בגרמנית זה נשמע פחות טוב

הדרך היחידה של מני אביב ורעיתו להגן על הילדים היתה להוציא אותם ממערכת החינוך, ואז מגרמניה

ביום נעים וצונן בסתיו של שנת 2020, היום הראשון של שנת הלימודים, ליוויתי את בני הצעיר (שעלה לכיתה ג’) אל בית הספר היסודי הקטן אשר שוכן בשוליה הפסטורליים של העיר הגרמנית שבה גרנו. כמה ימים לפני כן נכנסה לתוקפה התקנה שחייבה את כל הילדים במערכת החינוך לחבוש מסיכות בתחומי בית הספר, אם כי הם עדיין הורשו להסיר אותן הפילטר כאשר התיישבו במקומותיהם בכיתה. 

משום מה, בדרכנו לשם דימיתי בנפשי שהגזרה הזו תפסח על התלמידים הצעירים יותר – אם לא בשל החמלה והשכל הישר, אז לפחות כתוצאה של וטו נחוש מצד ההורים. אולם כשהגענו לחזית התגלתה לעינינו תמונה שונה לחלוטין: בזה אחר זה צעדו הזאטוטים אל החצר הקדמית, גיבנת הילקוט מאחוריהם ומסיכות מהודקות היטב על פניהם, בעוד האבות והאימהות הנרגשים מנופפים בנחת ומשוחחים ביניהם כתמול שלשום, כאילו כך היתה מאז ומתמיד דרכו של העולם… 



תוכן בלעדי למנויי בראשית
לצפייה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)

לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.

מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?

טים קוק מנכ”ל אפל אמר פעם “אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה”. בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.

לוגו

ביום נעים וצונן בסתיו של שנת 2020, היום הראשון של שנת הלימודים, ליוויתי את בני הצעיר (שעלה לכיתה ג’) אל בית הספר היסודי הקטן אשר שוכן בשוליה הפסטורליים של העיר הגרמנית שבה גרנו. כמה ימים לפני כן נכנסה לתוקפה התקנה שחייבה את כל הילדים במערכת החינוך לחבוש מסיכות בתחומי בית הספר, אם כי הם עדיין הורשו להסיר אותן הפילטר כאשר התיישבו במקומותיהם בכיתה. 

משום מה, בדרכנו לשם דימיתי בנפשי שהגזרה הזו תפסח על התלמידים הצעירים יותר – אם לא בשל החמלה והשכל הישר, אז לפחות כתוצאה של וטו נחוש מצד ההורים. אולם כשהגענו לחזית התגלתה לעינינו תמונה שונה לחלוטין: בזה אחר זה צעדו הזאטוטים אל החצר הקדמית, גיבנת הילקוט מאחוריהם ומסיכות מהודקות היטב על פניהם, בעוד האבות והאימהות הנרגשים מנופפים בנחת ומשוחחים ביניהם כתמול שלשום, כאילו כך היתה מאז ומתמיד דרכו של העולם. 

לא יכולתי לעצור בשטף התוכחה והתחנונים אשר פרצו מפי, מוטעמים בגרמנית של מהגר ומתובלים בדמעות מודחקות. “זה צריך להיות הגבול,” אמרתי, “ואנחנו, ההורים, חייבים להציב אותו עכשיו.”

“בואו נחזיר את הילדים הביתה,” המשכתי במונולוג הנסער, “נתארגן, נתייעץ, ניקח את הזמן. ביחד נמצא דרך יותר טובה.” ההורים הביטו בי בשתיקה נבוכה. על פניהם ניכרה אותה חותמת אימה אשר הוטבעה בהם במשך חודשים של חרחור מגיפה – האימה שבהשפעתה הסכימו שגוזליהם האהובים יעברו התעללות כל כך בוטה ואבסורדית. נטלתי את כף ידו של בני ושבנו הביתה. 

המסיכות היו רק נדבך אחד, אם כי מרתיח במיוחד, בסדרת הגזרות אשר פירקו לרסיסים את עולמם של הילדים. הפיאסקו האפוקליפטי העכיר את השמיים של אביב חייהם. הסגרים הפכו את שגרת יומם של רבים מהם לזרם של שיממון ובדידות. הם לא הורשו לפגוש חברים, לשחק בשמש ובגשם ולעשות כל מה שטבעם מצווה עליהם. במקום זאת הם נדונו לכלות את זמנם ואת נפשם במשחקי וידאו ובצריכת מזון ירוד, ולעתים גם לשמש שק חבטות לאגרופי הלחץ של הוריהם אנוסי הבטלה והלומי חרדות הפרנסה. לא אטרח לצטט את המחקרים הרבים שמצביעים על חשיפה גוברת לאלימות, השמנת היתר, עלייה חדה במקרי הדיכאון בפרט ובבעיות הנפשיות בכלל. 

