שיבה טובה

אלה הררי מתגוררת בשנתיים האחרונות במזרח אפריקה בכפר שימבווה של שבט הצ’אגה הממוקם למרגלות הקילימנג’רו. את דרכה החלה בעולם האנתרופולוגי באקדמיה, אך כבר לפני כעשרים שנה יצאה למסעה הראשון לאפריקה, גילתה את חוכמת החיים השבטית, נטשה את האקדמיה ולמדה שמאניזם. היום היא מנחת סדנאות נשיות, יוצרת ומרצה על היבטים שונים בתרבות השבטית האפריקאית. היא כותבת על מסעותיה ועל התובנות שקיבלה מבנות ובני השבטים בבלוג שנקרא “האלה הנודדת”.

“בכפר שבו אני מתגוררת, אין דבר כזה להגיד ‘לא’ לסבתא. במידה שסבתא קוראת לך לבוא ורוצה לפטפט או לשאול שאלה – זה כבוד מאוד גדול. ורק כשהיא מחליטה שהשיחה נגמרה, את קמה ללכת”, היא מספרת. באפריקה, מסתבר, המילה “זקן” היא לא מילה שמנסים לכבס או לברוח ממנה. בסווהילית המילה הזאת מקושרת רק עם דברים מכובדים ויפים וכשפוגשים זקן או זקנה מברכים אותם במילה “שיקמו” Shikamo שפירושה – אני לרגליך.

בשבטים רבים התפקיד המסורתי של הסבתא הוא לספר לנכדה על גוף האישה כשהיא מקבלת את הווסת הראשונה וגם להסביר לה על מיניות. סבתות מרפאות בצמחים צוברות ידע עצום במהלך חייהן, אותו הן מעבירות הלאה בתוך השושלת הנשית שלהן

חוויית ההזדקנות בתרבות שהיא חיה עכשיו בתוכה, ושבה מקום וכבוד הזקנים נשמר, שונה בתכלית. כולם יודעים שזה לא השלב שבו ידחפו אותם החוצה משוק העבודה וישימו אותם בדיור מוגן. “בגיל הפרישה את בשיא הידע שלך, ובמערב לא לוקחים את זה בחשבון. גם אם היית יכולה להיות מנטורית מצוינת לאלה שהם בתחילת דרכם במקצוע שבו התמחית. בגלל זה בין היתר יש המון פחדים מזיקנה בחברה המערבית. כשאת מזדקנת בסביבה שבה יש לך את הביטחון שהקול שלך יישמע, זה משהו אחר”. הכבוד לזקנים בתרבות האפריקאית בא לידי ביטוי גם בתוך התקשורת הבינאישית בין צעירים למבוגרים: “מישהו צעיר אף פעם לא יקטע אדם זקן באמצע שהוא מדבר וכשסבתא מבקשת מילד ללכת להביא משהו, הוא מיד קם ומביא”.

וישנה גם קירבה שוטפת בין ילדים לזקנים. אדם זקן בחברה שבטית מוקף כל הזמן בילדים. הדינמיקה הזאת מייצרת מצב שבו באופן טבעי ילדים לומדים מהזקנים, ועבור הזקנים זה טוב ובריא להיות עם ילדים. ניכר בכולם שהם זקוקים אלה לאלה. “זה התפקיד המסורתי של זקנים וזקנות. הם תמיד מספרים סיפורים לילדים וחדים להם חידות. יש להם יותר סבלנות ויותר זמן. הם בשלב בחיים שהם פנויים לזה. המחשבה היא להקל על הזקנים. הם כבר לא צריכים לעבוד בשדה או בעבודות הבית אבל עדיין יש להם תפקידי חשוב בשבט”.

ההימצאות של זקנים וילדים ביחד יוצרת מצב שבו השפה המשותפת ביניהם נשמרת, דבר שהרבה פעמים לא מתאפשר בחברה המערבית: “הרבה פעמים” מעידה הררי,” הרגשתי קושי בתקשורת עם סבתא שלי. לא היה לנו הרבה על מה לדבר. לא היה ביננו קשר ממשי. באפריקה ראיתי ילד בן עשר יושב עם סבתא שלו ונקרע מצחוק… ובכלל, כבר במסע הראשון לאפריקה, זקנות וזקנים נראו לי שמחים. זה חימם לי את הלב”.

עכשיו, במסע השני שלה לאפריקה, הילדים שם התחילו לקרוא גם לה “סבתא”. אין לה ילדים משלה, ולכן זה מאוד נעים לה שכך מתייחסים אליה. זה ברור לכולם, היא אומרת, שזה בא ממקום של כבוד והערכה.

