מה קורה לרואי שחורות במציאות שחורה?

הפסיכולוג אלברט אליס הוא זה שהתייחס לראשונה למונח “קטסטרופיזציה” בהקשר קוגניטיבי. בגדול, צורת החשיבה הקטסטרופלית מובילה אדם לפרש את המציאות בצורה שלילית מוקצנת. פירוש שלילי מוקצן של המציאות מוביל די במהירות לסבל רב ולאמונה שאין סיכוי לשינוי חיובי. כשהמציאות נעשית אפלה, ניתן לזהות ספקטרום של תגובות אנושיות.

בשיאה של תקופת הקורונה ניתן היה ממש לראות את כל הקשת: בקצה אחד הופיעו האקטיביסטים, אנשים שהאמינו שהם יכולים להשפיע לטובה על המציאות ועל ההיסטוריה האנושית. באמצע ניתן היה לזהות את המבולבלים והאדישים למצב ובקצה הקיצוני האחר את אלה שהקורונה השפיעה מאוד לרעה על מצבם הנפשי והם ראו רק רע ועוד רע באופק. חשיבתם השלילית הובילה אותם לשיתוק ולהחמרה של ממש בתסמינים נפשיים שליליים נוספים.

פרופ’ מרטין רוטר מאוניברסיטת בון שבגרמניה הצליח למצוא אזורים בגנום האנושי הקשורים בהתנהגות פרו-חברתית. האזורים האלה לדעתו משפיעים על רמות האוקסיטוצין והזופרסין שמקושרים עם התנהגות אימהית, אהבה ותחושת שייכות חברתית. מהמחקר שלו עלה שאלטרואיזם (שהיא תכונה שמקושרת עם אקטיביסטים) באה לידי ביטוי אצל טיפוסים כאלה ביכולות אמפתיות מוגברות גם כלפי אנשים שהם רחוקים יותר מהמעגל החברתי הקרוב שלהם.

בין אם אתם מאמינים שכוחות אפלים מעוניינים ברעתנו או לא, החשיפה למידע מסוג זה שולחת בני אדם, לדעת מי שעוסקים בנושא, אל אחד משלושת המצבים הבאים: פעולה, אדישות או ייאוש

בנוסף זיהו אצלם יכולת מוגברת לדחות סיפוקים, סקרנות ואינטליגנציה מילולית גבוהה יותר (דבר שמאפשר להם להתווכח ביתר קלות וחן). לעומתם, בעלי דפוס החשיבה הקטסטרופלית נוטים להתבוסס בפחדים ולתת להם להשתלט על כל סיטואציה, מה שמשפיע על המוח ועל הנפש בדרכים יותר מוכרות כגון הפעלה של מנגנוני הישרדות והפרשה של הורמונים המקושרים עם לחץ. אנשים בעלי מבנה אישיות קטסטרופלי נוטים דרך שגרה להפוך כל עכבר להר. אך מה קורה להם כשהמציאות באמת הופכת פתאום למאוד שלילית ומבהילה?

לפני שנה נערך סקר בהובלתה של פרופ’ מיכל גרינשטיין-וייס, מנהלת המכון למדיניות חברתית באוניברסיטת וושינגטון בארה”ב ופרופ’ אורח במרכז הבינתחומי בהרצליה. הסקר שיקף את מצבם התודעתי של ישראלים בנוגע למשבר הקורונה. אחת מתוצאות הסקר היתה ש- 61% מהישראלים טוענים שאין מידע אמין לגבי הקורונה. השילוב של חוסר אמון במערכת והחשיפה לתכנים שמוגדרים כתכנים קונספירטיביים (כאלה שבהם מסבירים לנו שכוחות שליליים מעוניינים בהשמדתנו, בדרך זו או אחרת) זורקים, כאמור, את האנשים בעלי מבנה האישיות הקטסטרופלי למקום מאוד שחור. בסקר אחר שנערך על ידי משרד הבריאות במהלך הגל השני של הקורונה (אוקטובר 2020) הוצגה עלייה של 55% בפניות בעלות תוכן אובדני למרפאות בריאות הנפש.

