הדברים הקטנים שמאבדים בבית ספר

באחת הסצינות בסדרת הטלוויזיה “הכתר”, ניצבת אליזבת מלכת אנגליה מול אמה ומתריסה נגדה בזעם כי החינוך שקיבלה מהמורה הפרטי שלה – שעסק כולו בשינון חוקי המדינה והדרך לניהולה וזנח לחלוטין לימודי יסוד במדעים – הוא פשע של ממש. הסצינה חושפת את מלכת אנגליה במלוא מחלצותיה וכוחה כשהיא ניצבת למול בורותה בתחומי החיים הבסיסיים ביותר – פיזיקה, מתמטיקה ומדעים.

ומי מאיתנו יכולה לומר באופן ברור וחד משמעי שאהבה את בית הספר בילדותה? מעטות ומעטים, כלשון הבדיחה העצובה: “מכירים את הדברים הקטנים שמאבדים בבית ספר? עיפרון, מחק, סרגל, שמחת החיים…” גם המחזאי ג’ורג’ ברנרד שו כתב פעם בהקשר זה על עצמו: “בילדותי נאלצתי לקטוע את לימודיי כדי ללכת לבית הספר.”

מי קובע מה ילמדו בוגרי העתיד במשך 12 שנים ארוכות ומעייפות? מתי בכלל המציאו את השיטה שעל פיה מערכת החינוך היא ציבורית? למה המדינה מתעקשת להיות זו שמחליטה מה בכלל ילדינו ילמדו בבתי הספר? שאלה טובה. והנה ספויילר; כמו שאר העניינים הציבוריים בחיים, גם כאן הכל, כמובן, פוליטי.

נראה שהשיטה ללימוד ציבורי המאפשרת שליטה בתכני הלימוד הומצאה בממלכת שומר העתיקה הממוקמת בעירק של היום. לפני 5,000 שנה לימדו מורים שומרים את הילדים ואת בני הנוער את המדעים של התקופה והם כנראה הקימו את בית הספר הראשון בהיסטוריה. בעיר השומרית מארי, הממוקמת היום בתוך שטחה של סוריה, נמצאו בצמוד למקדשים המקומיים חדרי בית הספר העתיקים ביותר שנחשפו עד כה. הלימודים בשומר היו נחלתם של העשירים בלבד. בני המעמד הנמוך היו עסוקים בעבודות שירותים לטובת רווחתם של רוכשי ההשכלה. וזו, עד כמה שזה נשמע רע, היתה הפואנטה של חינוך והשכלה מאז ועד תחילת המאה ה -19 (למעט שני חריגים: סינים ויהודים, ועל כך בהמשך). במשך אלפי שנים חינוך והשכלה היו נחלת העשירים והמיוחסים בלבד כי ידע פירושו הבנה שהעולם נברא וקיים גם עבור אלה שאינם “עשירים ומיוחסים”. בורות משרתת שליטה וכוח ולכן ההשכלה והידע לא היו נחלת הכלל במשך אלפי שנים ומי שרכשו השכלה, רכשו בדיוק את ההשכלה שהמדינה/השליט רצו שהם ירכשו. ניתן לשלוט בהמון רק כשהוא נשמר בבורותו. ובורות, צבעים רבים לה.

בשומר העתיקה, לפני 5,000 שנה, מנהל בית הספר, נקרא אְֻמְמִאַ. הסגן שלו נקרא “האח הגדול” (מוכר?). התלמידים נקראו “בני בית-הספר”. אותו “אח גדול” נהג לכתוב על לוחות חימר חדשים לצורכי הלימוד ולבדוק את הרישומים של התלמידים על לוחות החימר שלהם – טאבלטים שומריים. הטקסטים שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות העלו שחומרי הלימוד כללו נושאים מתחומים כמו גיאוגרפיה, בוטניקה, זואולוגיה ועוד.

