קופים הם לפעמים געגועים לנחת

“גברת נורה היקרה, בבקשה תעזרי לי להציל את הקופים שלי. אני נמצאת בבונקר עם כוחות האו”ם בעיירה א-נקורה והחיילים שלכם מסתובבים כאן כל הזמן. אני חייבת לזוז לצפון לבנון”. זו ההודעה הבהולה שהגיעה אליי מביאטריס מאוגר, נזירה אוהבת אדם וחיות מהעיר ליון בצרפת, שהקימה בכפר קוזאח בדרום לבנון את “תיבת השלום, מרכז חינוכי לשלום ולריפוי חיות”. “נתתי את השם שלך לקצין האו”ם הראשי, וביקשתי שיעבירו אלייך את הקופים. הם לא ישרדו כאן! מחכה לשמוע ממך ומתפללת עבורך. חיבוק גדול. ביאטריס” היא הוסיפה.

את טכטוך, קוף מסוג גונון ירוק הכרתי לפני כחמש שנים כאשר ברח מתיבת שלום לישראל. הוא חצה גבולות וגדרות (כולל הגדר הטובה), חלף במנוסתו על פני כפרים ועיירות בלבנון, עקף את צה”ל בסיבוב, פקד כפרים שיעים, סונים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, חתך דרך יישובים ישראליים, יהודים וערבים, והסעיר את המדינה.

בתיבת השלום טיפלה בו ביאטריס לאחר שחילצה אותו מידי סוחרי חיות רשעים שהתעללו בו, אלא שבעצת וטרינר ובהליך שהיה כרוך בהרדמה, הלבישו עליו רתמה לא סימפטית כדי שהיא תוכל להוציא אותו לטיולים כמו כלב. אבל קוף הוא לא כלב וטכטוך, להערכתי, שמצא את עצמו קשור לעץ וחש שמשהו לוחץ עליו בחלק התחתון של גופו, מצא דרך להשתחרר, נמלט וחצה את הגבול לישראל. פקחי רשות הטבע והגנים ניסו ללכוד אותו כמו גם חיילים, ציידים וסתם אזרחים – אך לשווא. טכטוך היתל בכולם באלגנטיות קלילה וחמק מרודפיו פעם אחר פעם.

הנזירה הצרפתיה לא ויתרה. היא העבירה דרך האו”ם פנייה נרגשת למדינת ישראל בבקשה לעשות כל מאמץ להשיב את הקוף שלה, בריא ושלם, הביתה ללבנון. אז החל גם המסע שלי בעקבותיו. הוא נצפה באזור מג’דל כרום ויחד עם שתי קולגות שלי מיער הקופים עקבנו אחריו מבוקר עד ליל, במשך שבוע מוטרף כמעט ללא שינה. היה זה חודש יוני החם, וכל יום היו באים ומתכנסים סביבנו השבאב מהכפרים בסביבה. בני כל הדתות והשפות התערבבו יחדיו עם תרמוסים של קפה, פירות ועוגיות והרבה מבטים סקרניים על שלוש יהודיות מג’נונות, שכל מה שהעסיק אותן זה לשים יד על איזה קוף שברח.

ואז הגיע הרגע שבו טכטוך ואני נפגשנו פנים אל פנים. זה קרה בדיר כבשים בפאתי מג’דל כרום. היינו במרחק שני מטר זה מזו, הסתכלתי היישר בעיניו והוא החזיר לי מבט. “טכטוך”, אמרתי לו בקול רם, “כנס לכלוב, אני מבטיחה לך, הרתמה שמשגעת אותך יורדת והחיים שלך עומדים להשתנות לטובה”. הוא שיגר אליי מבט עצוב וספקני, אבל ראיתי בעיניו שדי לו, שהוא התעייף ואז נכנס בשקט לכלוב.

