לגיל הגן
איך להטיל ספק במקום ביצים
איך ספר פרחחי וחצוף יכול להיות דווקא חינוכי מאין כמוהו? ככה זה בספרים השובבים של ציפור פרומקין, בעיקר כשהיא חוברת שוב למאיירת לירון כהן, שציוריה פראיים כמו חלום. התרנגולת מרמלד, גיבורת הספר, היא בהתחלה "ילדה טובה", שלא רק עושה את המצופה ממנה – להטיל ביצים – אלא אף מצטיינת בזה: היא אלופת המטילות של המועצה האזורית! האם זה גורם לה אושר וסיפוק? לאו דווקא; כפויי הטובה במועצה מזלזלים בנכס המניב שלהם ואומרים על מרמלד ש"יש לה מוח בגודל של גרגר/ שני דברים היא יודעת – להטיל ולקרקר". כשההשמצה הזאת מגיעה לאוזני המטילה המצטיינת, היא מחשבת מסלול מחדש – ולראשונה בחייה, במקום ביצים, היא מטילה ספק (איזו הזדמנות נהדרת ללמד את הקוראים הקטנים ביטוי עברי נאה) ונעלמת.
נו, ועכשיו שהיא איננה, פתאום מתחילים לחפש אותה, ואז להעריך את גודל האובדן, כפי שאמרה הצדקת ג'וני מיטשל: You don't know what you've got till it's gone – אבל לא מוצאים אותה בשום מקום. רק כעבור שנה נפתרת התעלומה כאשר מרמלד, האלופה-לשעבר בהטלת ביצים, מפציעה במפתיע כאלופה בהטלת כידון! והאם היא חוזרת אל מקומה הטבעי, ללול? מה פתאום? היא מנצלת את מה שלמדה בשנה האחרונה, מטילה כידון היישר למנעול של הלול הראשי, ומשחררת את כל חברותיה לחופשי.
וזה היופי בספר הזה, שהוא פותח לנו את הראש ואומר לקוראיו: אתם לא חייבים להסתדר בשום תבנית, או להסתפק במילוי ציפיות של אחרים, אלא לחפש מה יביא לכם אושר וסיפוק באמת. והציורים הנפלאים הולכים יד ביד עם המסר החשוב הזה. ויש גם בונוס – העברית הנהדרת של פרומקין, שכאן היא גם מחורזת בנינוחות, מה שמאפשר לה להיחרת עמוק יותר בתת-מודע הרך של הקוראים הצעירים. ספר שמתפקע מרוב אנרגיה ושמחת חיים גם בימים עצובים, לבני 4-7 ובעצם לכל בני הבית.
לבני 11 ומעלה
איך להרחיב את הלב שכל כך כואב
שלוש פעמים בכיתי בזמן קריאת הספר הזה, ורק בגלל צירוף של כמה מילים שבאות אחרי כמה מילים אחרות – לאו דווקא בגלל התרחשות כלשהי בעלילה, שהיא לגמרי מותחת ומרתקת ומרגשת לכל אורך הספר, אלא בשל הדרך המופלאה שבה הדברים מתוארים, בגוף ראשון, מפיו של ילד בן 12. ואל תטעו – הספר אמנם מומלץ לילדים ולנוער, אבל ממש-ממש חבל להחמיץ אותו אם אתם אוהבים ספרות טובה; כי להרחיב את הלב כך שיתרגש עד דמעות מצירופי אותיות ומשפטים, את זה יכולה לעשות רק סופרת גדולה באמת, וזה מה שהיא, ר"ג פלאסיו, זו שבראה גם את "פלא", הלהיט שסחף את העולם על ילד בעל פני מפלצת, שבתחילת הספר את נרתעת רק מלחשוב עליו ובסוף הספר הוא כבר יפה בעינייך.
"פוני" שלה הוא ספר שונה בתכלית. גם הוא מפליא לפרוט על מיתרי הלב, והפעם מנגינה אחרת לגמרי, בהרכב כלים אחר, בסגנון אחר – ועדיין יצירה מרהיבה לא פחות, פרי כשרונה של אישה אחת שיושבת לבד מול מחשב ומקלידה סימנים על מסך (ובעזרת צוות שלם של אנשים יקרים שהיא מודה להם בסוף הספר, באחד מפרקי התודות הכי מקסימים שקראתי). במקום תמצית העלילה, שאפשר לקרוא ברשת, חשוב יותר לספר מה שהסופרת כתבה בסוף אחרית הדבר שלה: שבעצם זהו ספר על אהבה.