2000 שנה חלפו מבית הספר השומרי והנה נולד יוצא הדופן הראשון – קונפוציוס. הסיני החכם הזה היה מהפכן והוא זכור ומכובד עד היום שכן כבר במאה השישית לפני הספירה, קידם את הרעיון החתרני על פיו חינוך לכל הוא ערך עליון שיש לשאוף אליו, וזאת בניגוד למה שהיה נהוג בזמנו שחינוך ניתן רק למי שנבחר מראש להיות במעמד השולט. בימיו של קונפוציוס ואף מאות שנים לאחר מכן, לא בכדי דחה העולם כולו בשאת נפש את הרעיון המטורף שהכל יידעו קריאה וכתיבה, שכן מדובר היה ברעיון מסוכן שעלול היה להפיל אימפריות. קונפוציזם בשנת 500 לפני הספירה היה שם נרדף ל”קונספירטורים חשוכים”. השליטים רדפו את קונפוציוס ומאמיניו כאילו היו מכחישי חיסונים ואפילו קצת יותר, כי הם ממש הוצאו להורג בשל אמונתם העיוורת ולא רק גידפו אותם בטוויטר.

מדהים איך שהגזע האנושי התקדם מאז, לא?

והנה יוצא הדופן השני – היהודים. התנ”ך הוא מקור נפלא ללימוד עובדות היסטוריות. ספר דניאל, שהוא בין הספרים המאוחרים (המאה השלישית לפני הספירה) מצביע על אותה גישה שהיתה רווחת – הלימוד הוא מנת חלקם של העשירים בלבד: “יְלָדִים אֲשֶׁר אֵֽין־בָּהֶם כָּל־מאום [מוּם] וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל־חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָע וַאֲשֶׁר  כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ וּֽלֲלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשוֹן כַּשְׂדִּֽים׃” דניאל א’ פסוק 4.

400 שנה אחרי דניאל השאלה כבר נתונה במחלוקת. את השיעור הגדול ביותר בשאלה החשובה – מי זכאי ללימוד ולידע, סיפקו לעולם היהודי בית שמאי ובית הילל. וכך מתארת מסכת אבות את אחת המחלוקות המרכזיות בשאלה; “והעמידו תלמידים הרבה: שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, ובית הלל אומרים – כל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים.” (מסכת אבות נוסחה א’ פרק ג).

מאחר שבמרבית המקרים נפסקה “הלכה כבית הלל” גם במקרה זה הלימוד היהודי היה אבן יסוד בהוויה היהודית ובמשך אלפיים שנה מאז אותה מחלוקת, הלימוד אכן היה פתוח לכל המעמדות.

הילדים היהודים למדו מקרא בתלמודי תורה, ב”חדר”, או בבית. הקריאה והכתיבה היו והינן מיומנויות הנדרשות לקיומה ולהישרדותה של הדת ולכן הן מצויות בבסיס שאלת הישרדותה של הדת. ההשכלה הרלוונטית – ידיעת קריאה וכתיבה, היתה לצו דתי ונהייתה למנת חלקם של עניים ועשירים כאחד.

כך בעולם היהודי לא כך בשאר העולם. בימי הביניים רק כחמישה אחוז מהאוכלוסייה האירופית ידעו קרוא וכתוב. באירופה הפיאודלית הציפייה מבני המעמד הנמוך הייתה לשרת את האדונים, לעבוד בחקלאות, לייצר מזון ולתחזק את העשירים והשליטים. המוסד המקובל היה מוסד המתלמד במלאכה – מתלמד לסנדלרות, מתלמד לחייטות וכדומה. לא היה צורך בחינוך למי שאינו נמנה על האצולה או הכמורה – והיו גם מי שראו סכנה בחינוך נרחב מדי. מי שאינו יודע לקרוא, אינו יודע היסטוריה ולא שמע על מושגים כמו חופש ושוויון, סביר שלא יערער על הסדר הקיים.

רעיון העוועים לפיו חינוך ולימוד צריכים להיות נחלת הכלל צץ במהלך ההיסטוריה הכללית פה ושם אבל הפך לנחלת הכלל רק בתחילת המאה ה-19. האיש ששמו מקושר יותר מכל לכינון בית הספר המודרני כפי שאנו מכירים אותו כיום הוא הוראס מאן האמריקאי שפעל בתחילת המאה ה-19. מאן היה רפורמטור חינוכי אמריקאי, אקטיביסט מטורף שפעל בנחישות נגד רעיון העבדות ופוליטיקאי וויגי שנודע במחויבותו לקידום חינוך ציבורי לכל. ב-1848, נבחר מאן לבית הנבחרים של ארצות הברית (1848–1853). מספטמבר 1852 ועד מותו, הוא כיהן כנשיא מכללת אנטיוכיה. בעקבות משנתו של מאן ובתמיכתו הוקמו בתי הספר הציבוריים בארה”ב ובהן נלמדו דיסציפלינות שונות כגון קריאה, כתיבה ומדעים.

