איך ליפול על הצד הנכון של תרבות הצריכה
מדי שבוע יעביר כאן עׂמר בוגר (מומחה מדופלם בהתנהלות לא כלכלית ומספר 5 מיליארד ברשימת עשירי העולם), מדריך לחיים ללא מסגרת אשראי.
איזה כיף זה לעשות קניות, נכון? לקבוע עם חברה בקניון ממוזג, לאסוף שקיות נייר ממותגות ולשתות קפה בסניף גנרי. או לשבת מאוחר בלילה כשכולם ישנים ולקרוא באמזון ביקורות על גרבי עבודה (או בעלי אקספרס למי שמעדיפים לקנות בזול מוצר באיכות נחותה אבל מסופקים כי זול פי חמש מבול אותה אוזניית בלוטות’ בתחנת דלק). בסוף הלכתי על גרבי גולדן טו באמזון, אפילו שכמה אמריקאים התלוננו שהן צרות מדי בעקב, מתוך אמונה שהעקבים שלהם שמנים. צדקתי.
בא לי להתנשא ולהגיד שלא הבנתי את זה אף פעם, אבל זה לא נכון. אם כבר באמריקאים עבי קרסול עסקינן, אני זוכר את היום שהגעתי לניו יורק מהג’ונגלים של אמריקה הלטינית, ובדיוק נכנס לי כסף…
תוכן בלעדי למנויי בראשית
לצפייה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)

לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.
מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?
טים קוק מנכ”ל אפל אמר פעם “אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה”. בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.

מנוי דיגיטלי – גישה מלאה לספריית התוכן של בראשית

מנוי חודשי למגזין “בראשית” – חודש ניסיון

איזה כיף זה לעשות קניות, נכון? לקבוע עם חברה בקניון ממוזג, לאסוף שקיות נייר ממותגות ולשתות קפה בסניף גנרי. או לשבת מאוחר בלילה כשכולם ישנים ולקרוא באמזון ביקורות על גרבי עבודה (או בעלי אקספרס למי שמעדיפים לקנות בזול מוצר באיכות נחותה אבל מסופקים כי זול פי חמש מבול אותה אוזניית בלוטות’ בתחנת דלק). בסוף הלכתי על גרבי גולדן טו באמזון, אפילו שכמה אמריקאים התלוננו שהן צרות מדי בעקב, מתוך אמונה שהעקבים שלהם שמנים. צדקתי.
בא לי להתנשא ולהגיד שלא הבנתי את זה אף פעם, אבל זה לא נכון. אם כבר באמריקאים עבי קרסול עסקינן, אני זוכר את היום שהגעתי לניו יורק מהג’ונגלים של אמריקה הלטינית, ובדיוק נכנס לי כסף מתאונת דרכים מביכה שהשאירה אותי עם רמ”ז איברים אבל מילאה לי את החשבון בנק באפסים. יאללה שופינג! הצטרפתי לחגיגת הקניות בברודוויי ובסוף היום חזרתי לדירה ברחוב 207 בברונקס. מותש אבל עם עיניים דלוקות דיגמנתי לחברים את הקולקציה שליקטתי, נהניתי מהמחמאות, מטקס גזירת הפיתקיות, ערימות הנייר והקרטונים, ומהתחושה שעכשיו אני יכול להסתובב ברחוב האמריקאי ולקבל הכרה כנורמטיבי, אחד לגיטימי שמשתתף במשחק הקפיטליסטי ולא עוד הומלס שאולי רוצה מהם משהו. אלא שהסתבר לי בדיעבד שכל מה שקניתי היה בגוונים של ירוק, איכשהו פספסתי את זה עם העיוורון צבעים שלי. זה בסדר, גם אני עד היום לא הבנתי את ההגיון של ההסבר הזה.
