ריקוד האביב של היער

אני מגיעה בבוקר, מחנה את הרכב שלי ופותחת את שער הכניסה לעובדים בלבד. במהלך 30 הצעדים מהשער ועד למזנון שבו אניח בעוד רגע את התיק שלי, אבוני החזירונת כבר ממתינה לי בנחירות של התרגשות. מולה יוסי הקקאדו, אומר וחוזר ואומר לי: “בוקר טוב, בוקר טוב”, ומושיט רגל לשלום דרך פתחי הרשת. ריקי, קקדואית צהובת-ציצית שגרה מול יוסי, חוזרת גם היא בהתרגשות על המשפט שהיא יודעת להגיד: “שומעים אותי ? שומעים אותי? למה לא שומעים אותי?” ויוסי עונה גם לה “בוקר טוב, בוקר טוב”. בינתיים, ארתור וג’אקי התוכים הג’קואים פוצחים במונולוגים ובחיקויים קורעים מצחוק. זלמן שושי, האלפקה, מביט בי ולועס בתענוג, בפעם האלף, את שלט ההסבר על הצבים הסודנים. כו-לה עשיתי 30 צעדים ואני בעולם אחר.

אתם יכולים לדמיין קבלת פנים והתחלה של יום מוצלחת ומשעשעת יותר מזו? החיים ביער נוכחים ושוקקים במלוא עוצמתם על כל צעד ושעל, ועכשיו, עם בוא האביב, הם מתחרים בקלות בכל סרט בוליוודי מוגזם ,ססגוני, מוזיקלי, מלא דרמה וצבעים.

אני נוהגת להתחיל את יום העבודה שלי בסיבוב בכל היער, הולכת בקצב לא מהיר, מתבוננת .רק כשמתבוננים בנחת אפשר באמת לראות. את ההליכות האלה אני עושה כאילו היה זה מפגש ראשוני שלי עם היער על כל מערכות החיים בו (אני אוהבת לעשות את זה גם בכל נסיעה או טיול — להתבונן בהכל כאילו זו הפעם הראשונה. כאילו אני עכשיו נוסעת בכלל בחו”ל, במקום שעוד לא הייתי בו). ככל שאני מאמנת את עצמי יותר אני רואה יותר. הרזולוציה מתחדדת ומתעדנת בין גווני בוהק הנוצות לעלוות העלים הטריים בצמרות העצים. ובכל פעם מחדש הכל נצבע בעונה הזו של השנה ביופי האינסופי של האביב.

כשהאביב מגלה ביער את ניצניו הראשונים, הכל נהיה באמת ראשוני בלי צורך להעמיד פנים. האביב מתפרץ עכשיו בשלל צבעים, ריחות וקולות ומביא איתו הילולה רצינית. הכל וכולם פורצים את הגבולות של עצמם, עם עודפי חיות וחיוניות. כוחות החיים מתגלים ללא שליטה — לבלוב ופריחה מנצחים את כל אוכלי העשב המסתובבים כאן חופשי ומאיימים על עצם קיומם של הפרחים, השיחים והעצים. בעלי הכנף עוטים נוצות חדשות בוהקות, והחברים על ארבע עוטים פרווה חדשה. כל שפת הגוף של החי והצומח משתנה. המעבר מהחורף הבוצי הקר והאפור לאביב צבעוני וריחני מייצר מהפך פנימי בהלך הרוח של החיות ושלנו.

אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת גם את החורף. יש לו את היופי ואת היתרונות שלו. אוהבת גשם ורעמים, שלג וקור. אוהבת את שמיכת הפוך בלילה קר עם חלון פתוח ולשמוע קול הסופה שבחוץ שממתיק את השינה בחמימות השמיכה. חשוב לי כמו לצמחים ולכל ישויות הטבע הזמן החורפי הזה שמזמן התכנסות פנימה. החורף הוא זמן של חשבון נפש וריפוי. יש בו תחושת כיווץ. אבל כיווץ המאפשר את ההתרחבות הבאה לאחר כל כיווץ. החורף הוא זמן הזרע המבשיל בחשכת המעמקים, האטה בקצב החיים החיצוניים. זמן איכות שלנו עם עצמנו, כמו הכנה ללידה מחדש שהאביב המתפרץ יביא איתו בקרוב.

