איילת לא מתבלבלת 

איילת אריה, מורה בבית יצחק, מתעקשת כבר שנתיים להגן על הילדים

בבוקר יום ראשון השבוע, קיבלו התלמידים הצעירים בבית הספר היסודי, בית חינוך אזורי בית יצחק, את איילת אריה, מורתם האהובה לחינוך גופני בקריאות שמחה, “איילת, את בטח שמחה בשבילנו עכשיו כי עכשיו כבר לא צריך לעטות מסיכה.” אריה, 45, שמאז יולי האחרון העזה לקרוא תיגר בבית הספר ובכלל על חובת עטיית המסיכות, התרגשה.   

היא תושבת חדרה ואם לשני בנים בני  12 ו-15 ומגדירה את עצמה דווקא כאדם צייתן בדרך כלל. “בתחילת המגיפה מילאתי פחות או יותר אחרי ההנחיות, האמנתי למדינה שלי, אבל לאט לאט משהו לא היה לי שקט.”. היא התחילה לקרוא לדבריה מידע שהופץ ברשת – בעיקר מהרופאים שניהלו את המגיפה…



תוכן בלעדי למנויי בראשית
לצפייה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)

לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.

מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?

טים קוק מנכ”ל אפל אמר פעם “אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה”. בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.

לוגו

בבוקר יום ראשון השבוע, קיבלו התלמידים הצעירים בבית הספר היסודי, בית חינוך אזורי בית יצחק, את איילת אריה, מורתם האהובה לחינוך גופני בקריאות שמחה, “איילת, את בטח שמחה בשבילנו עכשיו כי עכשיו כבר לא צריך לעטות מסיכה.” אריה, 45, שמאז יולי האחרון העזה לקרוא תיגר בבית הספר ובכלל על חובת עטיית המסיכות, התרגשה.   

היא תושבת חדרה ואם לשני בנים בני  12 ו-15 ומגדירה את עצמה דווקא כאדם צייתן בדרך כלל. “בתחילת המגיפה מילאתי פחות או יותר אחרי ההנחיות, האמנתי למדינה שלי, אבל לאט לאט משהו לא היה לי שקט.”. היא התחילה לקרוא לדבריה מידע שהופץ ברשת – בעיקר מהרופאים שניהלו את המגיפה, קלטה את הלך הרוחות, והגיעה למסקנה שהמסיכה נועדה רק לשליטה והיא בעצם מזיקה לבריאות. “הרגשתי סוג של בגידה, הטרדה. שאין הצדקה למה שקורה, במיוחד לאור העובדה שאני אישה בריאה ולא חולה. חשתי שהמערכת בגדה בי וכולם רק ממלאים הוראות בלי סיבה מוצדקת.”.

ביולי האחרון היא ניהלה קייטנה מטעם משרד החינוך והחליטה על דעת עצמה להעניק לילדים הקלות  ביחס למסיכות. “לקחתי את הסיכון שאקבל בראש”, היא אומרת. אבל כמורה ותיקה ומוערכת סמכו עליה ולא התערבו בשיקוליה. לעומת זאת בתחילת שנת הלימודים, כשההנחיות הכלליות מנעו מאריה לחזור ללמד בלי לעשות  בדיקות קורונה כל יומיים (כי היא סירבה לקחת את החיסון), התיישבה בבית ולמדה את הזכויות האזרחיות שלה לעומק. 

כשההנחיות הוגמשו התאפשר לה לחזור ללמד, והיא פיתחה מודל חינוכי חדש: במסגרת שיעורי החינוך הגופני הילדים למדו גם אזרחות, “כל הזכויות נלקחו מאיתנו, הקפדתי להסביר לתלמידים שכולם שווים, ושהתיק הרפואי של כל אחד הוא דבר פרטי ואסור להכריח לשתף אותו. כל אחד בוחר על גופו את מה שטוב בשבילו.” המלחמה שלה בבית הספר, מעבר למה שהיא מכנה טרור מסיכות, התנהלה גם סביב הזכות והחובה לשמור על שיח עם התלמידים. להקפיד להסביר להם את העובדות, לדבר איתם בקול ההיגיון ולעודד אותם לשאול שאלות. היא הסבירה להם שזה לא אסון כשילדים חולים בקורונה, שהמערכת החיסונית שלהם חזקה ונועדה לטפל היטב בווירוס. “הבהרתי להם שאני לא חוששת מהם, אמשיך לחבק אותם ולא איכנע לבידוד של בריאים.”

