עלילות טאכטוך הקוף, שליח־שלום במזרח התיכון

זוכרים אותו – את הקוף הלבנוני, טאכטוך (Tuch-Tach), שברח מלבנון, חצה גבולות וגדרות (כולל הגדר הטובה), חלף במנוסתו על פני כפרים ועיירות בלבנון, עקף את צה”ל בסיבוב, פקד יישובים שיעים, סונים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, חתך דרך ישובים ישראליים בצפון, יהודים וערביים, והסעיר את המדינה? זה קרה בעידן רחוק מאוד, זה שהיה לפני הקורונה, ביוני 2019, וסוקר בהרחבה בתקשורת הישראלית. למי שלא התוודעו או שכחו, אני מניחה כאן תקציר של האירוע:

קוף לבנוני מסוג גנון ירוק נצפה באותו קיץ בצפון הארץ לאחר שנמלט מהבעלים שלו בדרום לבנון, ביאטריס מאוגר, נזירה אוהבת אדם וחיות. מאוגר הקימה במקום מושבה את “תיבת השלום”, מרכז חינוכי לשלום ולריפוי. כוונותיה היו טובות וטהורות – היא חילצה את טאכטוך מידי סוחרי חיות רשעים שהתעללו בו, והתכוונה להעניק לו חיים טובים ומלאי משמעות. אבל כוונות טובות מובילות לפעמים אנחנו יודעים לאן; כשבועיים לאחר שהגיע אליה, בעצת הווטרינר ובהליך שהיה כרוך בהרדמה, הלבישו עליו רתמה לא סימפטית כדי שמאוגר תוכל “להוציא אותו לטיולים יומיים כמו כלב.” 

אלא שקוף הוא לא כלב.

טאכטוך התעורר מהטשטוש, מצא את עצמו קשור לעץ וחש שמשהו לוחץ עליו בחלק התחתון של גופו. זה מאוד לא מצא חן בעיניו. למוד אכזבות מבני אדם ומכוונותיהם ביחס אליו והודות לכישורי הישרדות מצוינים שפיתח עם הזמן, הוא מצא דרך להשתחרר ונמלט על נפשו מ”תיבת השלום”.
חופשי, אך עם רתמה לוחצת שמהודקת לאזור חלציו, רץ – טס בכל כוחותיו, בפעם הראשונה בחייו לבדו, לא קשור ולא מוחזק בידי בני אדם, ופניו אל האופק. במנוסתו, חצה את גבול לבנון – ישראל והמשיך בתנועה מהירה בתוך ארצנו. 

פקחי רשות הטבע והגנים ניסו ללכוד אותו, חיילים, ציידים וסתם אזרחים שישבו תחת גפנם ניסו ללכוד אותו, אך לשווא. טאכטוך היתל באלגנטיות קלילה בכולם, ערני וקשוב למתרחש, חמק מרודפיו פעם אחר פעם. ניצחונותיו מילאו אותו רוח קרב ושמחת חיים ורק הרתמה הצמודה לגופו העיקה עליו, בעצם אולי העיק עליו גם זיכרון הולך ודוהה של איזו אישה לבנונית אצלה שהה זמן קצר מחייו. 
אבל הנזירה ביאטריס מאוגר לא ויתרה עליו. דרך האו”ם, העבירה פניה נרגשת למדינת ישראל בבקשה לעשות כל מאמץ להשיב את טאכטוך, הקוף שלה, בריא ושלם הביתה ללבנון.
בראיון לתקשורת סיפרה על טאכטוך שרק הצטרף לא מזמן ל”תיבת השלום”, מרחב חדש שהיא יצרה, שזהו מקום מפגש לבני ובנות כל הדתות, מקום חינוכי של אהבה ודו קיום ועד כמה היא נסערת מכך שברח, שאורבות לו סכנות רבות, וכי היא מצפה בכיליון עיניים לשובו.

• • •

אז החל גם המסע שלי בעקבות טאכטוך.

יחד עם שתי קולגות מופלאות שעבדו איתי אז ביער הקופים ביודפת, שמרית מטס ודנה רובין רז, במשך שבוע ישבנו לו על הזנב. הוא נצפה באזור מג’דל כרום בצפון ואנחנו ביצענו מארב בתנועה, מבוקר עד ליל, שבוע מוטרף כמעט ללא שינה. היה זה חודש יוני חם, ובכל יום היו באים ומתכנסים סביבנו השבאב מהכפרים בסביבה. בני כל הדתות והשפות התערבבו יחדיו עם תרמוסים של קפה, פירות ועוגיות והרבה מבטים סקרניים על שלוש היהודיות המג’נונות שכל מה שמעסיק אותן בחיים זה לשים יד על איזה קוף בורח. העובדה שהוא הגיע מלבנון הלהיבה את דמיונם עוד יותר. 
בשבוע ההוא, במסענו למרגלות מג’דל כרום, הבנתי מי זה טאכטוך; בבוסתנים מקומיים, בשעות של מארב והמתנה, עם קפה ושיחות מתחת לעצי הזית, נהיינו כולנו לידידים, חברי נפש. התנהגנו כאילו אין שום הבדל ביננו, כאילו דבר אינו מעיק עלינו. וזה למרות שהיה ברור שלכל אחת ואחד מאיתנו ולכולנו יחד קשורה איזו רתמה שכובלת אותנו למאבק ישן ולפחד עתיק שהם חזקים מאיתנו… שעודנו אוחזים בהם כמו באיזה מכר ותיק, מעין עוגן בטוח… זה שנשאר כרוך לצווארנו ולא ברור לנו איך להורידו.
אבל לכמה ימים, בהשראתו של טאכטוך, קוף שברח אל החופש, הרגשנו גם אנו חופשיים. יהודים, ערבים, גברים, נשים, מבוגרים, צעירים – היינו הך. זה היה כאילו שאין כל הבדל ביננו ואנחנו אחד. הד של זיכרון מאיזה מאבק ופחד עתיקים הדהד מעלינו, לא יותר. נוצרה אחווה. דיברנו על החיים דרך הקוף הלבנוני הקטן והממזר הזה. 

