אם בכוהנים נפלה שלהבת

״הרגע שֶׁאַחֲרֵי” הוא הגיבור של פרשת השבוע. היא נפתחת במלים ” וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי … ” (ויקרא ט’ א), היום השמיני הוא הרגע שאחרי שבעת ימי המילואים. תקופת החניכה של אהרון ובניו הסתיימה, בא הרגע לעבור את הסף אל העשייה עצמה, אל הכהונה. בעברית בת זמננו (לפי אתר האקדמיה ללשון העברית) למילה כהונה יש שתי הגדרות מילוניות שונות. 

האחת, “משרה חשובה”, כיסא ריק מטאפורי ונישא. כיסא שהישיבה בו היא עִסְקַת חבילה של תארים, זכויות, סמכויות וחובות עם השפעה נרחבת על ציבור כלשהו. כהונה במובן הזה נופלת בחלקם של מעטים מאיתנו. השאלה אם אדם ראוי לכהונה שכזו נענית בבחינת הדרך שהביאה אותו אל אותה משרה. צִדְקַת הדרך אל הכהונה נבחנת בעדשה של מערכת דיני המשפט החוקתי, כוחות השוק, דיני ירושה או טקסטים מקודשים. כך או כך, יש בה בדרך כלל מידה גדולה של שרירותיות. יד המקרה הפכה את אהרון ובניו לקרובי משפחה של משה והנסיבות עטו על גופיהם כותנות ואבנטים ומגבעות והציבו אותם ליד המזבח. יד המקרה והנסיבות ממשיכות לפעול כך גם בימינו, בסלילת דרכם של אנשים אל הכהונה, בין אם מדובר במנהיגות פוליטית, כלכלית או רוחנית. 

הפירוש המילוני השני של המילה כהונה הוא “מילוי תפקיד ציבורי בכיר בתקופת זמן קצובה”. פעולה שנעשית בידי אדם מסוים, למשך זמן מוגדר כלשהו. זו אינה כהונה השמורה למתי מעט, אלא פעולה הנעשית בידי כל אחד מאיתנו שהזדמנה לו השפעה על חייהם של אחרים. השאלה אם אדם ראוי לכהונה, במובן הזה, נענית בבחינת הדרך שהוא עושה רגע אחרי שניתנו לו התואר, הסמכות או המעמד. זהו גם ה”רגע שאחרי” שבו נפתחת הפרשה שלנו. אהרון ובניו יוצאים ממחנה האימונים, מזמנים את העדה וניגשים לבצע את רצף הפעולות אשר לדברי משה – “זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה ה’ תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה’.” 

עבודת המשכן והקורבנות היא בזימון של כבוד. המשימה הראשונה שמונחת לפתחם היא יצירת חוויה שתאחד את הציבור כולו בקדושת ההוויה. היא מציבה את הכוהנים על הבמה, במרכז תשומת הלב. על פני פרק שלם ממלאים אהרון ובניו אחר ההנחיות הדקדקניות – ויקרב, וישחט, ויטבול, ויצק, ויקטר, וירחץ, ושוב יקרב, וכן הלאה. כל איבר וכל טיפת דם למקום המיועד להם. כשהמלאכה נשלמת והכל עובר בשלום, – “וַיְבָרְכוּ אֶת־הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד־ה’ אֶל־כּל־הָעָם׃ וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַחֲלָבִים וַיַּרְא כּל־הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם׃” רגע ההתעלות התממש. כלומר, לאחר עבודה מפרכת ומסורה לפרטים הקטנים נגלה הכבוד, העם הגיב בשירה והשתחוויה. תארו לכם את התחושה של אהרון ובניו ברגע זה. 