התכוונתי לשחרר אותו בהקדם האפשרי מהרתמה הארורה ולשקם אותו באהבה ביער הקופים, אבל אז התברר לתדהמתי שטכטוך הוא סלב בינלאומי; לא חלפה שעה קלה וקיבלתי שיחת טלפון מקצין התיאום של צה”ל והאו”ם, ובפיו מסר לא ייאמן: הקוף חייב לחזור ללבנון, אל ביאטריס, כבר מחר בבוקר! נא לא להוריד את הרתמה ולא לבצע הליך רפואי, לא לעשות כל שינוי שעלול חלילה לגרום תקרית דיפלומטית בין שתי המדינות! וכך למחרת בבוקר נסענו טכטוך ואני, מלווים במשמר כבוד, לראש הנקרה. בטקס קצר במעבר הגבול העברתי אותו לקצין נורבגי עם מסר אישי לביאטריס – שחררי אותו כמה שיותר מהר מהרתמה ואחר כך צרפי אליו חברה לחיים, נקבה. זה מה שהוא צריך כדי להיות שמח וטוב לב.

כשנה לאחר חזרתו לחיק הנזירה קיבלנו שתינו מהמדינות שלנו אישור לנהל בינינו תקשורת ישירה אודותיו. הקשר עם ביאטריס היה מוגבל ונדיר. אחת לכמה חודשים שמעתי שטכטוך בריא ומרגיש טוב, לא יותר מזה. כך עד לפני כשנתיים, כאשר לנגד עיניי עלה פוסט של ביאטריס עם סרטון קצר ומטושטש, שבו נראה הקוף הסלב חופשי במתחם שלה, בתוך מכלאה מגודרת אבל גדולה ומרווחת, עם עץ גדול במרכזה כדי שיוכל לטפס ולשבת עליו. הוא היה בלי רתמה לגופו, ישב זקוף וגאה ולידו חברתו לחיים. שלחתי מיד הודעה נרגשת מלאת הכרת תודה לביאטריס וזו היתה תשובתה:

“גברת נורה היקרה, אחותי.

“אני תמיד שמחה לעקוב אחריך בפייסבוק ומתפעלת מגן העדן הקטן שלך. אני לומדת ממך הרבה. אני שמחה לשתף את הסיפור של טכטוך, הקוף ללא גבולות, דיפלומט, שליח של שלום, שהוא גם הסיפור שלך ושלי. הוא גם התקווה שנסיר את שלשלאות העוינות והמלחמה.

“עם חזרתו לביתו בתיבת השלום, טכטוך התחתן עם מאמוצ’קה ונולדה להם תינוקת שהענקתי לה את השם נורה, לכבודך השכנה שלי, המצילה, המלאכית השומרת של טכטוך, עם החופש להקשיב מהלב לשכינה.

“אני מקווה שגם אנחנו נוכל להיפגש יום אחד ללא רתמות העבר, את ואני, שתי אחיות של לב חופשי ואוהב. שכן כמוך גם אני רואה את הריפוי והחינוך בעזרת עולם בעלי החיים. טכטוך והמשפחה שלו הם שגרירי שלום מלב השכינה. תודה לך גברת נורה שהקשבת לו”.

המוות כחלק מהחיים

עכשיו, כשהגיעה אליי תחינתה של ביאטריס להציל את הקופים, היה ברור לי שמבצע כזה בעת מלחמה כמעט חסר סיכוי, אבל החלטתי לשתף את יגאל מוסקו, כתב הטלוויזיה שהכין בזמנו כתבה (“ללכת עד הקוף”) על טכטוך שברח לישראל. “ער?” שאלתי בווטסאפ והוא הגיב מיד, אך כמוני היסס אם אפשר לעזור. כעבור כמה שעות הוא חזר אליי ומסר לי את מספר הטלפון של סמח”ט א’, שהבטיח לעזור. א’ שאג תוך כדי נסיעה על רקע רעשי מלחמה: “יחזרו אלייך. יתקשר איתך סגן אלוף א'” ואכן כעבור חצי שעה הוא התקשר, דיבר איתי ארוכות ועשה שיחת ועידה עם הסמח”ט שהיה עמוק בשטח. הם הקשיבו בשיא הרצינות וקלטתי שהסיפור נגע בליבם. באותו רגע, כשהיו לצידי לוחמים שאכפת להם, בעיצומה של מלחמה – הרגשתי שהלא ייאמן יכול להתממש.