בתוך כך הופר האיזון העדין שהתקיים מאז ומתמיד בין השלטון לבין ההורים, אשר היה מושתת על זכותם הטבעית של האחרונים על גופם, חינוכם וגורלם של צאצאיהם

לפתע התהפכו היוצרות אשר אפיינו את הציוויליזציה משחר קיומה. במקום שחייהם הרכים של הזאטוטים יהיו מוגנים וקלי משקל, הוטלה על כתפיהם האחריות על בריאותם וחייהם של המבוגרים. הסבתא, אשר ניצבה בעבר ימים כלילות לצד נכדה הקודח, הרחיקה אותו ממנה כפצצת חיידקים נפיצה. הסב, אשר לא יכול היה לגמוע דיו מאהבת נכדתו, הסתפק בנפנוף לשלום מעל מרפסת חדרו הנעול במוסד הגריאטרי. המרחב המוכר שינה את צורתו ונעשה מפוחד ועויין. ילדותם התמה נשדדה.

למזלנו הטוב עלה בידנו לצלוח את תקופת הסגרים באופן סביר למדי. בשכונה שבה גרנו היה מרחב פנימי מדושא שאיפשר את קיומם החתרני של שעשועי ילדות. אחד השכנים, אשר נרעש מההמחשה המוחצנת של תשוקת המשחק העבריינית, צילם את המתרחש והצהיר שיעביר את המידע המפליל לרשויות, אבל מסיבה עלומה כלשהי מעולם לא מימש את איומו. מדי פעם היו מי שהזעיקו את פקחי “רשות הסדר” (כן, יש בגרמניה גוף עם השם המצמרר הזה), אבל הילדים ידעו לזהות את הניידות והשכילו להתפזר לכל עבר בטרם הן הגיעו לטווח ראייה. הצטרפנו למפגשי לימוד מחתרתיים, נטלנו חלק במסיבות יום הולדת סודיות, ובאופן כללי עשינו כל שיכולנו כדי לשמר למענם את הנורמליות המבורכת.

אבל בית הספר היה מחוץ להישג ידינו ומעבר לתחום השפעתנו, במיוחד לאחר שכניסתנו אל תחומו נאסרה פתאום – כאילו נשללה מאיתנו חזקת ההורות כל עוד שהו הילדים בעולם הפדגוגי. הבעיה היתה חמורה יותר לנוכח העובדה שגרמניה אינה מאפשרת חינוך ביתי, למעט במקרים נדירים. חובת הנוכחות במוסד החינוכי קבועה בחוק, והיעדרות בלתי מוצדקת עלולה לעלות בקנסות גבוהים, ולעתים אף חמור מכך. ככל שחלף הזמן נעשו המסרים מהנהלות בתי הספר של שני בנינו פטרוניים וצדקניים יותר, וכל ניסיון לתהות ולערער על הדוֹגמה הקודרת נתקל ביחס אטום ואפילו מזלזל. השיחות עם המורות נטענו מתח, לפעמים על גבול העוינות, כשברקע רעמה יותר מכל שתיקת ההורים.

זו היתה תקופה שבה יחסי הפרט והשררה עברו טלטלה, ולמעשה הוגדרו מחדש. הצייתנות וקבלת הדין היו לסימני ההכר החדשים של האזרחות הטובה. הדחקת הביקורת והצנזורה העצמית הפכו לייצוגיה של הסולידריות המופתית. המדינות הרשו לעצמן להפליג בחקיקה ובתקנות אשר חיללו באופן בוטה את קודשיה של הדמוקרטיה המודרנית, ואף משוכה משמעותית לא עמדה בדרכן הנלוזה. המוסדות אשר היו תמיד אמונים על ריסון עוצמתן של הרשויות (מערכת המשפט, העיתונות, האקדמיה) התגלו במערומיהם ובחולשתם. 

בתוך כך הופר האיזון העדין שהתקיים מאז ומתמיד בין השלטון לבין ההורים, אשר היה מושתת על זכותם הטבעית של האחרונים על גופם, חינוכם וגורלם של צאצאיהם. תחת איצטלת המגיפה ניטלה מהם הרשות האלמנטרית ביותר להחליט אם הילדים יכסו את אברי הנשימה במשך שעות בכל יום, או יזכו לביקורו החודרני של מטוש בעומק האף, או יבודדו כמצורעים בדלת אמותיהם, או יקבלו חיסון ניסיוני כדי שלא יודרו על ידי חבריהם. ההורים הסוררים הפכו למטרד מציק על רקע הסימפונייה האחידה שניגנה בווליום מחריש אוזניים. זו היתה רק המערכה הראשונה, ואי אפשר היה לחזות לאן תתפתל העלילה.