אז היקום, בתזמון מושלם העניק לי בחסות חברת הביטוח שיעור פרטי בצרכנות. אחרי חצי שנה של טיול בתקציב ממוצע של 5 דולר ליום, הוא איפשר לי להרגיש עשיר עם פלוס שלא ידעתי שיכול להתקיים בחשבון בנק, ועוד כשאני נמצא במקרה באחת הערים שהכי מרימות לכסף. אז במקום להתמוסס בכור ההיתוך הניו יורקי הסיזיפי ששאב את כל החברים המרוששים לעבודות כפיים: שמש צבע דירות, יואל תיחמן ברצפות עץ, ואריאל סיפק קוגריות כנהג לימוזינה – עבודות דחק שדחפו אותם לבנות את עצמם מקצועית ואף לחשל באש החורפית של מנהטן את הקשרים הזוגיים שלהם. אני במקביל רק התגלגלתי לי מכאן לשם, משאכטות בוושינגטון-פארק למסיבה של גואה גיל באפסטייט, מאפטר בדירה של דוגמנית שוודית למסעדה ויאטנמית עם זמרת אופרה אנורקסית, מפזר כספים על כל הדברים שלא הרשיתי לעצמי עד אז בחיים, ומגלה שאני כולי ריק, מבולבל ומדוכא.
איך אמר בראד פיט כשציטט את הבודהה: “יש שלושה דברים שלא יעשו אותך מאושר: עושר, פרסום ולהיראות טוב”. תכל’ס, אני מאמין לו, יש לו את שלושתם. גיליתי שכסף, או אשליית העושר, לא עושים אותי שמח. להפך, זה רק איפשר לי להתרחק מעצמי, שגם ככה היה אבוד למדי בדאון של אחרי טיול של אחרי הצבא.
אוקיי אוקיי, אני מאמין שבגדול אנחנו באותו ראש, הרי אתם קוראי בראשית ממש כמוני, אני לא צריך לשכנע אתכם. אבל אולי בכל זאת בכל אחד מאיתנו יש צרכן קטן שלא מודע לזה שהוא עובר שטיפת מוח מתמדת. אצלנו בבית תמיד לגלגו על האמריקאים שהם מכורים לקניות, כל ישראלי שעבד בעגלות יודע שזאת הדרך שלהם לחגוג ולפרגן, מוכרים להם מכל מסך שזה המתכון לאושר, ולאורך ההיסטוריה מעבירים להם מסר שזה גם ערך לאומי מקודש ממש כמו הנאמנות לדגל הפסים והכוכבים.
כמה חודשים אחרי שברחתי מניו יורק היכה בה אסון התאומים, פיגוע ראשון על אדמת ארה”ב מאז פרל הארבור. התגובה לאיום שנדמה כממשי על התרבות האמריקאית הייתה לעודד צרכנות כדי לתמוך בכלכלה ובמאמץ המלחמתי. והאמריקאים כמובן התגייסו ויצאו מהבית לעוד ועוד קניות.
תיירים שחזרו לכאן שנים אחרי שהתנדבו בקיבוצים (כשעוד היו כאלה) נאנחים בתדהמה וצער מול ההשפעה של התרבות האמריקאית על התרבות במדינת ישראל. זה התגבר כנראה באופן מיוחד מאז שלטון ביבי והרפורמות שהנהיג, כשהקו הכללי בישראל הפך לתערובת של צעקנות, מיתוג וסיסמאות. יותר ויותר אנחנו רוצים חדש, כי זה בטח אומר עלינו משהו כהורים אם ה”נסיכה” שלנו תלבש בגדים משומשים או אם בחנייה שלנו חונה רכב ישן עם הלוגו הישן של קאיה.
אחרי שנות ה-80 הפסיקו לכתוב בלוחיות הרישוי של הרכב את שנת הדגם כדי לא להזין את התחרותיות הזאת. היום כולם חייבים סלון דנדש לפסח, תנורים חד פעמיים בהום סנטר, וסמסונג 21S (אפשר להירגע, אתמול בלילה קראתי עליו ביקורות ומסתבר שהוא בכלל עם נתונים שהם נחותים מה-S20 אז אין פומו).