והם, הקצינים הג’נטלמנים שלי שנלחמים בעומק לבנון, דאגו והתקשרו שוב ושוב כדי למצוא פיתרון, כיצד לבצע את המשימה. הצעתי לתת לצבא כלובים עם אוכל ורשתות לכידה שיביאו לביאטריס, היא תכניס אליהם את הקופים והם יעבירו אותם חזרה אליי. כולם התלהבו כולל הקצינים הבכירים, אבל מהר מאוד הבנו שהתוכנית לא ריאלית; אין מצב מבחינה דיפלומטית שהנזירה תחזור לחווה שלה כדי להכניס אותם לכלובים. לרגע נפלה רוחי אבל אז צלצל אליי ד”ר רועי לפיד, הווטרינר של יער הקופים, שיצר קשר עם הווטרינרית הראשית של צה”ל והיא קישרה אותי לווטרינר של גן חיות גדול שנמצא בצפון במילואים, ויוכל לנהל את חילוץ הקופים. הכל התגלגל בקצב מהיר מאוד, המצב דרש ממני ערנות וחדות – לתפור את כל המבצע שלא יישמט אף פרט.

לעת ערב אני מעמיסה על הרכב שלי שלוש מלכודות ורשתות לכידה לטכטוך, למאמוצ’קה ולנורה, מוכנה ליציאה מוקדם בבוקר, מרחק של כשעה ורבע נסיעה מהיער לנקודת המפגש עם א’ בזרעית, יישוב על קו הגבול. יש בי התרגשות לקראת המפגש עם טכטוך, תחושה של סגירת מעגל. הנה, יש סיכוי שבסוף הוא יגיע אליי. ואז, כשאני מעדכנת את ביאטריס במסנג’ר היא אומרת: “נורה, טכטוך מת לפני שנה ושבעה חודשים. הוא היה חולה”. אני מופתעת ונעצבת אל לבי. “לא רציתי לצער אותך” היא מוסיפה. כדרכי לקבל את המוות כחלק מהחיים אני מורידה מהרכב את הכלוב הגדול, שהיה מיועד עבורו, ומקווה שאצליח להציל את משפחתו.

“ניפגש לכוס וויסקי”

האזור בדרך לזרעית נטוש כולו מתושבים, עשן ופיצוצים ויירוטים נשמעים מכל עבר. אבל כאן בגובה ההרים, על הכביש לעבר גבול לבנון, האווירה משתנה; היופי רב ההוד וההדר של האזור מתחדד לצד רכסים שרופים, מחסומי צבא ושלטים המזהירים משטחים מסוכנים. המלחמה נוכחת.

אני מגיעה לזרעית, מחנה את הרכב ומתקרבת לחיילים המאובקים והעייפים שנחים בקרחת יער מתחת לעצים. מישהו מסתכל במפות, אחר מדבר בקשר וכולם מרימים אליי עיניים משתאות: “מה את עושה כאן?” ואני מספרת להם על תלאותיהם של הקופים מלבנון. אחד החיילים מגיש לי קפה שחור בלי חלב ובלי סוכר, בדיוק כמו שאני אוהבת, והם מקשיבים לסיפור שלי בלסת פעורה ועיניים נוצצות מהתרגשות. הלוחמים האלה נראים לי לרגע כמו ילדי גן בשעת סיפור וליבי מתרחב באהבה ובהכרת תודה כלפיהם. ההתרגשות עולה לי לעיניים שמתמלאות בלחלוחית.