ואז הגיע הרגע שבו טאכטוך ואני נפגשנו פנים אל פנים. זה היה בדיר כבשים בפאתי מג’דל כרום. היינו במרחק של שני מטר זה מזו, הסתכלתי לו ישר בעיניים והוא החזיר לי מבט.
“טאכטוך”, אמרתי לו בקול רם, “כנס למלכודת, אני מבטיחה לך, הרתמה שמשגעת אותך יורדת והחיים שלך עומדים להשתנות לטובה”. הוא שיגר אלי מבט עצוב וספקני, אבל ראיתי לו בעיניים שדי לו. שהוא התעייף. שהוא רוצה כבר לישון רגוע. ניכר בו שבתוך תוכו הוא רוצה לבוא אלי, לנוח. 
הנחנו את המלכודת. 

למחרת בצהריי היום טאכטוך נכנס בלי להתבלבל למלכודת הפתוחה. 

תם פרק הבריחה. 

• • •

ואני, לא היתה מאושרת ממני בתבל. לפני הכל היה בכוונתי לשחרר אותו כמה שיותר מהר מהרתמה הארורה. בהמשך, לעשות לו בדיקה בריאותית מקיפה על ידי הווטרינרים שלנו, תקופת מנוחה והחלמה. והתוכניות לטווח הארוך יותר שהיו לי עבורו ובתיאום עם רשות הטבע והגנים – לשכן אותו ביער הקופים שלנו, ולסייע לו להתערות בקהילה, כמובן. 
אבל אז התברר לי לתדהמתי שטאכטוך הוא אישיות בינלאומית. לא חלפה שעה קלה וכבר קיבלתי שיחת טלפון מקצין התיאום של צה”ל והאו”ם ובפיו המסר הלא ייאמן הבא: טאכטוך חייב לחזור ללבנון, אל ביאטריס, כבר למחרת בבוקר! נא לא להוריד רתמה ולא לבצע משהו רפואי חלילה, ולא לעשות כל שינוי ולא שום דבר שעלול לפגוע בביאטריס או בשכנתנו לבנון וחלילה ליצור תקרית דיפלומטית בין שתי המדינות!

וכך, לצערי הרב, הוא בילה אצלי ביער הקופים בתוך המלכודת רק לילה אחד, כשהרתמה עדיין לגופו, ואני קמתי בבוקר בלב שבור ומלא רגשות אשם. התנחמתי בעובדה שבאופן מפתיע היה נראה שהוקל לו משום שהוא ישן ממש טוב.
למחרת בבוקר, נסענו לראש הנקרה, טאכטוך ואני מלווים במשמר של כבוד.  בטקס הקצר שהיה במעבר הגבול, שלחתי עם הקצין הנורבגי שהיה אחראי על המעמד החגיגי מסר אישי חשוב לנזירה ביאטריס מאוגר. 
ביקשתי שיאמר לה בשמי שתשחרר אותו כמה שיותר מהר מהרתמה, כי היא לוחצת לו ולא נעימה בכלל. שתיתן לו זמן לנוח מההרפתקה הנועזת שעבר, ואחר כך, שתעשה מאמץ ותצרף אליו חברה לחיים, נקבה. זה מה שהוא צריך על מנת להיות שמח וטוב לב.
הקצין היה גם ג’נטלמן והעביר את הבקשות שלי כלשונן. 

בחלוף הזמן נודע לי שהביאו לו די מהר באמת חברה, אך הוא תקף ופצע אותה. הבנתי מיד שזה קרה משום שאת הרתמה עדיין לא הסירו מגופו. טאכטוך, להערכתנו היה אז כבן 10 שנים. בעברו היה כאמור כלוא ומוחזק אצל בני אדם רעים שהתעללו בו, קשרו ופצעו אותו. הוא נשא טראומות רבות וביאטריס מאוגר לא הבינה שהרתמה הזו מחברת אותו לזיכרונות כאובים ומונעת ממנו לשקם את האמון שלו בבני אדם. 

