דמעות תנין

“הסיפור האמיתי שלי מתחיל עם הריוני הראשון לפני 27 שנים”, ככה היא פותחת את השיחה, וממשיכה: “כל כך רציתי להיות אמא וכשהתבשרתי שאני נושאת ברחמי תאומים זהים, שני בנים, לא היה גבול לשמחתי ולשמחת בעלי”.

אבל השמחה היתה קצרה. די מהר נודע להם שיזהר הוא תינוק בריא ואילו אחיו התאום יוסי נולד אוטיסט. האוטיזם שלו היה בדרגה חמורה ונדרשו ממנה ומבעלה הרבה מאוד מאמץ ואנרגיה לגדל את שני הילדים. יוסי היה ועודנו צריך השגחה וטיפול 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע. “אני מודה” היא אומרת בשקט, “שהרבה ממה שהשקעתי ביוסי בא על חשבון אחיו הממש מוצלח, יזהר.”

כמו שקורה הרבה פעמים במקרים כאלה, כל האנרגיה בבית הלכה לכיוון יוסי. ההורים עשו מאמצים אינסופיים כדי לקדם אותו – ללא שום הצלחה. התפקוד שלו היה ונותר נמוך מאד והיה קשה לשלב אותו במסגרות. במקביל, תשומת הלב הרבה לה זכה, גרמה לקנאה עזה מצד אחיו יזהר, עד כדי כך שהוא לא יכול היה לשאת אותו יותר, ובחר להתעלם ממנו באופן מוחלט.

בגיל 16 פרצה מיוסי גם אלימות. הוא נהיה מתוסכל ואלים כלפי כולם ובעיקר כלפי אימו וכלפי אחיו. הם הבינו שהוא חייב לצאת מן הבית ולעבור לגור במוסד מתאים. כל מה שהוא ידע להגיד היו שתי מילים – אחת סימנה רעב ושניה, טיול בחוץ. חוסר היכולת להביע את עצמו היתה מייאשת ומתסכלת עבורו ועבורם. הם מצאו מקום שנראה להם טוב – בית ספר ופנימיה שגרים בה בדיור מוגן, חניכים בתפקוד ברמה שלו וגם ברמת תפקוד גבוהה יותר.

“זה הבית שממנו מגיעים אליך החבר’ה האוטיסטים שעובדים ביער הקופים שלך כל יום”. היא מסבירה לי לפתע את ההקשר הרלוונטי. “הבעיה היא שאפילו היום, בגיל 27, הוא נמצא לא מתאים בגלל התפקוד הנמוך שלו. אמרו לי שלא תוכלי לקבל אותו. אני מתחננת, נורה”, היא מחזיקה לי את הידיים. יש לה הרגשה שזה יעשה לו מאוד טוב.

יוסי בינתיים מסתכל עלינו, מוחא כפיים בהתלהבות ומשמיע כל מיני קולות חזקים. “אולי תתני לו צ’אנס פה, בכל זאת, הוא ממש ממש אוהב חיות”.

אני מביטה בבחור המגודל הזה ששמו יוסי, בן 27 ואומר רק שתי מילים. שאר הזמן הוא נוהם ונע בחוסר שקט. ידיו מיטלטלות לצדדים בלי שליטה. אז נכון, חיות מרפאות, אבל ברור לי לגמרי שיוסי לא מתאים לעבודה מכל סוג שהוא ביער. אני חושבת לרגע מה ואיך לענות לה וקולטת בזווית העין כמה מקופי הסנאי השובבים שלנו מקפצים להם בין הצמרות לעברנו. יוסי קולט אותם גם ומתחיל לנוע באיבוד שליטה מוחלט, זז בהתלהבות ומשמיע צווחות אושר כשהוא רואה את הקופים. כולי נדרכת בדאגה, אני מוטרדת מחוסר הוויסות הרגשי שלו במגע עם הקופים העדינים. וראו זה פלא; הקופים לא מוטרדים בכלל. הם לא חושבים פעמיים, ומתקרבים דווקא אליו. שניים מהם מקפצים עליו, אחד על ראשו, אחד נח לו על הכתף.

יוסי נוהם באושר אדיר והגוף הגדול שלו מפזז לכל עבר. והקופים? מבסוטים ממנו מאוד. יוסי צוחק בקול גדול ועיניו זורחות מאושר.
ואני קיבלתי את התשובה שלי.
“תקשיבי”, אני אומרת לה, “בסדר. שיוסי יבוא עם המטפלת הצמודה שלו. נראה לי שמספיקה לו החוויה של לטייל ביער ולהיות בין החיות והעצים. אולי תביאו אתכם חומרי יצירה, תסתכלו בספרי חיות וכולי. נראה איך זה יתפתח”.

היא לא מוצאת מילים להודות לי מרוב אושר ושמחה. וכך היה. במשך שנה שלמה יוסי הגיע ארבע פעמים בשבוע ליער עם המטפלת שלו. הם הגיעו בהסעה של קבוצת האוטיסטים שבאה לעבוד ביער הקופים. יוסי היה יושב עם המטפלת ביער, מצייר, מסתכל בספרים ובוהה במה שחבריו עושים. הקירבה לחיות שימחה אותו והרגיעה אותו מן הרגע הראשון.

