שובו של האביר התפל

בתשעה במאי, חודש מתחילת מהלך ההשתלטות שלו על טוויטר, פרסם אילון מאסק את הציוץ הבא: “במקרה שאמות בנסיבות מיסתוריות, היה נעים להכיר אתכם.” השורה הסתומה באה בתגובה להודעתו של ראש סוכנות החלל הרוסית, דימיטרי רוגוזין, על כך שהלוויין “סטארלינק”של חברת SpaceX שבבעלותו וניהולו של מאסק, “משמש את המיליטנטים של הגדוד הנאצי ‘אזוב’ ואת הנחתים האוקראינים במריופול. ועל כך, אילון”, מסיים רוגוזין את הצהרתו, “אתה תיתן את הדין.”

בעבר, רוגוזין דווקא הביע הערצה גלויה למיליארדר הדרום-אפריקני ולהישגיו בתחום טכנולוגיית החלל. אבל כעת הצטרף לשורה ארוכה של אישים וארגונים שבשבועות האחרונים הפכו את מאסק למטרה של חיציהם הנרעשים. ההצעה שהגיש מאסק באמצע אפריל לרכישת חברת טוויטר, במחיר שעולה בעשרות אחוזים על שווייה, העמידה אותו במרכז סערה שמתודלקת על ידי שני מחנות נגדיים – האחד מאדיר אותו כאביר חופש הדיבור הנאבק במלתעות הצנזורה, והשני רואה אותו כאוליגרך אגוצנטרי שיהפוך את הענק הטכנולוגי לחממה של קיצוניות ודיסאינפורמציה.

שווי נכסיו של מאסק נאמד כיום ב- 265 מיליארד דולר ולאחרונה הוא זכה בתואר “האיש העשיר בעולם.” הוא נולד בעיר פרטוריה שבדרום-אפריקה בשנת 1971. אימו היתה דיאטנית ודוגמנית מצליחה, ואביו, “אדם נורא”, כדבריו של מאסק, היה מהנדס וטייס אמיד. לפי המידע הזמין על אודות שנותיו המוקדמות, הוא היה ילד שקט ומכונס שהתעניין בטכנולוגיה, חנון טיפוסי שקרא הרבה ספרים, מכר ממתקים מבית לבית והוכה באופן תדיר בחצר בית הספר. פעם אחת הוא אף נזקק לאשפוז לאחר שחבורה של תלמידים בריונים השליכה אותו במורד גרם מדרגות. בגיל 12, שנתיים לאחר שהוריו התגרשו, הוא פיתח משחק מחשב ומכר אותו תמורת 500 דולר. כשסיים את בית הספר התיכון הוא היגר לקנדה עם אימו, אחיו ואחותו, והחל ללמוד באוניברסיטת קווינס שבאונטריו.

את לימודיו הוא השלים באוניברסיטת פנסילבניה עם תארים בפיזיקה ובכלכלה, ושם גם פתח בקריירת היזמות שלו. הוא שכר בית אחווה של סטודנטים והפך אותו למועדון לילה מצליח. הוא נרשם למסלול דוקטורט באוניברסיטת סטנפורד, אך יומיים לאחר הגעתו לקליפורניה, נטש את תוכניותיו האקדמיות ובחר לנסות את מזלו בנחשול הדוט-קום שהחל לשגשג באמצע שנות התשעים. יחד עם אחיו קימבל, הוא הקים את חברת Zip2 שפיתחה מדריכי תיירים מקוונים עבור ארגוני תקשורת. ההתחלה היתה קשה, לטענתו. במשך תקופה ארוכה הוא נאלץ לישון במשרדי החברה ולהתקלח בבניין ימק”א הקרוב. אבל החברה הצליחה להשיג משקיעים מעמק הסיליקון ולמשוך לקוחות גדולים. כעבור ארבע שנים היא נמכרה עבור סכום של יותר מ- 300 מיליון דולר.