אולם מבעד לכסות העננים ניבטות כיום קרני שמש בודדות. בשולי הזרם המרכזי הקודר הולכות ונרקמות קהילות שמממשות הלכה למעשה אלטרנטיבה של חיים שפויים, ומנסות ליצור מערך חינוך שמושתת על צדק ואנושיות. בית הספר הקלאסי, אשר כשל להגן על הילדים מפני שרירות השלטון ופגעיו, אינו ראוי לשמש יותר כאי מבטחים שבו הם מבלים חלק ניכר מזמנם. אנו זקוקים עתה למודל אחר, יצירתי ופתוח, אשר לא רק מכיר בזכות הראשונית של ההורים, אלא גם רואה בהם שותפים מלאים, ולא סרח עודף שמפריע לפעולה השוטפת של המכונה.

כתבות שאולי יעניינו אותך

ההיסטוריה הלא מסופרת של מערכת החינוך

"חינוך צריך לכוון להשמדת הרצון החופשי, כך שלאחריו אנשים לא יוכלו לחשוב עוד לשארית חייהם או לסטות מהדרך שגורמי הסמכות התוו להם" - וויליאם גוטליב פיץ', ממעצבי מערכת החינוך המודרנית

האם מערכת החינוך נועדה לשחרר או לשעבד את הנפש האנושית? דניאל שרון יצא במסע לעבר. המסקנות שלו לא יופיעו בחומר למבחן

כשילדים גדלים על העצים

בישראל צצים כפטריות אחר הגשם עוד ועוד בתי-ספר יער. אין כיתת לימוד, הילדים לומדים בטבע, איתו ועליו. אבל באין תמיכה ממשלתית משמעותית, גם ההורים לומדים שיעור חשוב: בחירה באוויר הפתוח היא עניין יקר מאוד

בישראל צצים כפטריות אחר הגשם עוד ועוד בתי-ספר יער. אין כיתת לימוד, הילדים לומדים בטבע, איתו ועליו. אבל באין תמיכה ממשלתית משמעותית, גם ההורים לומדים שיעור חשוב: בחירה באוויר הפתוח היא עניין יקר מאוד

ראש מועצת קצרין לא מרחם על ילדי הגן

קבוצת הורים מקצרין רצתה חינוך אחר לילדיה. הם יזמו הקמת פארק חינוכי שישחרר את הילדים הלכודים בבתים ויאפשר להם למידה פתוחה ונושמת בטבע. מועצת קצרין הכריזה עליהם מלחמת חורמה ונאבקת בהם כאילו היו גוף עוין ומסוכן שבא לחסלה. 

שר החקלאות, עודד פורר יוזם תקנות שיאפשרו לכל רשות עירונית לכרות עצים כראות עיניה. פעילי איכות הסביבה מתכוונים להילחם עד האקליפטוס האחרון

מלקקים את הפצעים, אוספים את הרסיסים

הסגרים, הבידודים, הבדיקות והחיסונים צילקו את נפשם ואת גופם של נערות ונערים. שאלות שנותרו פתוחות: היקף הנזק שגרמנו להם, והאם ועד כמה הוא הפיך

הסגרים, הבידודים, הבדיקות והחיסונים צילקו את נפשם ואת גופם של נערות ונערים. שאלות שנותרו פתוחות: היקף הנזק שגרמנו להם, והאם ועד כמה הוא הפיך

למה אנחנו כל־כך גרועים בכדורגל?

המונדיאל שב והציף שאלה שאין פרלמנט שלא חיפש לה תשובות בשבועות האחרונים: איך זה שמדינות קטנות כמו קרואטיה, יוון, אורוגוואי ודנמרק הן מעצמות כדורגל, ואילו ישראל צוברת נצחונות בעיקר מול נבחרת איי־פארו?

המונדיאל שב והציף שאלה שאין פרלמנט שלא חיפש לה תשובות בשבועות האחרונים: איך זה שמדינות קטנות כמו קרואטיה, יוון, אורוגוואי ודנמרק הן מעצמות כדורגל, ואילו ישראל צוברת נצחונות בעיקר מול נבחרת איי־פארו?

לקרוע את אזיקי המשי

שנתיים אחרי שמשטרת הקורונה הבריחה אותם ליוון, חזרו מני אביב ומשפחתו לביקור בעיירה הגרמנית שהיתה ביתם. הכל נראה דומה, דומה מדי. זה רק המבט שהשתנה לנצח

שנתיים אחרי שמשטרת הקורונה הבריחה אותם ליוון, חזרו מני אביב ומשפחתו לביקור בעיירה הגרמנית שהיתה ביתם. הכל נראה דומה, דומה מדי. זה רק המבט שהשתנה לנצח

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ב ללא רקע

הצטרפו לרשימת התפוצה של בראשית

קבלו עדכונים על כתבות חדשות, תחקירים מרתקים וסיפורים מרגשים 

החיים, עכשיו במבצע!

“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.

פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.

“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.

[login_fail_messaging]