תקשיבי טוב טוב לכולם – ואז תעשי מה שאת רוצה

אסוציאציה ראשונה על עצמאות מרחיקה אותי אל בריכת גורדון בתל אביב. 

השנה היא 1967, אני בת שנה וקצת, הגיל שבו למדתי לשחות. או ליתר דיוק –  לטבוע.

בולגרים הם עם מקסים בדרך כלל, אבל שיטת החינוך של אבי, כלפי מי שהיתה אמורה להיות בן בכור, יכולה להיתפס קיצונית מעט בימינו. אבא חיים השליך אותי אז למים העמוקים בבריכה המיתולוגית, חיכה שניה וקפץ מיד אחרי, לא לפני שווידא שזרועותיי הקטנות מכות במים כנדרש לפני שמשה אותי אל זרועות המבטחים שלו.

שנים נהגנו לצחוק על הסיפור הזה במשפחה, ולתהות איך יתכן שדילגתי על הטראומה. אפילו להפך; מים, מעל או מתחת, הם מקור אושר עבורי. ושחייה היא הספורט היחיד שאני מסוגלת לסבול.    

ואיך מתקשר הסיפור הקדום הזה לעצמאות אישית, נפשית? ממרחק חמישים וחמש שנות חיים, ברור לי לגמרי מה נצרב אצלי אז במי גורדון הקפואים הישר אל תוך המוח הקדום, ההישרדותי – עצמאות פירושה לא להמתין שהחיים יחלקו לך מתנות וכדי לקבל עזרה, רצוי קודם כל לעזור לעצמך. כמובן שלא חייבים להשליך תינוקות בני יומם למים, כדי לתרגל. אנא אל תראו בכך המלצה. אבל עצמאות היא מילה שנשמתי וינקתי מילדות. מבחן הבריכה הוחלף באימוני שחייה בחוף הסלע בבת ים שהתחילו בגיל חמש בערך. בגיל שש כבר נדרשתי לשחות את שלוש מאות המטרים שהפרידו בין החוף לסלע אדם, בלי מצופים – וגם לקפוץ אל הים הפתוח, משימת התאבדות שהיתה שמורה לגברברי בת ים בלבד.  

בערך באותו גיל קיבלתי במתנה שרפרף קטן (מאבא כמובן), כדי שאוכל להגיע לכיור המטבח ולעזור ברחיצת כלים. הייתי ילדת מפתח, מנהלת משק הבית שלנו כבר בגיל עשר. זה כלל ספונג’ה, כביסות, גיהוץ, ואחריות ביצועית על שלומם של אחיי הקטנים. 

הגזימו. אין ספק. 

פסיכולוגים יגידו שצילקו אותי, שגזלו ממני את ימי הילדות, שהפכו אותי לילדה הורית. והם יצדקו כמובן – הרי לא לחינם ביליתי אלפי שעות במשך שנים בפסיכואנליזה, כמה פעמים בשבוע, על הספות של הטובים שבהם. אבל על משקל המשפט המפורסם “מה שלא הורג אותך מחשל אותך”, שימשה ילדותי, למרות הקושי הרב, מצע פורה לצמיחתה של אישיות עצמאית במיוחד. 

ולמרות כל זאת, רק לקראת גיל ארבעים, הבנתי שבניגוד לכל מה שידעתי על עצמי, וידעו אחרים עלי, אני רחוקה שנות אור מעצמאות אמיתית. התובנה הזאת הכתה בי דווקא כשהייתי בפסגת הקריירה שלי, בשיא ההצלחה, בפוזיציה משפיעה במיוחד שבה זכיתי לכל שבח והלל. והנה, מצאתי את עצמי שרויה בדיכאון.

לקח לי הרבה מאוד שנים והרבה עבודת מודעת עצמית להבין שעצמאות אמיתית פירושה לדעת מי אתה מתחת להתניות ההוריות, החברתיות, והמקצועיות. עצמאות אמיתית פירושה לדעת לקבל החלטות בניגוד לדעת הרב ומתוך נאמנות פנימית לדבר אחד בלבד –  לעצמך. לא לחינם זהו גם שורש המילה – ע.צ.מ.  

עצמאות אמיתית היא מבחן קשה מאוד בהליכה “על עיוור” אל הלא נודע, בלי המראה החברתית שמלווה את כל מעשינו מאז עמדנו על דעתנו ולמעשה מגדירה אותנו. וזו משימה קשה מאוד לכולם. אבל מעט קשה יותר למי שבחרה, כמוני, לעמוד ערב ערב מול מראה של מיליוני אנשים לאורך שלושים שנים כמעט.  