חלק ניכר מן הנתח הנאה שלו מהמכירה השקיע המיליונר הצעיר בהקמת X.com, חברה לשירותים פיננסיים באינטרנט. בשנת 2000 התמזגה החברה שלו עם מתחרתה העיקרית כדי ליצור את PayPal. מאסק מונה למנכ”ל אך כעבור זמן קצר, בעודו שוהה באוסטרליה הרחוקה, הודח מתפקידו בשל חילוקי דעות אופרטיביים וחיכוכים עם חברי הדירקטוריון. “זו הסיבה שאני אף פעם לא יוצא לחופשה,” התלוצץ מאסק, הידוע כוורקהוליק בלתי נלאה, בריאיון שהעניק שנים לאחר מכן. את פירות השקעתו הוא קצר בשנת 2002 בעקבות רכישת PayPal על ידי ענק המכירות eBay – עסקה שככל הידוע שלשלה לכיסו סכום של 175 מיליון דולר.

מאסק מעיד על עצמו שהוא אוהב לקחת סיכונים ולהלך על פי תהום, והמהלך לרכישת טוויטר מהווה בוודאי ראייה לכך. ניכר עליו שהוא נהנה מתשומת הלב הציבורית, אך בהופעותיו הפומביות הוא נראה לעתים נבוך ומעט מגומגם

בעת ההיא מאסק כבר צד את עינה של התקשורת, וזו החלה לדווח בהתלהבות על אודות נסיקתו של הדרום-אפריקני הראוותן, חובב מכוניות הספורט, במרחב המתפתח של האינטרנט. את ההשקעה הבאה שלו הוא הקדיש לאהבתו הגדולה, מסע בחלל, והקים את חברת SpaceX שתכליתה הגרנדיוזית היתה לשלוח חללית מאויישת למאדים ואף להקים עליו ישובי אדם. הפיתוחים הראשונים של החברה נחלו כשלונות שהביאו אותה, ואת מאסק, אל סף פשיטת רגל. לפי העדויות הוא נהג בימים ההם “להתעורר בצרחות מסיוטים ולסבול מכאב פיזי מתמשך.” אך מצב הדברים השתנה בזכות סדרת שיגורים מוצלחת של טילי “פאלקון” ו”דראגון”, שבעקבותיה נחתמו חוזים נדיבים עם סוכנות נאס”א.

בשנת 2004 היה מאסק שותף להקמת “טסלה” שהצליחה תוך זמן קצר יחסית לייצר אב-טיפוס של מכונית חשמלית בשם Roadstar, ובעקבותיה סדרה של מודלים שונים. במשך תקופה ארוכה ספגה החברה הפסדים כבדים, אולם בשנים האחרונות עלו הכנסותיה באופן מטאורי, וב- 2021 היא הצליחה למכור כמיליון מכוניות ולהפיק רווח של 5 מיליארד דולר.

מאסק מעיד על עצמו שהוא אוהב לקחת סיכונים ולהלך על פי תהום, והמהלך לרכישת טוויטר מהווה עוד ראייה לכך. ניכר עליו שהוא נהנה מתשומת הלב הציבורית, אך בהופעותיו הפומביות הוא נראה לעתים נבוך ומעט מגומגם. בשנה שעברה הוא התארח בתוכנית סאטרדיי-נייט-לייב וגילה שהוא סובל מתסמונת אספרגר (שהסימפטומים שלה כוללים קשיים בהבעה האישית ובתפקוד החברתי). זה אולי מסביר את העובדה שעל גבי המדיה החברתית, מאחורי וילונות הסייבר, הוא נוטה להיות גלוי ונועז יותר מאשר בראיונותיו פנים אל פנים. לא מעט מהתבטאויותיו משכו אליו אש, בעיקר כאשר באפריל 2020 יצא נגד מדיניות הסגרים של הממשל שאותה הוא כינה “פאשיסטית”.

