ברוכים הבאים לקרקס אוקראינה

יומיים עמדנו בצד הרומני של הגבול ועזרנו, כמו כל המתנדבים מכל העולם, לחלק מים, לחם ובגדים חמים למשפחות פליטים שברחו מהבתים שלהם. ואז הבנו שני דברים: שאנחנו צריכים לעבור לצד האוקראיני, שם המוני פליטים מחכים בתור ואין כמעט אף אוהל חלוקה שמסייע להם. וגם, שכל ארגוני התמיכה והסיוע מספקים צרכים בסיסים (שזה כמובן הכי חשוב במיידי), אבל אנחנו מראש ידענו שבאנו להעלות חיוך על פני הילדים. הם זקוקים לאסקפיזם, להפוגה, לתקווה. ואם הצלחת לשמח ילד אחד, שימחת משפחה שלמה. העתקנו את הפעילות שלנו מסירט, עיירת גבול שברומניה, לצד האוקראיני, בסמוך לעיירה צ’רנוביץ. 

וכך מצאנו את עצמנו בין כל אוהלי ה – NGOS מנהלים דוכן צמר גפן מתוק. ופתאום הנוף הכי אפור שראיתי בחיי הכיל נקודה ורודה שבלטה לכל עין מכל מרחק. במיוחד לעיני הילדים. 

אנחנו כאן תשעה מתנדבים, מטעם עמותת חוזה חדש/קריים מיניסטר. אני תל אביבי בן 33, תסריטאי סטירי, כתבתי בגב האומה, מצב האומה, וארץ נהדרת, מה נסגר, וכולי. מאז שהקורונה הגיעה, החיים נעצרו ואני מובטל מיצירה. 

יחד עם החברים והחברות פה, חלקם בגילאים כפולים פי שניים ויותר מגילי, כבר 11 יום, שאנחנו צופים בפרידות קורעות לב, רואים מקרוב איך אלפי משפחות מתפרקות פה בגבול, תרתי משמע. 

רגע אחרי, הם חולפים על פנינו. ילדים שנגררו בוכים אל הגבול, מביטים בעיניים גדולות ונדהמות בדוכן הנקניקיות, הפופקורן והכוכב הכי גדול: הצמר גפן המתוק…! הם רצים אלינו, מקבלים מקל עם שערות סבתא ורודות מתקתקות ודביקות, מחייכים, ורצים חזרה להציג אותו בגאווה לאמא. 

עצב, בכי, זעקות שבר ופרידות איומות, מול חיוכי הילדים ששימחנו לרגע את לבם. אני מודה – זה גם מה שעוזר לנו לשרוד כאן נפשית. אחרת היינו מתפרקים. כל חיוך שמגיע מילד, עוזר לי להתמודד עם ים הדמעות שאני נאלץ לראות. 

נראה שהקטע שלנו יצר תדר חדש. פתאום עוד ארגונים ועמותות הפנימו שיש דברים חשובים נוספים מעבר לצרכים הבסיסים, והנה פתאום האיטלקים הביאו ליצן רפואי, האירים פתחו עמדה עם בועות סבון, הטורקים התחילו לחלק בלונים בצורות של חיות, חגיגה לילדים. המסר עבר. 

אנחנו לא מגזימים עם זה, יש פה טרגדיה וצריך להתנהל ברגישות, בעדינות ובתשומת לב. אנחנו לא משמיעים מוזיקה, לא חוגגים חלילה מול הזוועות. אבל עושים מה שאפשר כדי לשמח את הילדים, בקטנה. 

כשהגענו לצד האוקראיני לא הצלחנו לראות את קצה השיירה האנושית של הפליטים, חלקם ברכבים וחלקם ברגל, שעומדים ומחכים לתורם להיפרד בבכי מהאב או האח שנאלצו להישאר מאחור. 

התחלנו מיד לטפל בכל מה שהתגלגל לפתחנו, מנסים לעשות כמיטב יכולתנו – קשישה מרותקת למיטה שבוכה ומתחננת שנעזור לה לעלות לארץ, אז בזה עוסקים. משפחה שהגיע עם הכלב שלה ואין לה מה לתת לו לאכול, מקבלת מאיתנו מזון לכלבים. 

העמדנו את הדוכן שלנו – גזיבו גדול מכוסה בלוני הליום של דמויות מוכרות לילדים – והתחלנו לחלק נקניקיות, פופקורן, צמר גפן מתוק, מיצים, מים, ומזון לבעלי החיים שמגיעים עם המשפחות. 

ברוכים הבאים לקרקס אוקראינה.

כל אדם שהצלחנו לעזור לו לעבור את הגבול באמצעות הסדרת מסמכים או פעולות סיוע אחרות, מעניק שכבת הגנה קלה לנפש שכמעט קרסה מול כל אלה שלא עלה בידנו לסייע להם ונאלצו להסתובב ולחזור אל תופת הלחימה או לנסות את מזלם בגבול אחר.

כאן אין פוליטיקאים, כאן יש אנשים. בהיעדר שפה משותפת כמעט שאין דיבורים, יש רק מעשים. כאן לא מתווכחים על הגורמים למלחמה, אלא מתמודדים עם התוצאות שלה. כאן איש לא מתיימר להבין את מוחם של מנהיגים, אבל מבינים לליבם של אנשים. 

בכל בוקר אנחנו חוצים את הגבול עם אספקה, פותחים את קרקס אוקראינה הקטן שלנו ועושים כל שביכולתנו כדי להאיר את האפלה. זה לא קל. אבל עם כל הקושי, אין מקום שהייתי מעדיף להיות בו כרגע. אני מוותר מבחירה על מנגנוני הדחקה והכחשה שבניתי בעמל רב שנים, בוחר בפעולה פשוטה של עשיית טוב. בלי אינטרסים, בלי פוליטיקה. פשוט אנשים שעוזרים לאנשים כדי להרגיש בני אדם.