אז בשנת 2004 עזבתי את הטלוויזיה בפעם הראשונה ויצאתי למסע מרתק של לימוד עצמי (שמונצח בספרי הראשון ” סיפור שמתחיל בדמעות”), והאיש שלו אני חבה את הלימוד הגדול ביותר בתחום עצמאות הנפש, הוא גבר צעיר כבן ארבעים שמת אי שם במאה השבע עשרה וענה לשם בנדיקטוס, או ברוך דה אספינוזה. ברוך שפינוזה, אבי הפילוסופיה המודרנית, ענק רוח שבלעדיו, יש אומרים, לא היתה פילוסופיה בכלל, היה המנוע העוצמתי שאיפשר לי להבין את טעמה המשכר באמת של המילה עצמאות וממנה לדלג די בקלות אל החירות המוחלטת – המקום היחיד שבו על פי שפינוזה יכול אדם להגיע אל מחוזות התעלות הנפש. 

לצערי כמעט שלא מלמדים שפינוזה בישראל, לא במערכת החינוך החילונית וודאי שלא בזו הדתית. שפינוזה שהגדרת האלוהים שלו סתרה את תפיסת האלוהות המונותיאיסטית הוחרם על ידי היהדות והנצרות כאחד, אבל ניצח את שתיהן כשהוכרז מאה שנים אחרי מותו “הפילוסוף של הפילוסופים”.   

את הדרך לעצמאות אישית, משרטט שפינוזה בספרו “אתיקה” המוקדש מיד אחרי העיסוק באלוהים לנפש האדם. ספר תובעני, שנכתב במכוון כך טוענים, בשיטה מורכבת וקשה להבנה – בשל החשש לחייו. שפינוזה יצא נגד הגדרת האלוהות המקובלת בעידן שבו כפירה הסתיימה לרוב במוות. לא פלא שכתב סוג של צופן, שמשמש עד היום כר פורה למחלוקות פרשניות.  

הקדשתי ל”אתיקה” שנתיים של לימוד. כתבתי עליו ספר, התמסרתי בעטיו לאנליזה פסיכולוגית בלתי מתפשרת שנמשכה חמש עשרה שנים. המשכתי לצלול אל מעמקי הלא מודע שלי בדרכים אחרות במשך שלוש שנים נוספות, ובתום עבודה שנמשכה יותר משמונה עשרה שנים הענקתי לעצמי את מתנת החירות האמיתית. החירות לדעת מי אני. באמת.

אבל למה זה כל כך חשוב, אולי תשאלו? האם אי אפשר להיות אנשים עצמאיים ומאושרים מבלי לדעת מי אנחנו? 

אז זהו, שלא. זה חשוב כי אליבא דה שפינוזה, אדם שאינו עצמאי הוא אדם מובל, נשלט, סביל ולא פעיל. אדם שאין בו בינה אמיתית. לא משנה כמה משכיל יהיה. אדם שלא מסוגל לנהל את חייו, אלא נותן להם מבלי דעת לנהל אותו. אדם כזה, המשועבד לרגשות בלתי ברורים לו, יהיה תמיד אומלל. 

רק כשאנחנו מצליחים לנתק את עצמנו מההתניות החברתיות התרבותיות והסביבתיות שלתוכן נולדנו, יש סיכוי שנצליח להבין מה הכוח המניע הפנימי האותנטי שלנו. בדרך להכרת המנוע הזה, שהוא כוח רב עוצמה, עלינו ללמוד להבין את רגשותינו. מדובר בתהליך ארוך ולא פשוט, אבל הפרס בסיומו גדול ועצום – חירות אישית, עוצמה פנימית, חיים של סיפוק, של יצירה ושל אושר.

על פי שפינוזה, רק באופן הזה ניתן באמת להתחבר לאלוהות,  כלומר, לחיים עצמם על כל מורכבותם ואינסופיותם. ההתמסרות שלי לפילוסופיה של שפינוזה ולאורח החיים שהיא מכתיבה, הדרך שסומנה לי באמצעותו אל חיים של עצמאות אמיתית וחירות פנימית, היא שאפשרה לי גם לעמוד מול שלל המתקפות האישיות מצד הממסד הפוליטי בשנים האחרונות. היא שמאפשרת לי להמשיך ולהביע את דעתי הלא פופולרית אף על פי ולמרות כל התיוגים המעליבים וההכפשות האישיות. היא שאפשרה לי לעזוב קריירה משגשגת ולבחור במה שהלב אוהב – כתיבה ספרותית, הצטרפות לצוות ההקמה של העיתון הקטן והעצמאי הזה, והיא שמשחררת אותי ממש בימים אלה, לעזוב את כולם ואת הכל ולהתמסר שוב לים, לרוח ולגלים.  

משפט בולגרי ישן אומר: “תקשיבי טוב טוב לכולם – ואז תעשי מה שאת רוצה”. 

זה נשמע פשוט, אבל זה מאוד מסובך. אבא חיים הלך לעולמו לפני חצי שנה. 

ועם כל הכבוד לשפינוזה, לעולם אכיר לאבא תודה על כך שפתח לי את הדלת הראשונה למחוזות העצמאות.