לשבור את הקמח

החופש הגדול תכף נגמר, ואיתו האושר הגדול להיות הורים לילדינו האהובים. כיף שאין כדוגמתו. התמודדות שלא פוגשים כל יום.

אז אחרי שהיינו בקייטנות, ואחרי שבילינו בלונה-פארק ובג׳אמפ-פארק ובהחלקרח ובים ובבריכות ובכל אטרקציה שנקלעה על דרכנו. ואחרי שכבר רקמנו וביטלנו מיליון טיסות, פלוס תוכניות לטיולים בחו״ל – הגיע הרגע לאטרקציות הביתיות.

קווים לדמותו של אבא שף לילדות: פרה שנותנת חלב לעגל שכלל לא רוצה לינוק. כמות הפעמים שהכנתי אוכל מיוחד שמתאים לילדים ונזרק כפי שהוא לפח, היא אין סופית. זורק מכל מרחק, יותר טוב מסטפן קרי בכבודו ובעצמו. באולימפיאדה הייתי מקבל זהב על זריקה למרחק ועל זריקה לגובה, אבל הכי מגיעה לי מדליית זהב על זה שמעולם לא התייאשתי.

לראות את הפרצוף של הילדה שלי אחרי שבישלתי לה בשיא ההתרגשות, בעבודת יד, פסטה ורודה מסלק, שרימפס וגבינת עזים. לשאת את הבוז בעיניה ואת תחושת הזלזול; “אבא, מה אתה לא מבין? ידוע שפסטה הכי טעימה היא בלי כלום”. אוי, כמה נחמץ ליבי ברגעים האלה.

וכמו במשחקים האולימפיים – מי שמתרסק כמה פעמים ולא ממשיך בדרכו, לא יגיע אל קו הסיום עם מדליית זהב בפיו. ההתמדה משתלמת בכל תחום וכך גם באבהות. אבל ההגדרה של טיפשות היא להמשיך ולעשות את אותה פעולה שוב ושוב ולקוות לתוצאה שונה, ואנחנו הרי ממש לא כאלה.

אז החלטתי לשנות אסטרטגיה – לגייס את בנותיי למשימה. אם אי-אפשר להילחם בהן, עדיף לצרף אותן לצד שלך. לכן הזמנתי את אלזה שלי להכין איתי כיסוני פסטה, הנקראים בלשון העם האיטלקי רביולי או טורטליני. התמקמנו, ניקינו וסידרנו את עמדת הפסטה: מיקסר, מכונת פסטה, קמח, מים, ביצים והכל ממש מסודר ומאורגן. כולי התרגשות שיא. ואיך שמתחילים אלזה מכניסה יד לתוך שקית הקמח, לוקחת חופן ומעיפה באוויר. אני שואל אותה, “מה את עושה”? והיא עונה: “קרח, אני אלזה”.

עכשיו אדליף לכם שקוראים לה בכלל אומי, אבל מאז שראתה את הסרט “פרוזן” היא החליטה לשנות קריירה ולהפוך לאלזה מלכת הקרח. ובגלל שלי קוראים פנדה אז מי אני שאשפוט אותה? בקיצור, היא מעיפה לי קרח או שלג או קמח על כל המטבח ואני יודע שיש לנו כאן על שולחן הפסטה עוד מערכה של שלוש שעות, ושהמטרה הסופית היא לגרום לה לאכול את זה.

פתאום אני מזהה שסף העצבים שלי עולה. לא לקחתי בחשבון שהדבר היחיד שאני לוקח יותר מדי ברצינות זה בישול. שם יש לי מחסום רציני וסאחי שאני לא מצליח לשחרר. אבל אני נושם עמוק וממשיך כאילו כלום.

אנחנו מכינים את הבצק ואז אלזה לוקחת ומעבירה אותו במכונת הפסטה שוב ושוב ושוב, ואני נושם עמוק ורואה איך הבצק הולך לפח ממש עוד רגע. אני חותך לה קצת בצק ומשתלט על האירוע, חושב כל הזמן על הזכות הגדולה לעשות פעילות כיפית עם הילדה, ומצד שני הולך ומאבד את זה.

השיא הגיע אחרי שעתיים כשהתחלנו במלאכת הקיפולים; הילדה פשוט עברה עם האצבע וחוררה את רוב הרביולים. מה שנקרא – חוויה שאין שניה לה.

במקרה שלא הובנתי נכון – אני ממליץ לכן על המתכון הבא כחוויה משותפת עם ילדיכן האהובים. ברור. ובסופו של יום יצא טעים ומדהים ואכלנו הכל בתיאבון רב, ואני למדתי עוד שיעור על סבלנות וסובלנות, ונזכרתי שלא צריך לקחת כל שטות יותר מדי ברצינות. כי רצינות עלולה לסבך אותנו במחשבה שמה שחשוב זו התוצאה ולא הדרך, לא עלינו.

והמסקנה הכי חשובה היא השיר של אלזה: Let it go.

רביולי תירס ופרמזן

מצרכים לבצק:

• 500 גר’ גבינת ריקוטה ללא נוזלים
• 500 גר’ קמח פסטה 00
• 1 כפית מלח
• מצרכים למלית
• 10 קלחי תירס מתוק
• 100 גר’ חמאה
• 100 גר’ גבינת פרמזן מגוררת
• מצרכים לרוטב
• 250 גר’ שמנת מתוקה
• 250 גר’ חלב
• 1 כפית מלח
• פרמזן מגורר לפי הטעם

אופן ההכנה:

לשים במיקסר עם וו לישה את הבצק במשך עשר דקות, ומעבירים עטוף בניילון נצמד לשלוש שעות במקרר, או חצי שעה בפריזר. בזמן הזה מכינים את המלית.

מבשלים את התירס במים רותחים במשך חמש דקות ומסננים. שומרים את המים לבישול הפסטה.

בעזרת סכין מגרדים את גרגרי התירס.

במעבד מזון טוחנים את התירס עם החמאה והפרמזן. אפשר וכדאי להוסיף כף מחית כמהין (לא כמהין נוזלי) למי שחובב את הז׳אנר.

מרדדים את הבצק לעובי הכי דק שאפשר וקורצים בו עיגולים יחסית גדולים.

בעזרת כפית מניחים מלית באמצע כל עיגול, מרטיבים עם האצבע את קצותיהם, מקפלים לחצאי ירח ומהדקים את הקצוות. למי שחובב טורטליני – ניתן ללפף את חצאי הירח הממולאים סביב האצבע ולהדק את קצותיהם בצורת שבלול.

מרתיחים את מי התירס, מוסיפים מלח ומבשלים את הרביולי עד שהם צפים.

במקביל ממיסים חמאה על אש בינונית-נמוכה בסיר סוטאג’ שטוח, ומערבבים עם חלב עד קבלת מסה אחידה.

בכף מחוררת מעבירים את הרביולי המטפטפים לרוטב (הם לא צריכים להיות מסוננים, להפך), מוסיפים למסה תרבד או שניים של מי תירס עד כשליש הגובה שלהם ומבשלים עד שהתבשיל מבעבע ומצטמצם.

מפזרים מעל פרמזן מגורר ומגישים לכל ילד, מטריד ככל שיהיה, עד שיעוף על החיים שלו וינשק אותנו ויישן מדהים לפחות עד 9:00 בבוקר.

וכולנו יחד נישן ונחלום על עתיד טוב יותר, עם כל החטופים בביתם – ויבוא על כולנו שלום אזורי ועולמי. אמן.