יופי. מצויין! תמשיכו ככה, כי באמריקה, שמנבאת את העתיד שלנו בכל מה שקשור לצרכנות, גיליתי עוד דבר לפני 20 שנה כששוטטתי ברחובות בלילה ואיבזרתי את הדירה שלנו. כשהם היו עסוקים בלקנות הכל חדש, היו הרבה יותר מוצרים “ישנים” שם בחוץ במחירים סמליים עד חינם רק-תפנו-לי-את-זה-מהבית. מה שמשתלב מושלם עם דבר אחד שיש לנו ואין יותר לאמריקאים, התחושה ההיא של “חבל שזה ילך לזבל”, שריד לימים נוסטלגיים בצבעי שחור-לבן, עם פסקול מרצד של ריקודי הורה ואווירה מיוחדת של שוק ספרי לימוד משומשים בשלהי אוגוסט. אתרים כמו יד2 ואגורה קלטו את זה והכינו את הקרקע להתפוצצות של קבוצות פייסבוק אזוריות או נישתיות שמרכזות אין סוף מוצרים משומשים למכירה ומסירה.
הנה רק היום מצאתי מי שתחליף אותי לשעתיים בעבודה כדי לעשות סיבוב ולשחרר איזה שושי חביבה משולחן פסיפס מדהים וכבד (שהדליק לי את הפריצת דיסק) ומשם המשכתי לערן שעזב את הדירה ומסר סלון של שמרת הזורע ועל הדרך העמיס עלינו גם מתלה כביסה, שולחן סלון, כוסות יין, טוסטר קופץ וטוסטר אובן מפירמה גרמנית תוצרת סין, כמעט חדש (אבל מה לעשות שאהו אחרי שימוש אחד נראים כמו פינת מנגל בקבר רבי מאיר). להגנתי אגיד, אני לא אגרן. אני פשוט בדיוק מרהט איזו דירה בשביל קבוצה של מתנדבים מאוסטרליה.
תוך כדי האיסופים האלה, מתרחשים מפגשים אנושיים. אמנם חלקם רק מחפשים מישהו שיפנה להם סלון מקומה שלישית בלי מעלית כי המובילים רוצים על זה תוספת (אז אל תתביישו לבקש עוד תמונות ולשאול אם הכלבים השתינו עליו), אבל רובם באמת מוסרים בשמחה ציוד ששימש אותם נאמנה (“שלושה ילדים גידלתי בלול הזה, אבל זהו, סגרתי את הבאסטה)” ובעלה מרים גבה נבוכה תוך כדי שהוא מגיש את השקית עם הברגים.
מחכה שתירגע התנועה ויירד עומס החום, אוסף חבר ששמח לתירוץ לצאת מהבית ובדרך אנחנו מגלים שכונות וסמטאות שלא הכרתי בעיר, עולים במעליות למגדלי יוקרה קרים ומנוכרים, יורדים עם שולחן בחדרי מדרגות של פעם, עדיין מקושטים בתמונות ובעלי חלונות שמאפשרים לעציצים לגדול. מקבלים כוס מים קרים מסורתית ולא אנחנו לא מפחדים מכלבים, ותוך כדי שמעמיסים מנהלים שיחת חולין חברותית שמפוגגת את שרידי הריחוק החברתי שחלחל בימי קורונה וקנה אחיזה בעיקר בקרב האוכלוסיות המבוגרות או עם הנטיות ההיפוכונדריות.
זה ממש כיף למסור דברים. בכלל נתינה זה ערך מבורך, וגם לשחרר זה בסוף תמיד הקלה גדולה. לפעמים אני מוסר או מוכר פריט ומוצא את עצמי משכנע מישהו שהוא לא באמת צריך את זה, אפילו אם הוא רוצה לשלם לי על זה, רק שתרד כבר המשקולת הזאת שסחבתי מדירה לדירה עד שהכרתי בכך שכבר לא אשתמש בה. אז עכשיו הוא התפתה לקנות אותה בזול אבל תכל’ס הוא לא באמת צריך אותה. כשיש שידוך טוב, ומשהו באמת ממשיך להתגלגל ולשמש מישהו אחר, רק אז יש תחושת פיצוח מספקת, במיוחד אם יש איזה תודעה אקולוגית של מיחזור. אומרים התרופה לחומרנות ורכושנות היא נתינה, וכמו שאמרה אמא תרזה – נתינה אמיתית מתחילה כשכואב לתת. עדיין חסרה לי פינת אוכל אם מישהו רוצה לשחרר. מוסר 4 צמיגים של ברלינגו.
תגובות