיה ספוילר מצער לא פחות). גם ארני לומד בספר כל מיני דברים מועילים, ובעיקר הוא לומד מהי חברוּת, ולא כי מישהו טורח ללמד אותו, אלא רק מפני שהוא רואה איך דובית מתנהגת, גם בכלל – ובעיקר כלפיו, אף שהוא יודע שלא באמת מגיע לו. וזו דרכו של הספר היפה הזה לומר לנו, בין השאר, שהדרך הטובה ביותר להשפיע על אחרים היא פשוט באמצעות דוגמה אישית חיה (הוצ’ סיגליות, 110 עמ’, בתרגומי). מושלם לטירוני קריאה ולילדי גן שיש להם סבלנות לסיפורים ארוכים, כלומר לבני 5-9.

> ארני ודובית – ההרגלים המוזרים של ארני | ג’וליאן גוג וג’ים פילד

לגילאי יסודי

אוי לא – אוי כן

איזה רעיון מרהיב – אוסף של סיפורים אמיתיים על תגליות שהתחילו ב”אוי לא” והסתיימו ב”אוי כן”: על הרופא אלכסנדר פלמינג, ששכח לסגור חלון במעבדה וכך גילה את הפניצלין; על הפיזיקאי וילהלם רנטגן, שגילה לגמרי במקרה קרן אור חדשה שחודרת דרך חומרים מוצקים (לפני שידעו שהן מזיקות, השתמשו בהן לשעשוע!); על המהנדס פרסי ספנסר, שרצה לבדוק משהו במגנטרון של המכ”ם, וכשהתברר לו שהחטיף שבכיסו נמס – הבין שגילה את התנור המהיר בעולם; על מסעו של קולומבוס שגילה בטעות את אמריקה; על המדען שבזכותו שמשות המכוניות לא מתנפצות לרסיסים; ועל הגננת שהמציאה את בצק הפלסטלינה הידוע כ”פליידו”.

אבל רעיון מרהיב זה לא מספיק; צריך לדעת איך להנגיש אותו לקהל צעיר, ובזה תמי שם-טוב היא מומחית מאין כמוה. ממש כיף לקרוא את כל ששת הסיפורים, הכתובים בצורה מרתקת וקולחת, והציורים של מיכאל פאוסט נהדרים. נוסף על המידע המעניין מחלחל כאן חומר למחשבה, או טיפ לחיים: במקום להצטער על כישלון או להתבייש בו, אולי כדאי לנסות לראות בו אפשרות חדשה – ולעשות מהלימון לימונדה (64 עמ’, ערכה: יעל מולצ’דסקי, הוצאת למה? וכנרת-זמורה-דביר). לא אתפלא אם הספר יתורגם במהרה לשלל שפות. לבני 6-11 שאוהבים לקרוא.

> מטעויות לתגליות | תמי שם-טוב ומיכאל פאוסט

לנוער צעיר

מבלים שנה בשירותים

האם יש מי שקרא את “זה הולך לכאוב” (המגלגל מצחוק ודמע) ולא התאהב במחבּרו, אדם קיי, רופא שפרש מהמקצוע בכוחותיו האחרונים והפך לתסריטאי ולסופר רבי-מכר? החדשות הטובות הן שקיי כתב גם ספר לילדים שעוד לא יודעים כמה הם ימותו עליו, שהרי כבר הכריכה מבשרת שזהו “המדריך המלא (דברים מגעילים) לגוף האדם”, ומה מגניב יותר מאשר לספֵּר לחבר’ה ואף להורים שלל עובדות מסמרות שיער על הגוף שלנו, כגון שאנחנו מבלים בערך שנה מחיינו בשירותים, או שיש לנו בגוף איזה 5 מיליון שערות, או שאנחנו תמיד מוקפים בענן שקוף שמכיל גם חלקיקי פלוצים (שהמתרגם המבריק תומר בן-אהרון קרא להם “פוקיקים”), ועוד המון מידע מסעיר? ספר שיגניב ויצחיק וידהים את הילדים שלכם (ואֶתכם, אם תקראו אותו יחד), ואם הם חלילה “אלרגיים לספרים” (כמו בן 11 אהוב שאני מכירה היטב), תציעו להם משחק: שיבחרו בדפדוף אקראי כמה עובדות מדהימות וישאלו אתכם עליהן, ואם לא תדעו לענות על חמש שאלות ומעלה, הפסדתם. אני מתערבת שאחרי כמה משחקים כאלה, הדפדוף יהפוך לקריאה מענגת. דרך אגב, הפרק על הרבייה ועל התבגרות מינית פשוט מצוין (הכורסא, 392 עמ’, תרגם: תומר בן-אהרון). לבני 9 ומעלה.

> האנטומיה של קיי | אדם קיי

לכל המשפחה

פואטי ופּוּאיסטי

הספר החדש הזה עורר בי חדווה מלווה בחרדה. חדווה – כי איזה כיף שיוצא תרגום נוסף לספר הקלאסי האהוב, ובזכותו יכירו גם ילדי ימינו את כריסטופר רובין ואת הדב הטיפשון שלו ואת חבורת החיות מיער ת”ק הפרסאות (שנקרא כאן “יער אלף הצעדים”)! וחרדה – כי לא פשוט לתרגם יצירה קלאסית שכבר זכתה לכמה וכמה תרגומים מצוינים, ומי שקרא אותה בילדותו הרי שבוי בזכרונות הגרסא-דינקותא שלו, ולא בקלות ימיר אותה בגרסה חדשה ומעודכנת, שבה הופך “פילנפיל” ל”פילופוטם”, למשל. אבל אחרי שהצצתי בספר נאנחתי בהקלה: איזו עברית רעננה וידידותית, איזו רגישות פואטית ופּוּאִיסְטית, איזה יופי של תרגום וכמה מילן היה שמח לחתום על ספרו בעברית! בשם חברותיי וחבריי המתרגמים, או לפחות בשמי, אני מסירה בפני רועי חן המוכשר את שלל המצנפות שלי, כולל מצנפת הלילה (196 עמ’, עריכת תרגום: מיכל פז-קלפ, כתר). אוצו רוצו.

