התבקשתי לכתוב משהו על עצמאות או על המתח שבין עצמאות לאמונה. ניסיתי להקל על עצמי ואמרתי: מה שמעסיק אותי יותר בימים אלה בהקשר הפוליטי של התקופה (והתקופה הרי פוליטית מתמיד), היא הסוגיה של חירות מול אחריות. אבל אז אמרו לי: חירות היא הקטע של ניסן ופסח, זה הגיליון של אייר – אייר זה עצמאות.
וכך נשארתי עם המילה הזאת תלויה באוויר. עצמאות. היא לא באה לי טוב. כחסידת ניו-אייג' התרגלתי בשנים האחרונות לדבר על עצמיות ועל העוצמה הנובעת מתוך החיבור לעצמי. אבל עצמאות – משהו שם לא יושב נוח. אי-הנוחות הפכה צמרמורת של ממש כשקראתי בעיתון בראש חודש אייר, ששר הביטחון גלנט קרא "לא להכניס ביטוי פוליטי לקודש הקודשים שלנו, לבתי העלמין הצבאיים"…