כמובן שאין לדעת מהן נסיבות החיים של כל אחת ואחד מהפונים, אך קשה שלא לחבר בין תחושת חוסר התקווה והקטסטרופה ששודרה כלפינו מכל עבר לרצון של אנשים מסוימים לשים קץ לחייהם. תיאוריות שמכנים היום כ”תיאוריות קונספירציה” נשמעו ונשמעות מאוד הגיוניות לחלקנו. באוזני חלק אחר הן קצת יותר אזוטריות ואחוז קטן יותר מהאוכלוסייה מתחברים אליהן. בין אם אתם מאמינים שכוחות אפלים מעוניינים ברעתנו או לא, החשיפה למידע מסוג זה שולחת בני אדם, לדעת מי שעוסקים בנושא, אל אחד משלושת המצבים הבאים: פעולה, אדישות או ייאוש.

אבל האם קיימת גם אופציה נוספת? אתי הילסום היתה צעירה יהודייה שחיה באמסטרדם עם פרוץ השואה. את השנתיים האחרונות של חייה היא תיעדה ביומן שקיבל את השם “השמיים שבתוכי”. לכל הדעות השואה היתה מציאות קטסטרופלית. כשהתחילה לתעד את חייה, האיום הנאצי היה מינורי ואת הטקסטים המאוחרים של היומן כתבה כבר ממחנה ריכוז. ניתן לתאר את רוחה של הילסום כפי שעולה מהיומן כ”אקטיביסטיות נפשית” המאופיינת בטיפוח השקפת עולם חיובית ומציאת תכלית לקיום גם ברגעים שנדמה שהכל מסביב קורס לאבדון.

טיפוח מצב תודעתי שכזה איפשר לה לנהוג בנדיבות עם האנשים שפגשה סביבה בשנים השחורות ההן. אמנם היא לא הנהיגה מרד ולא השתייכה לקבוצת פרטיזנים אך היא התנגדה בתוקף לעמדה קורבנית ושלילית ביחס לנסיבות אליהן נקלעו חייה. ועל כך היא כותבת:

“…אסור להתמכר כליל לבעיות הגדולות, אי אפשר להיות תמיד שדה קרב, צריך לחזור מדי פעם אל תוך הגבולות של עצמך ולחיות בדקדקנות ובמודעות את החיים הקטנים שבתוכך, חיים שהולכים ונעשים בוגרים ומעמיקים יותר, בעקבות החוויות שעוברות עליך באותם רגעים ‘לא אישיים’ כמעט של קשר עם האנושות כולה”. בשלב מאוחר יותר כשהגזרות על היהודים נעשו חמורות יותר כתבה הילסום:

“להשפלה דרושים תמיד שני אנשים. המשפיל והמושפל, כלומר: מי שמניח שישפילו אותו. אם האחרון, כלומר הצד הפאסיבי, מחוסן נגד השפלות, הרי הן מתמוססות ונעלמות באוויר. לא נותר מהן אלא כמה גזירות מטרידות, שמשפיעות על חיי היומיום, אבל אין בהן שום דבר משפיל או מדכא. צריך לחנך את היהודים לחשיבה כזאת”. בספטמבר 1943 היא נשלחה לאושוויץ, שם מצאה את מותה. יומנה תורגם לעשרות שפות ואנשים קוראים בו עד היום כדי למצוא נחמה והכוונה.

לעיתים נסיבות חיינו מאפשרות לנו להתנגד אקטיבית כשאנחנו נתקלים בעוולה, אך לא כולנו בנויים להתנגדות שכזו מסיבות אישיותיות ואחרות.  מהילסום אנחנו יכולים ללמוד שגם כשהעולם חרב סביבנו, אנו לא חייבים לתת לעולמנו הפנימי להיחרב יחד איתו.