בתחילת השנה עורר מאסק את זעמה של העיתונות הליברלית כאשר תמך בפומבי במחאת נהגי המשאיות בקנדה, ותקף את ההכרזה על מצב החירום במדינה ואת חסימת כספי התרומות למפגינים

“פאניקת הקורונה היא מטופשת,” הוא כתב אז בטוויטר, “שחררו את אמריקה עכשיו.” הוא גם לא נרתע מלהביע ספק באמינות בדיקות האנטיגן ואף טען ששיעור התמותה האמיתי מווירוס הקורונה נמוך מהנתונים הרשמיים. הוא אמנם הצהיר שהוא ובני משפחתו מחוסנים באופן מלא, אך בו בזמן הביע התנגדות לכל סוג של כפיית חובת חיסונים. ועדיין, בשנת 2021 הצטרפה “טסלה” למירוץ “לבלימת המגיפה” והשקיעה כספים בפיתוח חיסוני mRNA של החברה הגרמנית CureVac. הפרוייקט (שזכה למימון נדיב מהקרן של ביל גייטס) נחל כישלון לאחר שהניסויים “הוכיחו יעילות נמוכה.”

בתחילת השנה עורר מאסק את זעמה של העיתונות הליברלית כאשר תמך בפומבי במחאת נהגי המשאיות בקנדה ותקף את ההכרזה על מצב החירום במדינה ואת חסימת כספי התרומות למפגינים. בעבר הוא זכה לקיתונות של רותחין לאחר שהצטרף לחבר היועצים של דונלד טראמפ. הוא אמנם נטש את תפקידו בעקבות החלטות הנשיא לאסור הגירה ממדינות מוסלמיות ולסגת מהסכמי פאריס, אך החשד שאילון מאסק הינו ליברטריאן במסווה כבר נפוץ בקרב הקהל הפרוגרסיבי. הדבר ניכר ביתר שאת בשבועות האחרונים כאשר השתלטותו על טוויטר הסתמנה כבלתי נמנעת.

“סכנה לדמוקרטיה!” זעקו אושיות ליברליות כגון רוב ריינר ומיה פארו, וקראו לעזיבה המונית של הפלטפורמה הפופולרית. פוליטיקאים ומובילי דעת קהל הביעו חשש מחידוש חשבונו של טראמפ, שנחסם לצמיתות בינואר 2021 בעקבות המהומות בגבעת הקפיטול. עיתונאים לעגו להכרזת מאסק שהוא “תומך אבסולוטי בחופש הדיבור”, וקבעו שהמהלך שלו הינו עידוד ליצירת “סביבה רעילה” ש”תהווה גן עדן לגזענים ובורים”. על כך השיב המיליארדר: “התגובה המוגזמת של אלה החרדים מחופש הדיבור אומרת הכל,” והוסיף שהוא מקווה שמבקריו החריפים ביותר יישארו בטוויטר, שכן “זוהי המשמעות של חופש הביטוי.”

בתחילת מאי פורסם מכתב פתוח מטעם 26 ארגונים אזרחיים, ובו הזהירו מפני “המשך הזיהום של המערכות להפצת מידע,” באופן שמהווה “איום ישיר על ביטחון הציבור.” תחת כנפיו של מנכ”ל “טסלה”, הם טענו, “טוויטר עלולה להפוך לבור שופכין של מיס-אינפורמציה.” מאסק לא נותר חייב וענה בציוץ: “מי מממן את הגופים הללו שרוצים לשלוט בגישה שלכם למידע? בואו נחקור…” – כשהוא מרמז, בין היתר, על המיליארדר ג’ורג’ סורוס וקרן קלינטון. הבידור שהוא מספק לתשעים מיליון עוקביו מתובל בהתנגחויות מבדחות באוליגרכים אחרים, כגון אימוג’י של מדליית כסף ששלח לג’ף בזוס, מייסד “אמזון”, לאחר שעקף אותו בסולם העושר, וכן הציוץ המפורסם שבו הציג תמונה בלתי מחמיאה של ביל גייטס בצירוף הכיתוב: “למקרה שאתם חייבים להיפטר בדחיפות מזיקפה.”