“הבהרתי להם שאני לא חוששת מהם, אמשיך לחבק אותם ולא איכנע לבידוד של בריאים”

התסכול והקושי שלה נבעו לדבריה בשל חוסר ההיגיון של ההנחיות. בחדר מורים מותר להוריד מסיכה לצורך ארוחה ובשיעור חינוך גופני שמתקיים בחלל סגור ביום גשם אסור? מה, הווירוס מפסיק להדביק בארוחה? “אז אני כביכול ‘אכלתי כל הזמן’ לצורך הסרת המסיכה. ואותו דבר אמרתי לילדים בשיעור, אם במסעדה מותר להוריד מסיכה – פשוט תחשבו שאתם במסעדה.” היא הקפידה לגלות רגישות כלפי משפחות שהאמינו דווקא במסיכות ודאגה לנהל שיח רגיש עם הילדים, לעודד אותם לשאול שאלות ולהגיע למסקנות בעצמם. 

התגובות מצד הקולגות לא אירחו לבוא. התחילו להעיר הערות בחדר מורים. כמה מורות  התרחקו ממנה, חשבו שהיא בטח מפיצת קורונה. פעם אחת היא נדרשה לעטות מסיכה בחלל סגור, וסירבה. ועדיין, רוב הזמן דווקא כיבדו את המלחמה שלה, והיא מאמינה שהיו מורים ומורות שבסתר ליבם הסכימו איתה, אבל בחרו לשתוק. 

אריה הניעה את המחאה שלה בפומבי ובמוצהר. לדבריה מורות אחרות לא היו מסוגלות להתמודד ולהילחם בגלוי, אבל הן שתיפו פעולה במחאה שקטה וסמויה מעט – פשוט נמנעו מלהציק לילדים. כך קרה שעם הזמן הלכו והתמעטו המסיכות בכיתות. גם חלק מההורים תמכו בה, באהדה אך בשתיקה. עם הילדים היא דיברה תמיד בגובה העיניים, בלי התלהמות, בהיגיון, ואם היו ילדים שבחרו להישאר עם מסיכה – היא כיבדה אותם ואת החלטתם. 

היא אוהבת את המקצוע שלה, רואה בו שליחות ומרגישה שזו חובתה להילחם עבור התלמידים וגם עבור שני בניה שיחד איתם היא קיבלה החלטה שלא להתחסן, “הילדים שלי חוסנו בחיסונים השוטפים הרגילים. אבל קורונה אינה מחלת ילדים”, היא מציינת. שניהם בגיל ההתבגרות, גיל שבו הלחץ החברתי והשאיפה להיות כמו כולם גוברים לעיתים על שיקולים אחרים. בהתחלה הם לא רצו את עזרתה, אבל לאחר שביקשו עזרה בפה מלא היא התגייסה. “אני דעתנית, כשאני רואה שהאנשים שנותנים את ההנחיות לא מקיימים אותן, זה מקומם. אני לא שותקת.” המורים בבית הספר של הבן בגדול לא עטו מסיכות והיא השיגה לו פטור על הבסיס הזה.

כמורה מקצועית ולא מחוסנת הנחשפת והמחבקת מאות ילדים ביום היא לא נדבקה בקורונה. לדבריה, הווירוס נכנס אליהם הביתה דווקא דרך אבי הילדים, הבעל לשעבר, המחוסן. ממנו נדבק בנם הבכור, ואז, בסופו של דבר נדבקו גם היא ובנם הצעיר. בין בני הזוג ניטש כבר יותר מעשור מאבק משמורת על הילדים, ובשנתיים האחרונות הוא נסוב סביב הגישה אל החיסונים. שלושתם עברו את המחלה עם תסמינים קלים, וכעת הם בסטטוס של מחלימים. אבל זה לא מנע מהגרוש שלה לדרוש שיתחסנו. משסירבה, הוא הגיש תביעה לבית המשפט וזו תוכרע בדיון שיתקיים בשבוע הבא. 

“אני לביאה לוחמת, יש גם לי כמובן רגעים שאני נשברת, אבל לא אוותר. לא אוכל לשאת את המחשבה שלא אוכל להגן על ילדיי. אני שמחה עם הדרך שבחרתי, גאה בה, ואלך עם זה עד הסוף.”

כתבות שאולי יעניינו אותך

הייתי שמח לזרוק את המסכה, אבל אני לא מוצא אותה

ההחלטה על ביטול חובת המסיכות החל מתחילת השבוע הזה לא עוררה בי שום שמחה. אפילו להפך, זה רק עצוב ומדכדך בעיניי. בתחילת העידן הקובידי עדיין היתה לי מסיכה. בשבועות הראשונים עטיתי אותה במקומות ציבוריים לאו דווקא מתוך שכנוע עמוק, אבל הכל היה מטורלל ומבוהל…

הניו יורק טיימס: המסיכות היו בלוף

רגע לפני פורים, מחקר מעמיק שפורסם בלב התקשורת הממוסדת קובע חד משמעית: המסיכות מעולם לא הועילו במניעת הדבקה, וההתעקשות עליהן הפכה את המדע לדת