אהבה מפוזרת לאורך כל הספר כמו ניצוצות של זהב טהור בחושך, ובכל פעם שאת נתקלת בניצוץ כזה, הלב שלך נע וזע ומתרחב, וזאת ההתעמלות הכי בריאה והכי מומלצת ללב שכל כך כואב בחודשים האחרונים עד שקשה לנשום. וכל זה לא היה מתאפשר אלמלא התרגום הנפלא, המרהיב והמעמיק של לי עברון. תרגום טוב הוא כזה שלא מקלקל דבר, תרגום מצוין הוא כזה שהסופרת עצמה היתה חותמת עליו אילו ידעה עברית, ותרגום מעולה הוא כזה שמצליח אפילו לשפר טיפה את המקור בזכות המרתו לעברית יפהפייה, שגורמת למשפטים לזרום בטבעיות לעין ולאוזן הפנימית שלנו כמו נחל, וזה מה שלי עברון עושה פה: כל מילה היא במקום, ולא תיתכן שום מילה אחרת במקומה.
לסיום אצטט את הפיסקה האחרונה באחרית הדבר המרתקת (שבּה הסופרת חולקת איתנו שפע של מידע מעניין ומאלף על מקורות ההשראה שלה, ובעיקר על אהבתה לצילום ולתולדות הצילום, נושא שרלוונטי מאוד לעלילה): "אף על פי שרוב הדמויות בספר הזה הם גברים, ששייכים לזמן ולמקום מסוימים בתולדות ארצות הברית, ברֹאשִׁי הספר הזה מוּנָע כל-כולו בידי אשה. אֵם. היא הדמות המרכזית, אף שאינה מופיעה בין דפיו, והיא מחַבֶּרת ומניעה ומגוננת מרחוק, בגבולות יכולתה, גבולות שאותם אין לדעת. בסופו של דבר הספר הזה עוסק באהבה, שאינה מתה לעולם, ובקשרים הבלתי-נראים המתקיימים בין אנשים, חיים ומתים כאחד. עולמי, קיומי, חיי, האהבה שלי לספרים, כל מה שאני – כל זה נוצר בהשראתה, בהכוונתה, בטיפוחה של אשה אחת, שהיא הכוח המניע אותי. אמי. הספר הזה מוקדש לה". הספר מלא עוד המון הפתעות קטנות וגדולות שאני לא מגלה, וחלקן ישַׂמחו מאוד אנשים שמאמינים בהישארות הנשמה.
253 עמ', מאנגלית: לי עברון, עורכת תרגום: יעל גובר, הוצאת כנרת. כעת בהנחה נאה באתר ההוצאה, שמספק גם הצצה לפרק הראשון, שאחריו תשתוקקו מאוד לקרוא את ההמשך, ובצדק.
לנוער
איך להקשיב לילדים מושתקים
בהתחלה פחדתי לפתוח את הספר הזה, כי הבנתי שהוא נוגע מקרוב בסבל של ילדים, ושיהודה אטלס מתאר כאן בגוף ראשון חוויות שליקט במשך השנים בפגישותיו עם ילדים בסיכון – מוכים, מוזנחים, כאלה שעברו התעללות – ומעניק להם קול צלול וברור, קול שהיה מושתק זמן רב מדי; פשוט לא הייתי בטוחה שהלב שלי יעמוד בזה. אבל בסוף העזתי וקראתי את כולו, ונשארתי בחיים כי בזכות כשרונו, רגישותו הגאונית לילדים ונסיונו הספרותי העשיר, הצליח אטלס להפוך גם חוויות ילדיות קשות להחריד למילים יומיומיות שאפשר לעכל, ולהנגיש לנו אותן בפשטות אותנטית, בלי להוריד מעוצמת החוויה. נכון, חלק גדול מהשירים מתארים בגוף ראשון מצבים שמכווצים ומטלטלים את הלב, אבל הם גם מקרבים אותנו לילדים האלה, עוזרים לנו לראות אותם ולהרגיש שכל זה נוגע גם לנו. וזה כמעט פלא.
אז כן, קרה פה משהו יוצא דופן: היוצר שהמציא את "והילד הזה הוא אני" – הספר שהפך לנכס צאן ברזל עבור דורות של ילדים פריבילגים, כאלה שמתעצבנים מנשיקה רטובה של הדודה או מאורחת שלא הביאה מתנה – עשה כאן סיבוב ענקי ואמיץ לעבר ילדים אחרים, ילדים שהסבל האמיתי שלהם מתרחש הרחק מעיני הציבור. כמו הילדה שאמא הורגת אותה ממכות על שטויות, ו"בגלל זה, כבר שעות / אני מסתובבת בשכונה אחרת,/ הכי רחוקה מהבית, שבה אני לא מוכּּרת / אכלתי חצי פיתה שהרמתי מהאדמה / ובכיתי בשקט-בשקט, שאף אחד לא ישמע. / בלילה אישן על ספסל באחד הגנים / וכשיהיה לי קר, אני אתכסה בעיתונים / ואם יבואו שוטרים אני אגיד להם: 'מצטערת,/ אל האמא הזאת אני בחיים לא חוזרת!'"