עם הזמן, משהו התחיל לקרות. בוקר אחד, באופן מפתיע, הוא בא לקראתי עם דלי שחור ביד, מלא בתערובת לברווזים. נעצר לידי ונהם עליי. “אתה רוצה להאכיל את הברווזים?” שאלתי. והוא הנהן בהתלהבות. זה היה רגע של מהפך. תקשורת של ממש! מאותו יום, יוסי רתם את עצמו לעבודה, לא רק לישיבה פאסיבית וצפייה. הוא עשה הכל עם חיוך ענק מאוזן לאוזן. לראשונה בחייו, בחירה שהוא בחר, רצון שהצליח לבטא. הוא פרץ מחסום שכל חייו בלם אותו. הוא סידר לעצמו עבודה: האכיל את הברווזים בבריכה. הוא ביטא את רצונו ועשה את מה שהוא הציע.

זאת היתה הצלחה גדולה. הייתי מאוד גאה בו ובחיות היער ובפלאי היקום הזה. אבל למרבה הצער, כחודשיים אחר כך התבשרתי על ידי העמותה שאליה יוסי השתייך שהם לא יוכלו להמשיך ולהגיע.
“בעיות תקציב”, כך אמרו. חשתי צער עמוק בלבי עבור יוסי, ועבור חבריו, ובלית ברירה, בלב כבד, ארגנתי להם מסיבת פרידה קטנה עם טילון מגנום שוקולד גדול לכל חניך.

ישבנו במסיבת הפרידה שלנו ובזמן שכולם נוטפי שוקולד, בחרתי להיפרד עם סיפור אמיתי על חברות בלתי אפשרית בין תנין (שהוא חיית טרף ללא כל יכולת לקשור קשרים רגשיים עם המין האנושי) ובין אדם שהייתה בו מספיק אהבה בשביל שניהם. כל החניכים ישבו במעגל, חוץ מיוסי שעמד ופניו מוסטות הצידה.
פתחתי ואמרתי שאספר להם את הסיפור של צ’יטו ופוצ’ו. סיפור על חברות בלתי אפשרית ועל כוחה של אהבה. והם כבר מחאו כפיים.

צ’יטו היה דייג שחי בקוסטה ריקה. הוא היה דייג בנהר של מים מתוקים. זו היתה העבודה שלו. בדיוק כמו שאתם עבדתם כאן, הוא פשוט עבד שם. כולם הנהנו בהבנה ויכולתי להמשיך. יום אחד צ’יטו הבחין בגדת הנהר בתנין פצוע שנראה נוטה למות. צייד ירה בו והשאיר אותו לגסוס. התנין היה רזה, חלש ומעורפל. רחמיו של צ’יטו נכמרו על התנין והוא החליט לנסות ולהציל אותו. הוא העמיס אותו על הטנדר שלו בעזרת כמה אנשים מקומיים ולקח אותו אליו. צ’יטו טיפל בתנין הפצוע היטב במסירות ובהרבה אהבה ואף העניק לו שם: פוצ’ו. ליבו של צ’יטו נקשר בתנין, הוא האכיל אותו וישן איתו. הטיפול ארך זמן רב. ומשחלפו כמה שנים, פוצ’ו היה כבר תנין ענק, חזק ובריא במשקל 450 ק”ג.

צי’טו החליט שהגיע הזמן לשחרר אותו לחופשי, בנהר, במקום שבו הוא מצא אותו. הוא העמיס את פוצ’ו על הטנדר והם נסעו לנהר. אבל פוצ’ו לא הסכים בשום אופן להיפרד. הוא לא רצה לעזוב את צי’טו. ליבו של פוצ’ו התנין נקשר באיש, ממש כמו שליבו של האיש נקשר בתנין. הם חזרו יחד הביתה, והמשיכו לחיות ביחד כמו שנהגו עד אז. מדי פעם יצאו יחד לשחות בנהר, ואם פוצ’ו התרחק מדי, הוא מיד נענה לקולו של צ’יטו שקורא לו, ושב אליו. השמועה על החברות הבלתי אפשרית הזאת, המיוחדת והמופלאה, בין איש לתנין, התפשטה ותיירים רבים הגיעו לראות את שניהם ביחד.

החיים של שניהם השתנו לתמיד: פוצ’ו מעביר את חייו בין ביתו של צ’יטו לנהר שלו, וצ’יטו מתפרנס נהדר מכל התיירים שבאים, ולא צריך לעבוד יותר מדי קשה. שניהם מאושרים שמצאו חבר לחיים.
“זהו זה, סוף הסיפור”. אני אומרת להם ומראה להם במחשב שלי תמונות של האיש והתנין. סיפור אמיתי. כולם יושבים פעורי פה ונרגשים. יוסי מתקרב אלי לאט, מסתכל על התמונה של התנין והאיש.

הוא מצביע על התנין ביד אחת ומניח את היד השניה על ליבו. ואז הוא מצביע ביד אחת על האיש שבתמונה ועם היד השניה מצביע עליי. אני מבינה בדיוק מה שהוא אומר לי: אני התנין הפצוע, ואַת האיש. הוא הבין את הסיפור. הוא הבין את המסר. והוא אפילו עשה השלכה לגבי עצמו! מיד העברתי את המידע הזה בהתרגשות אדירה לאימו. אז אולי טעו באבחנה שלו? אולי הוא מבין המון מילים ויודע לחשוב מצוין רק לא מסוגל לבטא את עצמו?

היא כמובן נכנסה לפעולה והוא נלקח לטיפול מיוחד באוטיסטים שמסוגלים לתקשר בעזרת מחשב. תוך זמן לא רב התברר שיוסי מתקשר ועוד איך! הוא יודע אנגלית והוא כותב בעברית, ובשפה גבוהה. אחיו יזהר התגבר על טראומות העבר, הוא בא לבקר אותו לאחרונה, ואט אט הם מחדשים את הקשר ביניהם. בפעם האחרונה שדיברתי עם האם, היא בכתה בטלפון. יוסי כתב לה במחשב: “אמא, תודה. אני אוהב אותך”.