רגע לפני פורים, מחקר מעמיק שפורסם בלב התקשורת הממוסדת קובע חד משמעית: המסיכות מעולם לא הועילו במניעת הדבקה, וההתעקשות עליהן הפכה את המדע לדת

מקריבים את הילד למוֹלך

מטריד לחשוב כמה אנרגיה נדרשת כדי לשכנע אנשים לא להקריב את ילדיהם. מטריד לחשוב כמה פופולרי יכול להיות מנהג שכזה, כדי לשרוד דורות ארוכים למרות האיסור המפורש

מטריד לחשוב כמה אנרגיה נדרשת כדי לשכנע אנשים לא להקריב את ילדיהם. מטריד לחשוב כמה פופולרי יכול להיות מנהג שכזה, כדי לשרוד דורות ארוכים למרות האיסור המפורש

מחאת המשאיות השקופות

זה התחיל בקנדה, המשיך באוסטרליה, בישראל וברבות ממדינות אירופה. עשרות אלפי משאיות בשיירות מחאה ענקיות ברחבי העולם. קנדה הפכה למשך שבועות ספורים לדיקטטורה דכאנית והתקשורת העולמית התעלמה. עכשיו, בזמן שאלפי משאיות מקיפות את וושינגטון, בראשית מביא כאן את יומן האירועים מתחילתו ועד היום 

זה התחיל בקנדה, המשיך באוסטרליה, בישראל וברבות ממדינות אירופה. עשרות אלפי משאיות בשיירות מחאה ענקיות ברחבי העולם. קנדה הפכה למשך שבועות ספורים לדיקטטורה דכאנית והתקשורת העולמית התעלמה. עכשיו, בזמן שאלפי משאיות מקיפות את וושינגטון, בראשית מביא כאן את יומן האירועים מתחילתו ועד היום 

דברי עכשיו סבתא, אני שומעת

על השתקה מינית-נשית בעולם שבו נשים עדיין עוטות רעלות, ל-בנים עדיין חותכים עורלות, ונשים ננזפות על הבעת גבולות המגע שלהן מול נשיאי מדינות

על השתקה מינית-נשית בעולם שבו נשים עדיין עוטות רעלות, ל-בנים עדיין חותכים עורלות, ונשים ננזפות על הבעת גבולות המגע שלהן מול נשיאי מדינות

למה אנחנו כל־כך גרועים בכדורגל?

המונדיאל שב והציף שאלה שאין פרלמנט שלא חיפש לה תשובות בשבועות האחרונים: איך זה שמדינות קטנות כמו קרואטיה, יוון, אורוגוואי ודנמרק הן מעצמות כדורגל, ואילו ישראל צוברת נצחונות בעיקר מול נבחרת איי־פארו?

המונדיאל שב והציף שאלה שאין פרלמנט שלא חיפש לה תשובות בשבועות האחרונים: איך זה שמדינות קטנות כמו קרואטיה, יוון, אורוגוואי ודנמרק הן מעצמות כדורגל, ואילו ישראל צוברת נצחונות בעיקר מול נבחרת איי־פארו?

כשילדים גדלים על העצים

בישראל צצים כפטריות אחר הגשם עוד ועוד בתי-ספר יער. אין כיתת לימוד, הילדים לומדים בטבע, איתו ועליו. אבל באין תמיכה ממשלתית משמעותית, גם ההורים לומדים שיעור חשוב: בחירה באוויר הפתוח היא עניין יקר מאוד

בישראל צצים כפטריות אחר הגשם עוד ועוד בתי-ספר יער. אין כיתת לימוד, הילדים לומדים בטבע, איתו ועליו. אבל באין תמיכה ממשלתית משמעותית, גם ההורים לומדים שיעור חשוב: בחירה באוויר הפתוח היא עניין יקר מאוד

ההיסטוריה הלא מסופרת של מערכת החינוך

"חינוך צריך לכוון להשמדת הרצון החופשי, כך שלאחריו אנשים לא יוכלו לחשוב עוד לשארית חייהם או לסטות מהדרך שגורמי הסמכות התוו להם" - וויליאם גוטליב פיץ', ממעצבי מערכת החינוך המודרנית

האם מערכת החינוך נועדה לשחרר או לשעבד את הנפש האנושית? דניאל שרון יצא במסע לעבר. המסקנות שלו לא יופיעו בחומר למבחן

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ב ללא רקע

הצטרפו לרשימת התפוצה של בראשית

קבלו עדכונים על כתבות חדשות, תחקירים מרתקים וסיפורים מרגשים 

החיים, עכשיו במבצע!

“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.

פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.

“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.

[login_fail_messaging]