אבל היא תחזור, פעם אחר פעם – כי ילדים זקוקים לקרבת הוריהם גם כשהם מתעללים בהם, כידוע, כמו בשיר שמספר על ביקור של ילד פנימייה בביתו: "הביקור בבית היה נורא / כל-כך שמחתי לשוב בחזרה / אבל בפנימייה, איך שהגעתי, / שוב התגעגעתי". ויכולתי להביא כאן ציטוטים כמעט מכל דף אקראי, אבל עדיף שתקראו בעצמכם, כי חשוב לקרוא את הספר הזה. חשוב ביותר שיגיע לידיים של מחנכים, מדריכים ומטפלים, וחשוב לא פחות שיגיע גם אל בני נוער "רגילים", שיוכלו להבין מה קורה לבני גילם שהיה להם פחות מזל בחיים. השירים מחולקים ל-11 שערים, לפי נושאיהם: הורים שכאלה, בית מריבה, מה למדת היום, כאפה לפרצוף וכו' (הקשה ביותר לקריאה הוא כצפוי "למה כשאבא אוהב?" העוסק בהתעללות הורית-מינית) ויש בהם סדר פנימי שמאפשר להיפתח אליהם בהדרגה, מהקל אל הקשה.
240 עמ', ערכה: גילת עירון-בהר, הוצאת דוב לדעת ומכון חרוב. כעת במבצע באתר "מכון חרוב". אבי כץ עיטר באיורים יפהפיים בשחור-לבן, יהודה אטלס – מגיע לך פרס ישראל על הספר הזה.
למבוגרות
איך לקלף את העור בטבעיות גמורה
מתי בפעם האחרונה סיימת לקרוא ספר שגרם לך להרגיש שונה משהיית לפני שהתחלת אותו? שפתח לך בנונשלנטיות אגבית לגמרי כמה חלונות בראש אל נופים מפתיעים, עוצרי נשימה? בעיניי SWIM הוא ספר כזה, חד-משמעית, כל עוד באים אליו בראש פתוח. אחרת חבל בכלל להתחיל, הרי יש מספיק ספרים מעולים אחרים לקרוא, אז אם יש לכם ספק, דלגו עליו בנונשלנט, גם אני כמעט דילגתי. אבל אם ניגשים אליו בראש פתוח, כמו שצריך לדעתי לגשת לכל דבר בחיים, אי אפשר שלא להתפעל ממה שעשה פה הבנאדם האמיץ והקורן שכתב את הטקסט המופלא הזה ומאיך שהוא כתב אותו.
נתחיל באיך. גון בן-ארי, שבמקרה גם נראה כמו נסיך שלא מודע לנסיכיותו, עומד מולך ולא סתם מתפשט, כמו שעושה כל מי שכותב ספר שקשור איכשהו לחייו – כל אחד וסגנון הסטריפטיז שלו – אלא אשכרה מקלף מעצמו את העור בטבעיות גמורה, גם אם לעתים בפראות, אבל בלי לעשות מזה עניין, ומראה לך את כל הבפנים, וכל זה גם בלי שמץ של פוזה, ותוך כדי משתף אותך בתובנות מהממות על אותיות האלף-בית העברי שנגלו לו בעודו מתפלפ (מלשון flip, נטרף) ובכלל על החיים ועל אהבה ועל דיכאון עמוק ועל אמונה ואמון ועל הפער בין מה שקורה בפנים לבין מה שרואים בחוץ. וזה כתוב בכישרון כתיבה אדיר, מיוחד במינו, בשפה הכי מדוברת ובסלנג הכי עכשווי אבל גם בעברית יפהפייה באמת, כשהוא מזגזג בין סיפורים שקרו לו בחיים לבין התובנות הללו, וכמעט בלי שום פילטרים. וזה כל כך מעניין, ואמיתי, ומתוק וחריף וחכם שמסכים להיות גם הכי טיפש בעולם, שאי-אפשר להפסיק לקרוא.
בקיצור, יצאתי מהספר אחרת משהייתי כשנכנסתי אליו, מה שתמיד כדאי שיקרה בכל יצירה שנחשפים אליה, בכל סרט ובכל הצגה ובטח גם בספר. מאז הספקתי ללכת להופעות של הבחור המוכשר הזה, שהוא גם מוזיקאי מחונן, לשמוע הרצאות שלו, לראות קליפים שהשתתף ביצירתם ולהקשיב לראיונות ולשירים שלו עם מקהלת זולת, ואני יודעת שאמשיך לעקוב אחרי כל מה שיעשה (זהירות, סטוקרית) והלוואי שאהיה בסביבה כשיתבגר, כי הוא ממש צעיר וירוק ובעוד 20 שנה בטח יהיה עוד יותר מעניין איתו. נסו ותיהנו.
408 עמ', ערכה: יערה שחורי, הוצאת כתר.