ערבים יהודים נגד ערבים מוסלמים

מערכת הבחירות הקרבה אינה נושאת עמה, קרוב לוודאי, כל בשורה חדשה. ברור מאליו שנושאים מהותיים כגון חוק הסמכויות, הפערים הכלכליים, העוני או הכיבוש לא יהיו במוקד השיח הפוליטי. גם הפעם יהיה ביבי נתניהו (וכל האבסורד שמסונף אליו) הציר שסביבו תסתחרר הקרוסלה הפוליטית, ועמה יקומו לתחייה יריד ההבלים ומנגינת הקרנבל פרועת הדציבלים. פליטות פה שוליות יעוררו סערות בכוס מים, האשמות והפחדות יפרחו באוויר כציפורים מבוהלות, פוליטיקאים יחליקו לשון חניפה, וכאקורד סיום יישמעו קריאות הגוועלד המסורתיות – שלאחריהן תקום ממשלה שתנהיג את אותה מדיניות כקודמתה.

וכמו תמיד, מתוך המערבולת הווקאלית הזו יישמעו הדהודיו המוכרים של “הקול המזרחי”, אם אותנטי ואם מפוברק. ואז, בקרב הגוש המכונה מרכז–שמאל תעלה התהייה הנושנה על תמיכתו העיקשת, הבלתי רציונלית לכאורה, בימין, או במילים פשוטות ובוטות יותר: “מדוע הם מצביעים שוב למי שדופק אותם?”.

“הממסד העברי מלכתחילה לא הסתדר עם המהגרים מארצות האסלאם”. אומר כהן. “הוא ראה בהם אנטיתזה לציונות המגשימה, החלוצית, והתייחס אליהם למעשה כאל כוח פרולטרי חיוני שעוזר להזניק את התעשייה. הם השתלבו בעצם במערך המשקי הקפיטליסטי. מאידך, הם היו חלק מהעם היהודי והיו קשורים למפעל ההקמה ההיסטורי. המציאות הזו הכתיבה את היחס הדואלי אל המזרחים – כאל אחים ושותפים מצד אחד, ומצד שני כאל זרים ונחותים. ואת ההשלכות של זה אנו רואים עד היום.

הזיהוי הכמעט אוטומטי בין מזרחים לבין תפיסת עולם ימנית גירה את סקרנותו של הלל כהן, פרופסור בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. בעקבות הבחירות שנערכו במרץ 2021 הוא יצא למסע לחקור את מקורותיו. ספרו החדש בעניין, “שונאים, סיפור אהבה – על מזרחים וערבים (ואשכנזים גם) מראשית הציונות ועד היום”, בהוצאת “עברית”, נמצא בעיצומו של פרויקט מימון המונים בהדסטארט ועומד לצאת לאור באוגוסט הקרוב.

לפני הכל, אי אפשר להימנע מהשאלה עד כמה רלוונטי הנושא הזה בעידן התו הירוק, הקפיטליזם הדורסני והאג’נדות הגלובליות. מה עוד שבימים אלה אנו מבקשים להפיל מחיצות, לפרק את המערכת הנדושה של הזהויות המקובעות, ולא להלהיב את הגחלים הגוססות של כאבי העבר. אז מה הטעם בלעורר את הדיון הנושן?
לדעת כהן השקפה זו לוקה בעיוורון. “הזהויות הללו נוכחות במציאות והשפעתן משמעותית,” הוא אומר. “הן משתקפות לא רק בשיח המפלגתי, אלא בכל מרכיבי החברה והתרבות: במערכת המשפט, במדדי ההשכלה וההכנסה, בחלוקת הקרקעות, ואפילו בתוכניות הריאליטי ובפרסומות.”

התכלית של הספר של כהן אינה רק להביא נקודת מבט מורחבת על אותו “שד מזרחי” שמסרב להתפוגג, אלא גם להתחקות על מקורותיו ולהבין את תפקודו בהווייה הישראלית. חוט השני של המחקר הינו מערכת היחסים בין היהודים שהיגרו לישראל מארצות האסלאם לבין הערבים, כפי שהתהוותה תחת כנפיה של הציונות, ובעיקר הייצוגים הפוליטיים השונים שלה. “ביחס לשאלה הערבית,” מסביר כהן, “אפשר לזהות שלושה דגמים עיקריים: המזרחי הנאמן לציונות ומזדהה עם האידאולוגיה והרטוריקה שלה, המזרחי שמהווה גשר עם הערבים, והמזרחי שמאמץ גישה אנטי–ערבית קיצונית.”