בינתיים, התרקמה קלחת תקשורתית מבעבעת סביב הקוף הלבנוני הבורח והוא נהיה לסלב בינלאומי. 

כשנה לאחר חזרתו לחיק הנזירה, קיבלנו שתינו – בזכותו ולמען טובתו – מהמדינות שלנו, אישור לנהל תקשורת ישירה בינינו אודותיו. ביאטריס יקרה, אני אומרת את שמה ברכות, מחפשת מילים עדינות שלא יפגעו חלילה, וכל רצוני הוא להסביר לה כמה הרתמה הזו מאמללת אותו, וכמה העדר הנקבה בחייו גורם לו להיות אלים ומוטרף מרוב תסכול. אני מדברת על לבה, מפצירה בה, שתוריד לו את הרתמה, שתיתן לו זמן לחזור לעצמו, לחוש חופשי ולרפא את גופו מפצעי הלחץ של הדבר הנורא הזה. ואז, רק אז, שתביא לו שוב חברה לחיים, בת שלוש שנים לפחות, בתחילה שתשכן אותם זה לצד זו אבל עם הפרדה, עד שהיא כבר תדע בעצמה מתי הרגע הנכון לחבר ביניהם. והיא מקשיבה לי. 

• • •

בינתיים, התרקמה קלחת תקשורתית מבעבעת סביב הקוף הלבנוני הבורח והוא נהיה לסלב בינלאומי. כשנה לאחר חזרתו לחיק הנזירה, קיבלנו שתינו – בזכותו ולמען טובתו – מהמדינות שלנו, אישור לנהל תקשורת ישירה בינינו אודותיו.

חלפו שנתיים וחצי שבהן העולם התהפך, הקורונה הגיעה, וחיינו כבר לא דמו לשום דבר שהכרנו. התקשורת עם מאוגר היתה מוגבלת ונדירה. אחת לכמה חודשים שמעתי שטאכטוך בריא ומרגיש טוב, לא יותר מזה. 
כך, עד יום הולדתי השנה, לפני חודש ומשהו,  20 בינואר 2022. 
אני נכנסת לפייסבוק לקבל ברכות ואיחולים של חברים ופתאום, לנגד עיניי המשתאות, פוסט של ביאטריס מאוגר, הנזירה מדרום לבנון, זאת שממנה טאכטוך ברח וחצה את כל הגדרות והגבולות מלבנון ועד אלי!
זה היה פוסט נדיר, כי היא מיעטה להופיע במדיה הזו. היה בו סרטון קצר ומטושטש שבו נראה טאכטוך הקוף הסלב במתחם שלה אותו הגדירה “תיבת נוח לשלום – מקום לחינוך ואהבה לכל הדתות ובני האדם”. את טאכטוך עצמו מאוגר הכתירה בתואר: “קוף ללא גבולות, דיפלומט של שלום ואחווה”.

ואני קוראת וצופה בסרטון ואיני יודעת את נפשי מרוב התרגשות. 

הנה רואים את טאכטוך, חופשי בתוך מכלאה מגודרת אבל גדולה ומרווחת, ויש לו עץ גדול במרכזה לטפס ולשבת עליו, הוא בלי רתמה לגופו, יושב זקוף וגאה ולידו… החברה שלו לחיים, חובקת בידיה קוף תינוק.

לטאכטוך יש משפחה.

הוא בלי רתמה.

איזה אושר. 

אני שולחת מיד הודעה נרגשת מלאת הכרת תודה לביאטריס.

• • •

והנה לפניכם התשובה ששלחה לי, כלשונה, בתרגום חופשי אבל נאמן למקור:

“גברת נורה היקרה,

אחותי.

אני תמיד שמחה לעקוב אחריך בפייסבוק ומתפעלת מגן העדן הקטן שלך. אני לומדת ממך הרבה. אני שמחה לשתף בסיפור של טאכטוך, הקוף ללא גבולות, דיפלומט, שליח של שלום, שהוא גם הסיפור שלך ושלי.

הוא גם התקווה שנסיר את שלשלאות העוינות והמלחמה.

לקח קצת זמן אבל הנה קיימתי הבטחה והסרתי ממנו את הרתמה. הבנתי את מה שאמרת לי – שהרתמה כובלת אותו לזיכרון העבר שלו כשעבר כסחורה מיד ליד ושמהמקום הזה אף פעם לא יהיה לו אמון.

עם חזרתו לביתו החדש בתיבת השלום, טאכטוך התחתן עם מאמוצ’קה ונולדה להם תינוקת שהענקתי לה את השם – נורה, לכבודך השכנה שלי, המצילה, המלאכית השומרת של טאכטוך, עם החופש להקשיב מהלב לשכינה.

אני מקווה שנוכל גם אנחנו להיפגש יום אחד בחופש ללא רתמות העבר, את ואני שתי אחיות של לב חופשי ואוהב. שכן כמוך גם אני רואה את הריפוי והחינוך בעזרת עולם בעלי החיים. טאכטוך והמשפחה שלו הם שגרירי שלום מלב השכינה.

תודה לך גברת נורה ששמעת אותו”.