והנה, האביב מתחיל את המופע המרהיב שלו וכולנו מותחים את צווארנו אל השמש, ממש כמו הצבים הסודניים שלנו — מאי, עוג, טיק וטאק — שזהו האות שלהם ליציאה מההשתבללות האופיינית להם בתקופת החורף, שרויים במעין חצי תרדמת-חורף. עם פרוץ האביב הם חוזרים לחיים, ומותחים צוואר ארוך ארוך לעבר השמש. התיאבון הבריא חוזר אליהם ומידי פעם הם לועסים חסה, מלפפון או תות שדה האהוב עליהם מאוד. ההנאה שלהם מהשינוי המתחולל ניכרת בהם למרות השריון העוטף את גופם.

אנחנו מתמלאים חיוביות, כולנו — חיות ובני אדם. ביער, אנחנו עומדים או יושבים בהפסקות על הכסאות שעל שפת בריכת הברווזים, ביחד עם החיות סביבנו, וגם אנחנו מותחים צוואר לעבר השמש. סביבנו, פרפרים צהובים ולבנים מתעופפים בקלילות. מדי פעם אנו עוצמים את עינינו וכל ההוויה סופגת את קרני השמש החמימות המיטיבות. הבוץ מתייבש וכל מה שהיה נסתר בעמקי האדמה ובעומקינו מתחיל לבצבץ אל האור. הפקעות ששתלנו בחורף מזנקות אל פריחתן. היקינתון, האירוס והנרקיסים פרצו מן האדמה למרות הקשיים שהעיזים וזלמן שושי מערימים עליהם. זה רגע ברור, הכל נישא באוויר, וזה מורגש פה היטב.

יער הקופים מחליף את פניו; הטווסים, הבולטים שבחבורה, נותנים את האות לפתיחת דוקו-האביב עם תחילת עונת החיזור הרהבתנית שלהם. הזכרים הבוגרים כבר הצמיחו בחזרה את נוצות הזנב המפוארות והם מסתובבים בגאווה טווסית כנסיכים הודיים בארמונם, תוך כדי קריאות קולניות, ריקוד ופרישת מניפת הזנב הלא יאומן הזה שממש נראה לעיתים כלקוח מסרט בוליוודי. בעצם יש לנו כאן מופע אורקולי — הם משמיעים קריאות רמות הנישאות למרחקים, מרעידים את נוצותיהם בהתרגשות בצליל הנשמע כמו כלי נגינה מלא בזרעים, זהו צליל הליווי לריקוד שלהם מול הנקבות שנדמה שכלל אינן מתרגשות מהמאמץ הרב שהזכרים משקיעים. אבל דעו לכם שזה הכל רק למראית עין. האדישות שלהן היא רק לכאורה, כי בתנועת גוף עדינה היא מסמנת לזכר: ראיתי אותך, שמעתי אותך ואני בוחרת בך.

הוא קולט את המסר, משמיע קריאת ניצחון חזקה וארוכה ועט על הנקבה שאחריה חיזר, להזדווגות. בעת מעשה האהבים של הטווסים, הזכר עוטף את הנקבה בזנבו המהודר. מראה מהפנט, ענוג, יפה, רומנטי. רק שנאמנות לבנות הזוג היא לא הקטע של הטווסים. הם פוליאמורים. כל טווס שואף להזדווג עם כמה שיותר נקבות וגם עושה את זה. ברגע שעונת החיזור וההזדווגות חולפת, הם מתחילים להשיר את נוצות הזנב המפוארות שלהם ואז כל אדמת היער מתמלאת בשטחי נוצות טווס מרהיבות.

זוג תוכי הקקאדו, ברי וראיין, מתנים אהבה גם הם ברכות. שלל התוכונים והקוקטיילים עסוקים בלהאכיל את הגוזלים שבקעו ראשונים עם ההתחממות האביבית. ואלה שכינינו אותם עד לא מזמן “הדור הצעיר” שרויים בחיזור ובעבודה לצורך ייצור דור ההמשך. האוויר כולו ספוג באהבה וחיזור.