כבר בראשית היישוב העברי בארץ היה חשש מודע מפני הקשר התרבותי הטבעי בין המזרחים לבין הערבים, ומפני האפשרות לאיחוד כוחות פוליטי אלטרנטיבי – הלא הוא מימושו הנכסף של “הגשר לשלום”. אמנם החיכוך בין האוכלוסיות, בעיקר בערים המעורבות, הוליד לא מעט התנגשויות אלימות, אך בה בעת הוא יצר שגרה של קשרי חברות, שכנות ועסקים שהתנהלו בשפה הערבית

הלל כהן הוא אדם מרתק ולבבי, נטול יוהרת מלומדים ואבק קתדרות. “אני חוקר סיפורים, מפרק אותם ומרכיב מחדש. מנסה להבין את התהליכים שמניעים את ההיסטוריה.” הוא מתראיין בשמחה לבראשית, “למרות שלא אוהבים אתכם בקהילה הסחית,” הוא צוחק.

“זה לא אכפת לי” הוא ממשיך, “לגבי עצמי, אפשר לומר שאני גם מחוסן וגם ‘מכחיש קורונה’. כהיסטוריון, אני מסוגל להכיל דבר וניגודו. לא אהבתי את ההפחדה המוגזמת מפני המגיפה ואת הגזרות, אבל אני לא מתחבר לפרשנות שלכם.

זה נכון שיש כוחות גדולים וחזקים בעולם, אבל ההיסטוריה היא מבוזרת ואי אפשר לשלוט בכול פרט ופרט.”

חוטים איתנים מחברים בין מקצועו ומחקריו לבין הביוגרפיה הייחודית שלו. הוא נולד בירושלים ב- 1961, לאב שעלה מאפגניסטן ואם שהיגרה מפולין לפני המלחמה. בגיל חמש–עשרה הוא עזב את הישיבה התיכונית שבה למד והחל לשוטט, עם כיפה על ראשו, בישובים ערביים בסביבות ירושלים ובמחנות פליטים פלסטיניים. “הייתי ביותר מ- 130 כפרים. תמיד היה לי מקום לישון ומשהו לאכול. שמעתי אלפי סיפורים. ככה למדתי את השפה ונקשרתי לתרבות, וככה גם פיתחתי אהבה לסיפורים.”

אחרי השירות הצבאי הועסק כהן בעבודות שיפוצים ובניין, ולאחר שהשלים את תעודת הבגרות פנה למסלול אקדמי. במהלך לימודיו הוא שימש ככתב שבועון “כל העיר” בשטחים בתקופה הסוערת שבין שלהי האינתיפאדה הראשונה ועד סוף שנות התשעים. “חוויתי בעיניי את התמורות הגדולות שקרו בחברה הפלסטינית,” הוא מעיד. עבודת הדוקטורט שלו (2003) דנה במשתפי הפעולה בחברה הפלסטינית בזמן המנדט הבריטי, והתפרסמה כספר בשם “צבא הצללים”.

“בימינו”, טוען כהן, “רוב ביטוייה של התוקפנות הלאומנית בתחומי הקו הירוק נעשית על ידי מזרחים – אלאור אזריה, מבצעי הלינץ’ בבת ים, רוצחי מוחמד אבו ח’דיר – והמזרחיות שלהם מהדהדת באופן ישיר או במשתמע. לעומת זאת, האלימות נגד ערבים בשטחים היא אשכנזית ברובה, אבל היא אינה נרשמת ככזו.”