החרדה לעתידו של ענק הטכנולוגיה המתפקד כיום כזירה ראשונה במעלה של השיח הציבורי, משקפת בוודאי הלך-רוח אותנטי בקרב אנשים רבים. הם חוששים וחוזים התפרצות בלתי נשלטת של שיח גזעני ואלים. גם ארגון אמנסטי הביע דאגה מפני “גישה סלחנית כלפי דברי שטנה (hate speech).” ניסיונות ההרגעה של מאסק, לפיהם טוויטר תמשיך להיות כפופה לחוקים הקיימים נגד תופעות אלה, ושהוא עומד לאכזב “הן את השמאל הקיצוני והן את הימין הקיצוני”, נפלו לרוב על אוזניים ערלות. תמיכה מפתיעה הגיעה דווקא מג’ק דורסי, ממקימי החברה ומנהלה לשעבר, אשר צייץ בסוף אפריל: “טוויטר חייבת להיות משאב ציבורי,” אולם עד שזה יקרה “אילון הוא הפתרון הטוב ביותר.”

בתקשורת הממוסדת הסערה ממשיכה לרחוש והיא נוצקת לתבניות פוליטיות מצומצמות ומוצגת כעוד סלע מחלוקת בין ימין ושמאל ממסדיים. “הקונסרבטיבים חוגגים והליברלים חורקים שיניים,” הכריזה לאחרונה כותרת של הניו-יורק-טיימס. אולם בין שכוונותיו של מאסק הן אלטרואיסטיות ובין שהן זדוניות, פרשת הרכישה העלתה אל פני השטח את שאלת הצנזורה במדיה החברתית בכלל, ובטוויטר בפרט. העובדה שנתח הולך וגדל של בני אדם, בעיקר צעירים, תלוי כיום בפלטפורמות הללו כמקור חדשות בלעדי, עושה אותן לכלי קריטי במאבק לעיצוב דעת הקהל. ידיעות ועמדות שמופצות בהן לא נתונות רק לחסדיהם של “כללי קהילה” עמומים או אלגוריתם מיסתורי, אלא גם להתערבות ישירה בדמות מחיקות, השעיות, חסימות וצמצום חשיפה (Shadow ban). הדבר נכון גם לשימוש התכוף בפילטרים כגון “בודקי עובדות עצמאיים”, שבידם סמכות בלעדית לקבוע מהי “אינפורמציה אמינה” ולאילו חומרים ראויים הגולשים להיחשף. למעשה, נתח מהותי של השיח הציבורי מתנהל כיום תחת השגחתו של מנגנון צללים תאגידי שאינו מחויב לדבר מלבד לאינטרסים של בעלי המניות.

במסגרת “המאבק העולמי במיס-אינפורמציה” טוויטר משתפת פעולה עם ענקיות תקשורת כגון AP ורויטרס (שהמנכ”ל שלה לשעבר, ג’יימס סמית’, מכהן מזה שמונה שנים בדירקטוריון “פייזר”), על מנת להפנות משתמשים “למקורות מידע נכונים” וכן “להדגיש את חשיבותן של חדשות אמינות.” כמו כן הודק התיאום עם גופים כגון “הרשת הבינלאומית לבדיקת עובדות” (IFCN), הנתמכת ביד נדיבה על ידי תאגידי חדשות וטכנולוגיה, שמעידה על עצמה כמקדמת “מידע עובדתי” ואף השיקה את יוזמת “יום בדיקת העובדות הבינלאומי.”

המחנה הליברלי באמריקה הריע ברובו להחלטת טוויטר לסלק את דונלד טראמפ, ויחד עמו שורה של דמויות המזוהות עם הימין. מנגד, האשימו פוליטיקאים מן המפלגה הרפובליקנית את החברה בהטייה אנטי-קונסרבטיבית. אך חרב הפיפיות של הצנזורה לא פסחה על ארגונים ופעילים עם אג’נדות שמאליות מובהקות. ב- 2018, למשל, נמחקו ללא הסבר עשרות חשבונות של אקטיביסטים מתנועת Occupy Wall Street. ארגוני חדשות כגון Anti-Media, Free Thought Project ואחרים זכו לגורל דומה. בשנה שעברה נחסם הפודקסט הפופולרי והמשובח Redscarepod שמוגש על ידי שתי נשים ממוצא רוסי ומתמקד בביקורת תרבותית ופוליטית מנקודת מבט פמיניסטית. וישנן עוד דוגמאות רבות.

