איילת לא מתבלבלת 

בבוקר יום ראשון השבוע, קיבלו התלמידים הצעירים בבית הספר היסודי, בית חינוך אזורי בית יצחק, את איילת אריה, מורתם האהובה לחינוך גופני בקריאות שמחה, “איילת, את בטח שמחה בשבילנו עכשיו כי עכשיו כבר לא צריך לעטות מסיכה.” אריה, 45, שמאז יולי האחרון העזה לקרוא תיגר בבית הספר ובכלל על חובת עטיית המסיכות, התרגשה.   

היא תושבת חדרה ואם לשני בנים בני  12 ו-15 ומגדירה את עצמה דווקא כאדם צייתן בדרך כלל. “בתחילת המגיפה מילאתי פחות או יותר אחרי ההנחיות, האמנתי למדינה שלי, אבל לאט לאט משהו לא היה לי שקט.”. היא התחילה לקרוא לדבריה מידע שהופץ ברשת – בעיקר מהרופאים שניהלו את המגיפה, קלטה את הלך הרוחות, והגיעה למסקנה שהמסיכה נועדה רק לשליטה והיא בעצם מזיקה לבריאות. “הרגשתי סוג של בגידה, הטרדה. שאין הצדקה למה שקורה, במיוחד לאור העובדה שאני אישה בריאה ולא חולה. חשתי שהמערכת בגדה בי וכולם רק ממלאים הוראות בלי סיבה מוצדקת.”.

ביולי האחרון היא ניהלה קייטנה מטעם משרד החינוך והחליטה על דעת עצמה להעניק לילדים הקלות  ביחס למסיכות. “לקחתי את הסיכון שאקבל בראש”, היא אומרת. אבל כמורה ותיקה ומוערכת סמכו עליה ולא התערבו בשיקוליה. לעומת זאת בתחילת שנת הלימודים, כשההנחיות הכלליות מנעו מאריה לחזור ללמד בלי לעשות  בדיקות קורונה כל יומיים (כי היא סירבה לקחת את החיסון), התיישבה בבית ולמדה את הזכויות האזרחיות שלה לעומק. 

כשההנחיות הוגמשו התאפשר לה לחזור ללמד, והיא פיתחה מודל חינוכי חדש: במסגרת שיעורי החינוך הגופני הילדים למדו גם אזרחות, “כל הזכויות נלקחו מאיתנו, הקפדתי להסביר לתלמידים שכולם שווים, ושהתיק הרפואי של כל אחד הוא דבר פרטי ואסור להכריח לשתף אותו. כל אחד בוחר על גופו את מה שטוב בשבילו.” המלחמה שלה בבית הספר, מעבר למה שהיא מכנה טרור מסיכות, התנהלה גם סביב הזכות והחובה לשמור על שיח עם התלמידים. להקפיד להסביר להם את העובדות, לדבר איתם בקול ההיגיון ולעודד אותם לשאול שאלות. היא הסבירה להם שזה לא אסון כשילדים חולים בקורונה, שהמערכת החיסונית שלהם חזקה ונועדה לטפל היטב בווירוס. “הבהרתי להם שאני לא חוששת מהם, אמשיך לחבק אותם ולא איכנע לבידוד של בריאים.”

התסכול והקושי שלה נבעו לדבריה בשל חוסר ההיגיון של ההנחיות. בחדר מורים מותר להוריד מסיכה לצורך ארוחה ובשיעור חינוך גופני שמתקיים בחלל סגור ביום גשם אסור? מה, הווירוס מפסיק להדביק בארוחה? “אז אני כביכול ‘אכלתי כל הזמן’ לצורך הסרת המסיכה. ואותו דבר אמרתי לילדים בשיעור, אם במסעדה מותר להוריד מסיכה – פשוט תחשבו שאתם במסעדה.” היא הקפידה לגלות רגישות כלפי משפחות שהאמינו דווקא במסיכות ודאגה לנהל שיח רגיש עם הילדים, לעודד אותם לשאול שאלות ולהגיע למסקנות בעצמם. 

התגובות מצד הקולגות לא אירחו לבוא. התחילו להעיר הערות בחדר מורים. כמה מורות  התרחקו ממנה, חשבו שהיא בטח מפיצת קורונה. פעם אחת היא נדרשה לעטות מסיכה בחלל סגור, וסירבה. ועדיין, רוב הזמן דווקא כיבדו את המלחמה שלה, והיא מאמינה שהיו מורים ומורות שבסתר ליבם הסכימו איתה, אבל בחרו לשתוק. 

אריה הניעה את המחאה שלה בפומבי ובמוצהר. לדבריה מורות אחרות לא היו מסוגלות להתמודד ולהילחם בגלוי, אבל הן שתיפו פעולה במחאה שקטה וסמויה מעט – פשוט נמנעו מלהציק לילדים. כך קרה שעם הזמן הלכו והתמעטו המסיכות בכיתות. גם חלק מההורים תמכו בה, באהדה אך בשתיקה. עם הילדים היא דיברה תמיד בגובה העיניים, בלי התלהמות, בהיגיון, ואם היו ילדים שבחרו להישאר עם מסיכה – היא כיבדה אותם ואת החלטתם. 

היא אוהבת את המקצוע שלה, רואה בו שליחות ומרגישה שזו חובתה להילחם עבור התלמידים וגם עבור שני בניה שיחד איתם היא קיבלה החלטה שלא להתחסן, “הילדים שלי חוסנו בחיסונים השוטפים הרגילים. אבל קורונה אינה מחלת ילדים”, היא מציינת. שניהם בגיל ההתבגרות, גיל שבו הלחץ החברתי והשאיפה להיות כמו כולם גוברים לעיתים על שיקולים אחרים. בהתחלה הם לא רצו את עזרתה, אבל לאחר שביקשו עזרה בפה מלא היא התגייסה. “אני דעתנית, כשאני רואה שהאנשים שנותנים את ההנחיות לא מקיימים אותן, זה מקומם. אני לא שותקת.” המורים בבית הספר של הבן בגדול לא עטו מסיכות והיא השיגה לו פטור על הבסיס הזה.

כמורה מקצועית ולא מחוסנת הנחשפת והמחבקת מאות ילדים ביום היא לא נדבקה בקורונה. לדבריה, הווירוס נכנס אליהם הביתה דווקא דרך אבי הילדים, הבעל לשעבר, המחוסן. ממנו נדבק בנם הבכור, ואז, בסופו של דבר נדבקו גם היא ובנם הצעיר. בין בני הזוג ניטש כבר יותר מעשור מאבק משמורת על הילדים, ובשנתיים האחרונות הוא נסוב סביב הגישה אל החיסונים. שלושתם עברו את המחלה עם תסמינים קלים, וכעת הם בסטטוס של מחלימים. אבל זה לא מנע מהגרוש שלה לדרוש שיתחסנו. משסירבה, הוא הגיש תביעה לבית המשפט וזו תוכרע בדיון שיתקיים בשבוע הבא. 

“אני לביאה לוחמת, יש גם לי כמובן רגעים שאני נשברת, אבל לא אוותר. לא אוכל לשאת את המחשבה שלא אוכל להגן על ילדיי. אני שמחה עם הדרך שבחרתי, גאה בה, ואלך עם זה עד הסוף.”