במהלך הקריירה האקדמית שלו כתב כהן כמה ספרים שחודרים אל האזורים היותר מוצללים של יחסי יהודים וערבים. הספר “נפקדים נוכחים”, שהתבסס על התואר השני שלו, התמקד בעקורים הפלסטינים בתוך ישראל. “ערבים טובים”, יצא לאור בשנת 2006 ובדק את מערכת היחסים המורכבת בין הערבים למערכת הביטחון ואת החדירה המודיעינית העמוקה אל תוך הקהילות הפלסטיניות בארץ. הספר “תרפ”ט” (2013) חקר את המאורעות הדרמטיים והאלימים שהתרחשו בקיץ של שנת 1929 – “נקודת ההתחלה האמיתית של הסכסוך שעיצבה את התודעות של שני הצדדים למשך שנים רבות.”

“אתה אוהב להתעסק בחומרי נפץ,” אני מציין. “אני לא חושש מחומרי נפץ,” הוא משיב, “מישהו הרי צריך לנסות לנטרל אותם. אחי שלמה, זכרונו לברכה, היה חבלן משטרה. היינו תמיד מתבדחים על כך שהמקצועות שלנו דומים. כהיסטוריון,” הוא מוסיף, “אני מביא את התשתית העובדתית ואת העדויות השונות. אני מציב סימני שאלה. המטרה אינה לשבור נראטיבים, אלא לרכך אותם, להראות את הגיוון הפנימי בכל אחד מהם, לתת לקורא אפשרויות בחירה שיגרמו לו אולי לסטות ממסלולים קבועים מראש. הקורא מקבל ממני את המידע ועושה עמו כחפצו.”

גם הספר “שונאים, סיפור אהבה” אינו מנסה לטלטל את יסודותיו של האתוס הציוני, אבל בהחלט חודר אל הפצעים המוגלתיים שהציונות מתאמצת להסוות. הרי בתקופה העות’מאנית נחשבו הספרדים לאליטה של הקהילה היהודית בארץ, אבל מצב הדברים השתנה באופן יסודי עם העליות השנייה והשלישית. מבחינת היישוב החדש היו הספרדים יהודים מזן אחר, מנותקים מהרוח האידיאולוגית של תחיית האומה. גם המשכילים והמבוססים שביניהם נתפסו כבורגנות לבנטינית מנוונת. בנוסף על כך, הסדר הלאומי החדש ינק מהפרויקט הקולוניאלי, האוריינטליסטי, שראה בנחיתותה של התרבות הערבית אמת אקסיומטית.

“הממסד העברי מלכתחילה לא הסתדר עם המהגרים מארצות האסלאם”. אומר כהן. “הוא ראה בהם אנטיתזה לציונות המגשימה, החלוצית, והתייחס אליהם למעשה כאל כוח פרולטרי חיוני שעוזר להזניק את התעשייה. הם השתלבו בעצם במערך המשקי הקפיטליסטי. מאידך, הם היו חלק מהעם היהודי והיו קשורים למפעל ההקמה ההיסטורי. המציאות הזו הכתיבה את היחס הדואלי אל המזרחים – כאל אחים ושותפים מצד אחד, ומצד שני כאל זרים ונחותים. ואת ההשלכות של זה אנו רואים עד היום.”

ההבדלים המעמדיים הסתמנו לא רק בחלוקת העבודה וההכנסה, אלא גם בחציצה המובנית שנוצרה בין העדות. “המזרחים” הפכו לתת–קבוצה מובחנת בתוך האוכלוסייה האשכנזית, הדומיננטית. בתוך כך הלכו וצמחו “השכונות” שהפכו לאיים של זרות וניכור. “נוצרו שני כורי היתוך מקבילים,” אומר כהן. “אלה מיזגו את מגוון הזהויות תחת הגדרה אחת. אצל האשכנזים היה ההיתוך מוצלח יותר, בעוד בקרב המזרחים זהויות המשנה (המרוקאי, הפרסי, העירקי) נותרו רלוונטיות בתודעה הציבורית.”

הסטריאוטיפ המזרחי קיבלה השראה, כאמור, מהמחשבה האירופית השלטת של תחילת המאה העשרים, ובא לידי ביטוי בולט בפוליטיקה, בעיתונות ובספרות האקדמית של פלשתינה המנדטורית. פרופסור קרל פרנקנשטיין, הפדגוג הברלינאי שהיה לימים חתן פרס ישראל לחינוך, העניק לזה אפילו נופך מדעי עוד בשנות השלושים כשתיאר את “המנטליות הפרימיטיבית של יהודי עדות המזרח” ואת “בעיית ההבדלים האתניים” שמשפיעה על רמת האינטליגנציה וכושר ההפשטה שלהם.