להבי הצנזורה לא עובדים בשירותו של סקטור פוליטי ספציפי, אלא מכוונים נגד קולות אלטרנטיביים שחורגים מהנראטיבים המוכתבים. התופעה באה לאחרונה לידי ביטוי בולט על רקע פלישת רוסיה לאוקראינה, עם חסימות וצמצום חשיפה של משתמשים שהעזו להביע “סנטימנט פרו-רוסי”. גם משבר הקורונה, שפירק את קווי המתאר הנוקשים של המחנאות הפוליטית המסורתית, העניק לתאגידי המדיה החברתית עילה להגביר את משטר “האח הגדול” ולהרחיב את הגדרת המושג “מיס-אינפורמציה” כך שיכלול כל דעה, גם אם היא מקצועית ומגובה בנתונים, שמאתגרת את עמדת הרשויות. הדוגמה הידועה ביותר היא זו של דוקטור רוברט מאלון, וירולוג עם רזומה מדעי נכבד ומניות בפיתוח טכנולוגיית ה- mRNA, שחשבונו הושעה מטוויטר בשל הפקפוק שהביע לגבי יעילות החיסונים של מודרנה ופייזר נגד נגיף האומיקרון, ובשל טענתו שאין די במחקר הקיים כדי להצדיק חיסון המוני.

המקרה הבולט ביותר שבו הצנזורה האפקטיבית של טוויטר מנעה מן הציבור גישה למידע חיוני נוגע לפרשת האנטר ביידן, בנו של הנשיא המכהן. באפריל 2019 הפקיד ביידן ג’וניור שלושה מכשירי לפטופ בחנות לתיקון מחשבים במדינת דלאוור ומעולם לא שב לאסוף אותם. בקבצי המחשבים, מלבד תמונות מביכות בעלות אופי מיני, נתגלו מסמכים שהעידו על הכנסותיו של ביידן וכן אימיילים אשר חשפו ניסיונות להפעיל את השפעת אביו בקשריו העסקיים. האנטר ביידן, שלפי עדותו סבל בעת ההיא מהתמכרות לסמים קשים, נבחר במאי 2014 לכהן בדירקטוריון של תאגיד האנרגיה האוקראיני “בוריסמה” – זמן קצר לאחר ההפיכה השלטונית במדינה, הפיכה שזכתה לתמיכתה של ארה”ב. המינוי, שעבורו השתכר סכום חודשי של 50,000 דולר, עורר תמיהה לנוכח העובדה שלא היה לו כל רקע בתחום האנרגיה. ג’ו ביידן, בהיותו סגנו של הנשיא אובמה והממונה מטעם הממשל על היחסים עם אוקראינה, הכחיש כל קשר למינוי, וחזר והדגיש שהוא מעולם לא התערב בעסקים של בנו. אבל באימייל שהתגלה באחד משלושת המחשבים ההם הודה אחד מראשי “בוריסמה” להאנטר על ההזמנה לוושינגטון ועל ההזדמנות להיפגש עם אביו. באימייל אחר מבקש ממנו אותו בכיר “להפעיל את קשריו לטובת החברה.” בנוסף על כך, במפגש מצולם עם “המועצה ליחסי חוץ” בשנת 2018, התפאר ג’ו ביידן על כך שאילץ את הממשלה האוקראינית לפטר את התובע הראשי, שבעת ההיא ניהל חקירה נגד “בוריסמה”, תחת האיום שארה”ב תמשוך ערבות חוב בסך מיליארד דולר. “אני עוזב עוד שש שעות,” הוא ציטט את דבריו בפני הנשיא וראש הממשלה, “אם התובע לא מפוטר עד אז, אתם לא מקבלים את הכסף.”