המוסדות הללו הוקמו בתחילה במסצ’וסט באמצע המאה ה-19 ומשם התפשטו לרחבי המדינה. תוכניות הלימודים במוסדות הציבוריים הללו נעו בין תוכן דתי במוסדות שהוקמו על ידי זרמים דתיים, ובין תוכן חילוני בעולם שהחל לגבש את הקונספט החילוני. שאלות שנגעו לבסיס הקיום – דארוויניזם לעומת בריאתנות – ליבו את הוויכוח מיום הקמת המוסדות הללו ועד היום. רק בשנת 1967 יכלו מחנכים ללמד את תורת האבולוציה באורח חוקי (במדינת טנסי) עד אז כל אזכור של השם “דארווין” היה מלווה באישום פלילי.

התנועה הסופרג’יסטית נוסדה בועידת סנק-פולס שנערכה בתאריכים 19–20 ביולי 1848, בסנקה-פולס, ניו יורק. בוועידה הוצג מסמך שנכתב על ידי מארגנות הוועידה, אליזבת קיידי סטנטון וסוזן ב. אנתוני, שנקרא “הצהרת העמדות”. המסמך המכונן הזה דרש להכיר באמנסיפציה לנשים ובזכויות שוות לאלה של הגברים. סטנטון השתמשה בשפת הכרזת העצמאות של ארצות הברית כדי לקשר בין המאבק על זכות הנשים לבחור לבין החירות האמריקאית: “אנו מתייחסים לאמיתות הבאות כמובנות מאליהן – שכל הגברים והנשים נבראו שווים…”. כך החלה המהפכה שסופה בהקניית זכויות הצבעה ורכישת השכלה גם לנשים.

תוכן הלימוד במוסדות החינוך הציבוריים המכונים “בתי ספר” מקבל מדי פעם טוויסט, כאשר השלטון מצליח להחדיר לתוך ספרי הלימוד אג’נדות נבחרות על ידיו. בדיוק כמו שספרי הלימוד בבתי ספר שברשות הפלשתינית כוללים פרקים העוסקים באופן ישיר ועקיף בשנאת ישראל ובשנאת יהודים, כך גם בשנתיים האחרונות הוכנסו לספרי הלימוד הישראליים תכנים העוסקים במגיפות. אם היתה או לא היתה מגיפה, זו שאלה להיסטוריונים, אם לומדים או לא לומדים על מגיפה – זו שאלה לפוליטיקאים. מסתבר שהשאלה מה ילמדו בבתי הספר היא היום גם שאלה למיליארדרים ואי אפשר לסיים את המאמר מבלי להזכיר את השם המפורש, ביל גייטס.

אתם אולי תוהים מה לגייטס ולספרי לימוד? ובכן, ב–2008, אחרי שצפה בסדרת הרצאות של דיוויד כריסטיאן, פרופסור להיסטוריה מאוסטרליה, החליט ביל גייטס להפיץ את הקורס ואת הרעיון העומד מאחוריו במערכת החינוך האמריקאית. הקונספט המשלב מקצועות מדעיים כמו פיזיקה, כימיה וביולוגיה עם גיאוגרפיה, היסטוריה ואמנות — נלמד כיום בכ–1,500 בתי ספר, בעיקר בצפון אמריקה ובאוסטרליה. בבסיסו עומדת “השאיפה לחשוף בפני התלמידים סיפור אחד גדול, אינטר-דיסציפלינרי, המספק את הפרספקטיבה הרחבה והתקפה ביותר האפשרית על תולדות היקום, כדור הארץ והאנושות”. ציטוט הלקוח מההסבר על תוכנית הלימודים של גייטס.

כשאנו צופים פני עתיד נשאלת השאלה האם יתכן שבתי הספר הציבוריים יהיו יום אחד ניטרליים מאג’נדות? האם יגיע היום שבו תלמידי כל העולם ילמדו בנחת ובשמחה רק תכנים אובייקטיביים? לדעתי – לא. כל עוד הדבר נתון בידי הפוליטיקאים, החלום הזה לא יתגשם. מאחר שהשיטה לניהול מדינות היא שיטה פוליטית, ונראה שאנחנו מאוד רחוקים משינוי מהותי כלשהו בנושא, עוד רחוק מאוד היום שבו בית הספר יהווה מקור למידה אובייקטיבי.