העיתונאי אריה גלבלום, בסדרת כתבות שפרסם בעיתון הארץ בסוף שנות הארבעים, ציין אף הוא את “הבורות המוחלטת וחוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני.”

הוא התאכזב לגלות שהמהגרים מארצות האסלאם “עולים רק במשהו על התושבים הערבים, הכושים והברבריים במקומותיהם.”

גם הזיהוי של המזרחי עם אלימות התבסס בתודעה עוד לפני שקמה המדינה. לא היה מדובר רק בפשע שנבע ממציאות סוציו–אקונומית, אלא גם בשנאה מובנית ודו–ראשית שהופנתה כלפי אשכנזים וערבים כאחד. כהן מביא בספרו דוגמה של חברי תנועת בית”ר – “נערים פרועים לשמצה, לרוב מבני עדות המזרח,” (לפי דיווח של עיתון ‘דבר’) – שבאפריל 1936 פוצצו אסיפה של התאחדות עולי פולין, ומיד אחר כך יצאו להכות ערבים שנקלעו לרחובות תל אביב. “אלה היו ניצניו הראשונים של החיבור בין שכבות נמוכות ללאומיות מיליטנטית,” כותב כהן. “בהפגנות אלה הותך רגש אנטי–ערבי עם איבה קשה למפא”י.”

“הציונות הציבה את יוצאי ארצות האסלאם בחזית השנאה,” הוא קובע. אם כי הוא לא משוכנע שזה היה מאמץ מכוון ומודע. התופעה הזו התקבעה בנפש הישראלית לאחר קום המדינה. בעקבות הטבח המחריד שביצעה יחידת 101 בכפר קיביה ב- 1953, האשים בן גוריון את “יושבי הספר הישראליים” שסבלנותם פקעה לנוכח הטרור של המסתננים. אך לאחר פעולות תגמול אחרות כבר הפנה ראש הממשלה הראשון את האצבע לכיוון “התושבים שבאו מארצות ערב, שחונכו על ברכי מנהג הנקמה.”

מנגד, פעולות שבהן היו מעורבים יוצאי אירופה לא נתפסו כ”אלימות אשכנזית”. “כשיגאל אלון ועמיתיו מהפלמ”ח טבחו בתושבים של כפר בגליל, המוצא שלהם לא הוזכר, כי הוא לא היה רלוונטי. כך גם כאשר מאיר הר–ציון וחבריו קטלו בדם קר חמישה בדואים כנקמה על רצח אחותו. הם כונו “בני משקים” או “צעירים עבריים” אבל מעולם לא הועמדו לדין.

“בימינו”, טוען כהן, “רוב ביטוייה של התוקפנות הלאומנית בתחומי הקו הירוק נעשית על ידי מזרחים – אלאור אזריה, מבצעי הלינץ’ בבת ים, רוצחי מוחמד אבו ח’דיר – והמזרחיות שלהם מהדהדת באופן ישיר או במשתמע. לעומת זאת, האלימות נגד ערבים בשטחים היא אשכנזית ברובה, אבל היא אינה נרשמת ככזו.”

עוד בימי המנדט היו מי שניסו להסביר את “שנאת הערבים” כפרי ביאושים הכרחי של הגלות המזרחית, “מעין תורשת דורות קודמים של רדיפה.” כבר אז היה ניכר המאמץ להדמות את ההיסטוריה של יוצאי ארצות האסלאם לזו של יהודי אשכנז, על אף היותה שונה במהותה. יחסי היהדות ואסלאם אמנם לא חסרו חשד עמוק ואף שנאה, אבל לדברי כהן “היריבות הדתית לא היתה חריפה ומכריעה כפי שהיתה באירופה. תחת כנפי הציונות מצאו עצמם המזרחיים בין הפטיש לסדן – בין השייכות היהודית והרצון להשתלב בבניין האומה לבין זהותם הערבית.”