> (פו הדב | א”א מילן, בתרגומו של רועי חן)

למבוגרות

קשוחה אבל מדממת

מה עוד אפשר לכתוב על יצירה חד-פעמית ורוטטת כזאת, מאת אשה “שאהבה יותר מדי וחלתה יותר מדי”, שהעזה להתבונן בעצמה במראה אכזרית ולתאר בקור רוח איך היא הולכת וגוועת, הולכת ונפרדת מעצמה, כאשה יפהפייה ונחשקת וסקסית, כבת-זוג לשעבר, כחברה, כנפש חולה ובודדה? זה בלתי-נתפס, המונולוג הפנימי הנוקב הזה של מכשפת מלים שנונה להדהים, שלא עושה לעצמה שום הנחות, משום כיוון, ואת קוראת אותה ומגלה פתאום שנדבקת ממנה ואת מדברת עם עצמך כמוה. אין ספרים כאלה, אין כותבות כאלה. קוראים החרדים לבריאותם הרופפת אולי יהססו לפני שייקחו ספר כזה ליד, ומי אני שאתווכח איתם, אבל דומני שמי שאוהב ספרות ואוהב עברית ואוהב כותבים שיודעים ללוש את השפה כרצונם ולעשות בה מעשים כמו אף אחד אחר, חבל שיחמיץ את הספר הזה, כי הוא לוקח אותך למסע פולשני גופני-נפשי שאין כדוגמתו. “יצירה יפהפייה ומבעיתה של נפש החוזה בכליונה”, הגדירה אותה במדויק יוענה גונן ב”הארץ”, ומה נותר עוד לעשות אלא לצטט קטע קטן לדוגמה. סתם קטע אקראי, שיש חזקים ועוצמתיים ממנו, אבל נשבעתי שאעתיק מה שייפתח, וזה מה שנפתח:

“ייתכן שאמות מבדידות ולא מסרטן. הבדידות מפחידה אותי יותר מסרטן. עצמותיי רוחפות מפחד הבדידות. אין נורא מן הבדידות. הלבדיות. הבלבדיות. הלבד לבד בלבד. נניח שאת נורא שונאת רעש כרסום בייגלך, שונאת משתגעת, ולא יכולה לשאת את המכרסם הקטן באוזנך, ושנייה לפני שהוא מוציא את השקית מהארון את כבר מצטמררת מרעשי הבייגלך הקרֵבים, ופתאום לבד לבד לבד. זו אני שמכרסמת לעצמי באוזן בייגלה, אני ולבדי ואפסי אנחנו מכרסמות בייגלה מפוצץ ראש ומחורר אוזן. ואחר כך קושרות את השקית בגומייה עד לפעם הבאה. וזה נורא להיות בלבדית עם בייגלה קשורים בגומייה או עם פלפל אדום מרעיש וחורק נאנק על גורלו המר, החמאה על הסכין שהשארתי על השיש, פס השומן לא יתרחב ולא יתעבה. מה שהשארתי הוא שיהיה. לבד לבד בלבד לבד” (166 עמ’, ערך: אלי הירש, חרגול פלוס).

> האחרון | תמר גלבץ

הבטחתי ולכן אקיים

זוכרים שכתבתי שהספר הזה נראה מבטיח? אז הוא גם מקיים, ובגדול. יש בו סיפור מיוחד במינו, בנוי לתפארה, שנותן מסאז’ טוב-טוב ללב וגם למוח, ואף מתאים לתקופה שעוברת עלינו עכשיו – כי השכל הישר הוא נר לרגליה של הגיבורה הנבונה שלו, אליזבת זוט, ששמה קצוץ על המוסכמות המקובלות. היא לא מאמינה באלוהים, ובתקופה שבה אסור לומר דבר כפירה מזעזע כזה בקול רם (שנות ה-60 בארה”ב) היא מכריזה על כך בפשטות בשידור חי בטלוויזיה, בתוכנית שהיא מנחה. העלילה מתרחשת אמנם בסביבה שמרנית בהרבה מזו המוכרת לנו, אבל הנורמות נותרו קלוקלות, צבועות וכוחניות לרעת הנשים באופן די דומה גם כיום. ואילו הגיבורה שלנו (תרתי משמע) אומרת לכל אחד בפה מלא ובגלוי בדיוק מה שהיא חושבת, פשוט כי היא לא מסוגלת אחרת, תוך שהיא סופגת מכל עבר תקרות זכוכית עבות, אפליה בוטה, שקרים וגניבות, רכילות מרושעת ושכר נמוך ומשפיל. ועדיין, לא זה העיקר בסיפור: העיקר הוא הלב המרגיש, השכל החושב, האהבה, העצמאות, החופש, ואלה באים לידי ביטוי באופן אינטליגנטי להקסים בכתיבתה של בוני גרמוס – וכמובן בגיבורה הנהדרת שבראה, ובילדה הנבונה שנולדה לה מהאיש היחיד שאהבה אי פעם (407 עמ’, תרגמה היטב מאנגלית: הדסה הנדלר, תכלת).

> שיעורים בכימיה | בוני גרמוס