הסבתות מקיימות לעתים טקסי חניכה לנכדות שלהן. הררי נכחה בטקס חניכה שסבתא עשתה לנכדה שלה ולקרובת משפחה נוספת בחוף הסווהילי כשהן הגיעו לגיל שמונה–עשרה. בטקס הכריזו באופן רשמי על כך שהן עכשיו נשים והן יכולות להתחתן ולימדו אותן את סודות הנשיות. בשבטים רבים התפקיד המסורתי של הסבתא הוא לספר לנכדה על גוף האישה כשהיא מקבלת את הווסת הראשונה וגם להסביר לה על מיניות. סבתות מרפאות בצמחים צוברות ידע עצום במהלך חייהן, אותו הן מעבירות הלאה בתוך השושלת הנשית שלהן.

בחברה השבטית הקדומה וגם בזו האפריקאית של היום יש הבנה עמוקה יותר של הכרת תודה. זה הרבה מעבר ל”הדרת פני זקן” שאנו נתקלים בו בארץ בשלטים באוטובוס. מסתבר שברור לכולם שם שכמו שהם טיפלו בנו, אנחנו נטפל בהם. הרבה צעירים דואגים לסבא ולסבתא שלהם כספית, זו דינמיקה שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים. הצעירים יודעים שהתפקיד שלהם הוא לדאוג לזקנים, והם חיים עם ההבנה השקטה שכשיגיע תורם, אז ידאגו גם להם. “פעם נתקלתי באיש זקן שביקש מהשכן שלו שיגזוז לו את הציפורניים. השכן פשוט עשה את זה. הוא אפילו לא היה הבן שלו. זה היה הכי טבעי להם”. להרגשתה, באפריקה לא מרחמים על זקנים: “במערב אנחנו חיים עם הסיסמה – ‘העולם שייך לצעירים’, אז כל מה שהוא לא צעיר ישר מעורר רחמים ופחד. שם זה ברור שזה מהלך החיים. זה לא דבר לחשוש ממנו או להיות עצובים ממנו”.

ועדיין, גם שם יש זקני שבט שגורלם טוב יותר ופחות: “יש זקנים שצריכים להמשיך לתפקד באין ברירה ולא כולם ממשיכים באופן אורגני לשלב היותר רגוע בחיים. ישנם מקרים שבהם ההורים מתו וצריך לתמוך בנכדים או כל מיני מצבים לא שגרתיים אחרים וגם באפריקה כבר יש בתי דיור מוגן”.

זקנות וזקני השבט הם רלוונטיים לכל מה שמתרחש. הם לוקחים חלק באסיפות שעניינן לפתור קונפליקטים פנימיים בתוך הקהילה. הררי נכחה פעם באסיפה כזאת של שבט המסאי: “זוג חווה קשיים בקשר הזוגי והם ביקשו מה”Elders” – הזקנים והזקנות החכמים שיסייעו להם בפתרון הקונפליקט. ה”Elders” הם זקני השבט שעברו התמרה מסוימת. הכוונה היא לאו דווקא לאדם שגופו פשוט הזדקן, אלא לאדם שחוכמתו באה לידי ביטוי בזכות ניסיון החיים שלו. הם רואים אותו כמו עץ שפירותיו הבשילו ויש לו המון מה לתת. לכל הזקנים היתה זכות דיבור והיא לא נגמרה עד שכולם דיברו. כל אחד תרם משלו, ובני הזוג קיבלו תזכורת שהם לא לבד וזכו לשמוע נקודות מבט רבות אחרות”.

אחד הדברים המהותיים שנכרך בשלווה היחסית שיש בחלק מהתרבויות האפריקאיות בנוגע לזיקנה, נובע גם מהיחס האחר שלהם למוות: “קיימת אצלם אמונה שאחרי המוות הם ימשיכו עם השבט שלהם כ–ancestors, אבות ואימהות קדמונים. היא נתקלה במקרה שבו זקן ביקש מהאבות הקדמונים שיעזרו לו לעבור כבר לעולם הבא כי הוא הרגיש שמיצה את החיים ורצה להמשיך הלאה. וכעבור שלושה ימים הוא מת בשלווה במיטתו. במקרה אחר, אישה שדווקא רצתה להישאר עוד קצת, ביקשה מהם שיעזרו לה להתחזק. כשתינוק נולד מבקשים מהאבות והאימהות הקדמוניים שיגנו עליו. “לכל שלב בחיים יש מקום ויש המשכיות אחרי המוות, אז אין פחד גדול. שם אפילו אחרי המוות את לא נשארת לבד וממשיכה להיות חלק מהקהילה”.