כבר בראשית היישוב העברי בארץ היה חשש מודע מפני הקשר התרבותי הטבעי בין המזרחים לבין הערבים, ומפני האפשרות לאיחוד כוחות פוליטי אלטרנטיבי – הלא הוא מימושו הנכסף של “הגשר לשלום”. אמנם החיכוך בין האוכלוסיות, בעיקר בערים המעורבות, הוליד לא מעט התנגשויות אלימות, אך בה בעת הוא יצר שגרה של קשרי חברות, שכנות ועסקים שהתנהלו בשפה הערבית. הסכנה הפוטנציאלית שהיתה גלומה באותה “נאמנות כפולה” לא נעלמה מעיני מוסדות היישוב והמדינה הצעירה, והם נקטו נגדה צעדים. כדוגמה לכך מביא כהן את פינוי מעברת כפר סבא בשנת 1953.

זה היה מבצע צבאי שנערך באישון ליל, תחת העילה הרשמית של “פעילות קומוניסטית מסוכנת”. תושביה העירקיים של המעברה הועמסו על משאיות ופוזרו באתרים שונים, בין היתר במעברות קדימה וקסטינה. “העירקים באזור השרון היו בקשר רציף עם ערביי המשולש ואפילו עם תושבי קלקיליה,” אומר כהן. וזה הדאיג מאוד אנשים מסוימים. “חשש השלטונות היה מובן. אבל,” הוא מוסיף, ” לימים התברר שתופעת החיבור בין המזרחים לערבים היתה שולית. אנטי–ממסדיות ואנטי–ציונות לא ממש שילבו ידיים. רגשות התסכול כלפי האשכנזים לא התפתחו לעמדות פרו–ערביות.”

הציונות אמנם יצרה את כיסיה המנוכרים של “ישראל השנייה”, מושג שטבע ב–1951 העיתונאי עמוס אילון בסדרת כתבות שפרסם בעיתון הארץ, אבל במקביל גם הציעה ליוצאי ארצות האסלאם מסלול היטמעות בתוך הישראליות החדשה. המזרחיות, לפיכך, לא היתה קללה נצחית, אלא קליפה שניתן להסירה וללבוש אחרת תחתיה. תנועות הנוער, השירות הצבאי, גרעיני הנח”ל והקיבוצים היוו מנגנון פירוק והרכבה שבו יכול היה הצעיר המזרחי להמיר את זהותו ולהיות לאחד מהחבר’ה.

ברבות השנים הופיעו ביטויים פוליטיים מזרחיים שניסו להפיח חיים בתפיסות אלטרנטיביות לדגם השבטי של הציונות. תנועת “הפנתרים השחורים” גילמה בלי ספק את השילוב הבוטה ביותר של רגשות מחאה ואידיאולוגיה רדיקלית. בעיתונות בעולם הערבי התלהבו אז מתופעת הצעירים המהפכניים שעוררו שוב את התקווה הנושנה לפריצתו של “המרד המזרחי הגדול”. מאוחר יותר קמו תנועות מחאה נוספות, אבל הן נגוזו כלעומת שבאו. מרדכי ואנונו וטלי פחימה, שבמעשיהם הפרו את קודשי המדינה הציונית, אמנם היו מחוברים לזהותם המזרחית אבל נותרו דמויות שוליים דחויות ואפילו בזויות.

“זה לעולם לא התפתח לכוח פוליטי משמעותי,” אומר כהן, “וספק אם זה אי פעם יקרה. בני הדור השני רחוקים מתרבות הוריהם. הם לא מדברים ערבית, ורובם מזדהים עם הימין האנטי–ערבי, כמו רוב רובה של החברה הישראלית. בסופו של דבר,” הוא מסכם, “המזרחים היו חייבים לבחור בין הציונות לבין הזהות הערבית. באופן טבעי, הם בחרו בצד המנצח.”

