שלום, אבא מה שלומך?
תשעה חודשים חלפו מאז נפרדנו ואני לא מפסיקה לדבר איתך במחשבותיי. בימים האחרונים הפך המונולוג הזה כה אינטנסיבי, עד שהתיישבתי לכתוב לך. ואולי בעצם נשוחח?
אני בבולגריה אבא, מה אתה יודע. שנים התנכרתי לארץ הזו שמעולם לא עזבת. ארץ שכוחה מעין כל, ארוזה באבק קומוניסטי מתפורר, מתקשה להסתגל לאובדנו. מדינה שלא עניינה אותי מעולם, שלא הבנתי מדוע אתה מתדפק בשעריה שוב ושוב. ואולי כן הבנתי, אבל לא בליבי ולא עד הסוף.
ועכשיו המסע הזה. כל דבר כאן מזכיר לי אותך. ודברים רבים כל כך מתבהרים. חלקי פסיפס קטנים, נגלים לעיני, עדיין אינני מסוגלת להרכיב אותם לפאזל שיגלה לי מי היית. האם אי פעם אוכל לדעת?…
מקסים. מרגש. במיוחד השורה האחרונה: אולי המארח המתחשב הוא בכלל רוצח סדרתי. תעתועי הדמיון מול הצללים שבמציאות.