תמיכה מפתיעה הגיעה דווקא מג’ק דורסי, ממקימי החברה ומנהלה לשעבר, אשר צייץ בסוף אפריל: “טוויטר חייבת להיות משאב ציבורי,” אולם עד שזה יקרה “אילון הוא הפתרון הטוב ביותר”

מידע נוסף שהתגלה בקבצים היה כרוך בקשרים העסקיים של האנטר ביידן עם תאגיד אנרגיה סיני, שעבורם שולמו לחברה בבעלותו מיליוני דולרים. בעל החנות העתיק את הקבצים והעבירם לרודי ג’וליאני. זמן מה לאחר מכן, החרים ה- FBI את מכשירי הלפטופ ופתח בחקירה נגד האנטר ביידן בחשד להעלמות מס.

באמצע אוקטובר 2020, שבועות בודדים לפני הבחירות לנשיאות, פרסם הניו-יורק-פוסט את הסיפור במלואו. התקשורת הליברלית כולה הגיבה בשאט נפש ודחתה את הממצאים כדיסאינפורמציה רוסית וניסיון גס של התערבות בבחירות לטובת דונלד טראמפ. טוויטר הגיבה בהשעיית החשבון של הניו-יורק-פוסט למשך שבועיים, ואף לא איפשרה למשתמשים לשתף את הקישור לכתבה. מכתב מטעם עשרות אנשי מודיעין בדימוס הביע “חשד עמוק” שהמסמכים מזוייפים, אם כי הם הדגישו שאין בידם “ראיות למעורבות רוסית.” הכתבה טמנה בחובה פוטנציאל נפיץ עצום לגורל הבחירות, אבל תוייגה על ידי “בודקי עובדות” ומומחים למיניהם כסוג של אגדה אורבנית ולדוגמה נוספת של “פייק-ניוז מתוצרת הקרמלין.”

אלא שכל החומר שפורסם בניו-יורק-פוסט היה אותנטי ואמין. עובדה זו הוכרה לאחרונה על ידי הניו-יורק-טיימס והוושינגטון-פוסט בדיווחיהם על החקירה הפדרלית שעדיין מתנהלת נגד האנטר ביידן. גלן גרינוולד, העיתונאי שזכה בפרס פוליצר עבור חשיפת מסמכי סנודן וה- NSA, רואה בכך את אחד ממסעות הדיסאינפורמציה הגדולים בתולדות ארה”ב. מסע שלדבריו “נעשה בשיתוף פעולה של ענקיות הטכנולוגיה, התקשורת התאגידית והקהילה המודיעינית במטרה להשפיע על תוצאות הבחירות.” הוא טוען שהגינות עיתונאית וזכות הציבור לדעת לא עניינו אותם, “הכול היה כשר במטרה הקדושה להביס את טראמפ.” גם אילון מאסק חיווה לאחרונה את דעתו בעניין כאשר צייץ: “השעיית החשבון של עיתון גדול בעקבות פרסום סיפור אמיתי היה מעשה לחלוטין בלתי ראוי.”

הניסיון ההיסטורי מוכיח שהמפיצים הגדולים ביותר של דיסאינפורמציה הינם המדינה ומוסדותיה, בשיתוף פעולה מלא של התקשורת המרכזית. אבל כלי הצנזורה מכוונים כיום דווקא נגד ארגונים קטנים ואזרחים פרטיים. בשל המגבלות החוקתיות המגינות על חופש הדיבור, לוחצות הרשויות על מנהלות המדיה החברתית לסמן את גבולותיו המותרים של השיח הציבורי. הרעיון שתפקיד המדינה הוא “להגן על הציבור מפני מיס-אינפורמציה” ולהגדיר מהן “חדשות אמינות” הוא פטרוני במקרה הטוב ואנטי דמקורטי במקרה הרע. אבל יוזמות חקיקה שהופיעו לאחרונה בארה”ב ובאירופה מוכיחות שזהו הכיוון שאליו אנו צועדים. פרשת הרכישה של טוויטר על ידי מאסק רק חושפת את הריקבון ומשחררת את השדים האוטוריטריים ואת הצביעות מן הבקבוק. העיתונאי ג’ונתן קוק סיכם זאת לאחרונה בצורה קולעת ביותר כשאמר: “מאסק אינו מהווה סכנה לבריאותה של החברה. כל המיליארדרים מהווים סכנה לבריאות החברה.”