הסגן אלוף (תאמינו לי, הוא לגמרי אלוף האלופים) מגיע בג’יפ, לוחצים ידיים, נעים מאוד. כולם מאחלים בהצלחה, נתפלל, בשורות טובות. מעגל התמיכה שלנו גדל ולרגע מתעוררת תקווה למציאות שפויה שבה אנחנו דואגים אחד לשניה וגם לבעלי חיים, ויש בזה הרבה כוח חיובי מחזק. אבל הווטרינר מתמהמה. השעות חולפות והוא לא מגיע. אני שותה קפה שני, מכבדים אותי בכריך ביצה קשה, מתפתחות שיחות על חיות ובני אדם וריפוי וכוח בריאת המציאות, שהביאו אותי עד הלום.

אחר הצהרים אנחנו מבינים שהווטרינר במילואים שנמצא במרחק כלום מאיתנו בעצם לא רוצה להיכנס לסיפור, כי אין לו רובה הרדמה. אני מבינה אותו אבל גם קצת מבואסת כי היה כאן חלון הזדמנות שנסגר. רק בערב נמצא וטרינר אחר שיודע לעבוד עם חיות בר ומוכן לבוא מהדרום, אבל הוא אזרח ואסור לו לחצות את הגבול. הסמח”ט (האיש המדהים הזה) מתקשר אליי בשלוש לפנות בוקר ואומר: “אל תדאגי, נחייל אותו תוך 48 שעות”.

מוקדם בבוקר אני מתעוררת מהתראת צבע אדום אבל לא נבהלת, כולי התרגשות לקראת מבצע חילוץ הקופות. אני שותה את הקפה שלי, שחור בלי חלב ובלי סוכר, ומקבלת הודעה מקצין האו”ם שישמח לעזור לי. גם שר החקלאות, אבי דיכטר וסגנו משה אבוטבול, נרתמים לעניין ושולחים הודעה מעודדת בווטסאפ. אני אופטימית מאוד ורואה את היופי; סביבי בני אדם טובים שלמרות המצב הקשה מגלים אכפתיות ואנושיות. אלא שאז מבשרים לי בצער ש”הגזרה מתחממת” ומפקד האוגדה עוצר הכל. “מה נעשה בעניין החיות?” שואלים אותי החיילים. אכפת להם.

אני מחליטה להתקשר לביאטריס ולבשר לה את הבשורה המרה; עשינו את המיטב ואין לנו דרך לחלץ את מאמוצ’קה ונורה. היא בוכה, זה מאוד מעציב אותה. “מה לעשות?” היא שואלת. “במקומך הייתי דואגת שיפזרו לכל החיות בחווה המון אוכל וימלאו להם הרבה כלים עם מים ואחרי זה הייתי פותחת את כל הכלובים – שיצאו לחופשי. זה הסיכוי שלהם לשרוד”. היא בוכה ואני מרגיעה אותה; “עשינו כל מה שאפשר ועכשיו צריך לשחרר ולסמוך על הבריאה, על אלוהים”. היא נושמת עמוק ומודה לי.

בערב התקשר אליי הסגן אלוף וחזר איתי בקול רם על ההנחיות שהשארתי לגבי החיות של ביאטריס. “מה נראה לך שיקרה להם אחרי שנפתח להם את הכלובים? יש כאן מלחמה” אמר. “האמת” עניתי, אני מקווה שמאמוצ’קה ונורה יחצו את הגבול ויגיעו לישראל, כמו שאבא שלהם עשה”. “הלוואי הלוואי” הוא אמר.

גם הסמח”ט התקשר והביע צער אמיתי על כך שהמשימה לא צלחה. חזרתי על דבריי לביאטריס, על הבריאה ואלוהים. במקרה שלו, בניגוד לנזירה, זה לא תפס. “ניפגש בארץ לכוס וויסקי” הוא סיכם. ומה אגיד לכם? יש סיכוי גדול שאני, נזירה מצרפת, סמח”ט וסגן אלוף נשב יחד אצלי ביער בחברת שתי קופות – ונרים כוסית בצל העצים.