כְּרַבּה, מזדמן לי לעמוד על במה, להנחות טקסים, לְאַחֵד קהלים שלמים לתוך רגעים של שירה, חיבור והשתאות. כל מי שנפלה הזכות הזו בחלקה, בכל תחום עשייה שהוא, מכירה את שטף האדרנלין, את תחושת העוצמה הפנימית שמעורר סוג כזה של מלאכת כהונה. מתוך ההכרה בעוצמה הזו, אפשר להבין את מה שקורה ברגע שאחרי: “וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה’.” (ויקרא י’, א־ב)

הכוהנים הצעירים מגלים את עוצמת האש שניתנה בידיהם. הם מגלים את כוחם ללבות אותה ואת ההשפעה שלהם על העם כולו. האש היא מטאפורה לכל פוטנציאל, לכל כוח שהוא. הכהונה במובנה הראשון מפקידה בידיהם את האש, אך השימוש באש הזו, בהקשר לא נכון, מסירה אותם בן רגע מהכהונה, משפיעה בבת אחת לרעה על הציבור כולו. בן רגע, הופכות השירה והתשואות למחזה אימים של גופות. 

לא בכדי היו מי שהשוו את האסון במירון שבו נהרגו 45 בני אדם בשנה שעברה, למותם של נדב ואביהוא. גם שם התקיים אירוע פולחן חגיגי, גם שם התחלפו קריאות השמחה בזעקות אימה, וגם שם עלתה השאלה הגדולה: 

למה? 

הרב קנייבסקי ז”ל שהובא למנוחות השבוע הכיר בוודאי את הפירושים השונים שניתנו לאורך הדורות למושג “אש זרה”. המדרשים המבקשים להסביר את החטא, את אותה טעות גדולה של בני אהרון, כוללים ביקורת אישית (הם היו שיכורים, הם היו יהירים), הסברים טכניים (הקטורת לא מתאימה, האש נלקחה שלא מן המזבח, הם עמדו במקום לא נכון) וגם פירושים חומלים (הם פשוט ביקשו לשמח את העם, אך הם לא ידעו את הכללים). כל אחד מההסברים הללו רלוונטיים גם לאסון המירון. אך כשנשאל הרב קנייבסקי לדעתו הוא בחר להשיב כי מדובר בגזירת שמים, אשר כדי לתקנה על הנשים להתחזק בצניעות. 

עמדה שמרנית זו, שייצג הנהיג הרב קנייבסקי, מעניקה פירוש צר ופשטני מאוד לתפקיד הכהונה הנלמד מהפרשה. לשיטתה, כל חידוש או יוזמה עצמאית עלולים להיות אש זרה. אם בתורה מסופר שרק גברים משרתים בקודש – הרי שנשים הן סכנה; אם בתורה משתתפים בפולחן רק בני ישראל – הרי שהכניסה לזרים אסורה. זו עמדה שמתעלמת מהיבט חשוב מאוד של הכהונה הראויה: היא מביאה את הקדושה אֶל־כּל־הָעָם, ולא רק אל מי שחושב כמונו. זו גם עמדה שמתעלמת ממהותה של התורה: שבעים פנים לה, ואנחנו משתקפים כל פעם קצת אחרת בעיניה. 

חשוב להכיר בכך כי הרב קנייבסקי חי חיי כהונה במובנה השני. הוא מעולם לא הוכתר באף תואר רשמי ששם בידיו סמכות. כל חייו הארוכים היה מסור ללימוד תורה ובכך נתן השראה והשפיע על ציבור רחב. מעניין, ואולי אף אירוני, שדווקא במציאות החדשה של תקופת הקורונה מצא את עצמו מואשם באש זרה. היו שהאשימו את הרב קנייבסקי בפופוליזם מסוכן כאשר הורה להשאיר מוסדות חינוך תורני פתוחים בניגוד להוראות הסגר של הממשלה. מנגד היו שראו את הסכנה דווקא בקריאתו לחסן את כל מי שמעל גיל 12. כמו בני אהרון, גם הרב קנייבסקי עמד אל מול הקורונה חסר ניסיון, מגשש בערפל אחר האמת ורצון האלוהים, משתמש בכהונתו כדי להשפיע, בלי לדעת לאן זה יוביל. 

שלא כמו בתורה, בימינו, הכהונה אינה מסורה בידיה של משפחה אחת יחידה המקבלת הנחיות אלוהיות ברורות. אך כמו בתורה, גם בימינו, הכהונה באה עם עוצמה ואחריות גדולה, ועלינו לזכור: לעולם לא להקל ראש באש שניתנה בידינו.