המזרחיות של אבי היתה פוליטית לחלוטין. בשנות השבעים הוא תמך בפנתרים השחורים, וב- 1977 הצביע בפעם היחידה בחייו לליכוד. הוא נשא בקרבו לא רק את ייסוריה של עדתו השבורה, אלא גם את כאב החורבן הפלסטיני, והוא מעולם לא נרתע מלומר זאת בהתרסה. ההתנכרות של בני המזרח לזהותם הערבית היתה בעיניו טרגדיה – ביטוי של שנאה עצמית שהושרשה בהם במתכוון

---

אני יהודי מוטמע, ישראלי משולב, מזרחי “משתכנז”. כנראה שעוד בילדותי ידעתי, אולי מתוך אינסטינקט הישרדותי, לנער מעלי את סממניה המחשידים של התרבות הערבית, לדחות את המטען השושלתי של משפחתי לטובתה של הזהות השלטת. לא מדובר רק בשפות )ערבית וצרפתית(, במבטא ובמוסיקה, אלא גם בזיכרון היסטורי של קהילה עתיקה שהתפוררה למעשה בן לילה.

אני לא כותב זאת מתוך תסכול. זו פשוט המציאות כהווייתה. משפחתי, משני הצדדים, לא היתה ציונית. השאיפה לעלות ארצה לא בערה בהם. הם לא טוו חלומות על תחיית האומה ועל גאולת האדמה בגליל ובנגב. היה להם טוב בקרב הערבים של המגרב. סבי מצד אמי היה חוזר ואומר שהוא לא סומך על “הציונים האלה שבאים לבתי הכנסת שלנו כדי להטיל בנו אימה.”

הוא סירב להגר ארצה ונפטר בשיבה טובה בקזבלנקה, עירו האהובה. אמי תמיד ראתה במרוקו את מולדתה האמיתית. געגועיה יצאו אל קזבלנקה של נעוריה – המטרופולין התוסס לחוף האוקיינוס האטלנטי, היכן שרחשי השווקים התמזגו עם צלילי הביטלס מהמועדונים. כשהגיעה ארצה נדהמה מהנחשלות העצובה של הארץ המובטחת, ועוד יותר נדהמה כשבכל מקום הטיחו בה: “תגידו תודה שהצלנו אתכם מהמדבר.”

אבא שלי היה נער כשהגיע ב- 1949 לקיבוץ בעמק יזרעאל. השנים שהעביר במשק סייעו לו להשתלב בארץ ולהשכיל בדרכיה של החברה הישראלית – מה שרבים מבני עדתו לא הצליחו לעשות. הוא שב למרוקו לאחר שירותו הצבאי, אך חזר ארצה כעבור כמה שנים, כאשר התפרקות הקהילה כבר היתה לעובדה בלתי הפיכה. בשנות החמישים והשישים ערערו המלחמות במזרח התיכון וההתעוררות הלאומית הערבית את יציבות הקרקע תחת רגלי היהודים. כל מי שהיה לו כסף או מקצוע נדרש הורשה להגר לקנדה או לצרפת. האחרים נאלצו להסתפק באופציה הציונית הפחות מבוקשת.

המזרחיות של אבי היתה פוליטית לחלוטין. בשנות השבעים הוא תמך בפנתרים השחורים, וב- 1977 הצביע בפעם היחידה בחייו לליכוד. הוא נשא בקרבו לא רק את ייסוריה של עדתו השבורה, אלא גם את כאב החורבן הפלסטיני, והוא מעולם לא נרתע מלומר זאת בהתרסה. ההתנכרות של בני המזרח לזהותם הערבית היתה בעיניו טרגדיה – ביטוי של שנאה עצמית שהושרשה בהם במתכוון.

באמצע שנות התשעים ביליתי במשך חודש שלם במולדת הוריי. יופיה של הארץ וההליכות המלבבות של תושביה חדרו ללבי. בכל כפר ועיר התקבלתי בפנים מסבירות, ותמיד היה מי שביקש לספר לי על שכניהם היהודים מן העבר. תחושה מוזרה של שייכות ליוותה אותי באשר הלכתי. במרוקו הצלחתי להשכין שלום בתוכי: לקבל את תרבותי הערבית וגם לאהוב אותה כפי שהיא. בה בעת למדתי לשאת בתוכי את זכרה של קהילה נהדרת ועשירה שהלכה לאיבוד בין חורבותיה של ההיסטוריה.