אלת המסטיק היפהפיה בשיא פריחתה. האלונים מצמיחים עלים חדשים בצמרותיהם ועץ האפרסק (שנקלט מגלעין אפרסק שזרקו כאן הקופים פעם לפני הרבה שנים) כבר עומד בשיא פריחתו.

החזירות אבוני ופיגי נאנחות מנחת בשמש ומחליפות את תלתלי החורף שלהן לפרווה עדינה ונושמת. הן שוב שמחות לרבוץ בבריכת הבוץ שלהן. והקופים? הקופים בהילולת החרקים הגדולה. האביב הוא “חג החרקים” של הקופים. היער מלא חרקים מעופפים ומזמזמים מכל הסוגים ומכל הגדלים. זהו מזון אהוב מאוד על הקופים ואלה מקפצים בין הענפים המלבלבים במרדף ציד מרהיב אחר החרקים. על הארץ, הם הופכים כל אבן בחיפוש אחר זחלים שמנמנים באדמה שעדיין לחה מגשמי החורף. פרוות הקופים משתנה עכשיו וצבעה דווקא דוהה. בחורף הם השמינו, כעת הם יורדים בנפח גופם ושוב הם נראים קלים וזריזים. כשתסתיים עונת החיזור של הקופים, השלום ישוב לשכון בין כל המתחרים על תואר “אב השנה” של הלהקה. לא משנה כמה פעמים ראיתי את המופע הזה, הוא מרגש אותי בכל פעם מחדש.

גם עדר הכבשים שלנו משנה צורה. הצמר הכבד שעטף את גופם וחימם אותם בחורף, נהיה דליל ויורד מהם בהדרגה. הטלאים והטליות גדלו, המכלאה שלהן מתייבשת מהבוץ והם רובצים יחדיו בנחת בצל העצים. לא הרחק מהם, התרנגולים הזכרים מפגינים נוצות צבעוניות בוהקות ורוקדים ריקודי חיזור — הם מנפחים את החזה, ומשמיעים קריאות גבריות. התרנגולות, ממש כמו הטווסות נראות לכאורה עסוקות בשלהן ואדישות לגמרי. אבל כמו שכבר אמרתי לכם, זה רק למראית עין. הן משמיעות קולות של נחת בעוד רגליהן חופרות והופכות את הקרקע בחיפוש אחר תולעים עסיסיות, לפני שהאדמה מתייבשת. כולם מחזרים ומזדווגים. זה פרק זמן קצר, הם יודעים את זה היטב. עוד מעט הכל יצהיב וחום הקיץ יגרש את פריחת האביב שלהם.

חלקת האיילות העדינות התייבשה והן חוגגות על העשב הטרי שקצרנו עבורן. עונת העשב בארצנו קצרה מאוד והן זקוקות לעשב שגם הוא במיטבו עכשיו. העשב הזה עשיר בוויטמינים ובמינרלים, ממש סופרפוד. יש לנו בעדר שלוש איילות מניקות. שלוש העופרות שנולדו בסוף החורף גדלו והתפתחו יפה. כשהאביב יסתיים והעשב יתייבש, יגיע הרגע שבו הן ייגמלו מהיניקה וגופן יהיה בשל לאכול חציר יחד עם האיילות הבוגרות. הסנכרון בטבע של החי, הצומח והדומם מדויק להפליא. הכל עובד בהרמוניה. בשכנות לאיילות, גרים האמואים ג’ו והחבר החדש שלו שלמה. הם כבר משתכשכים בבריכת הבוץ שלהם. ג’ו ניצל מבדידותו והוא נראה שליו ומאושר.

בכל צעד אני מגלה עלים ופרחים שלא היו כאן לפני שבוע, שבועיים, והם זוהרים. מגזע עץ יבש שנראה היה כאילו מת לגמרי, פתאום מגיחים אינספור עלים ירוקים רעננים, ואחר כך פרחים מרהיבים ואז פירות. כי זה השיעור הגדול של הטבע: כל דבר נולד, גדל, חי, נושא פרי, מת, מתייבש, ואז נולד מחדש. הכל אפשרי והלב מתמלא תקווה.