כלב מלחמה, כלבת החלמה

כל חיי היו לי כלבים. מהיום שאני זוכרת את עצמי אני עם כלב – אחד, שניים או שלושה. מישהו אמר לי פעם: את פשוט החלפת את להקת הזאבים שלך בכלבים. זה נכון. אני אוהבת לחיות איתם בלהקה. כלבים הם חברים נאמנים ואמיתיים, מלאים באהבה ללא תנאי ונכונים לתת שירות לבני האדם. הם תמיד שמחים לראות אותך כשאת חוזרת הביתה, גם אם עברו רק חמש דקות מאז שהלכת.

לכן כשקראתי את הידיעה על מותו וקבורתו של זילי הכלב בן התשע מיחידת עוקץ, התרגשתי בשבילו ובשביל כל בני מינו שבשירות האדם. כאבתי את מותו אבל שמחתי על ההכרה וההוקרה שהוא קיבל. כל העיתונים ואתרי החדשות באינטרנט הקדישו לפני כמה ימים לזילי ידיעות מורחבות עם תמונות שלו, וכינו אותו לוחם גיבור. סיפרו איך אחרי אינספור פעולות מבצעיות שבהן הוא לקח חלק עם המאלף האישי שלו ושאר לוחמי הימ”מ, נהרג זילי בן ה–9 בפעילות של צה”ל נגד מחבלים, בשכם. בכל הכתבות הדגישו כי זילי היה שותף למאות פעילויות של הימ”מ בשנים האחרונות, ושוב ושוב הציל חיי לוחמים. אפילו ראש הממשלה יאיר לפיד ספד לכלב ואמר: “במהלך הפעולה נפגע ומת הכלב זילי מיחידת הכלבנים של הימ”מ. זילי היה חלק מהיחידה, אהוב ומקצוען. הוא יחסר ליחידה, יחסר לכלבנים וללוחמים שהוא ליווה שוב ושוב בפעילות מבצעית”. ומפכ”ל המשטרה התייחס בדבריו למותו של זילי ואמר כי “זילי היה לוחם אמיתי ההולך על ארבע”.
התרגשתי והרגשתי שזילי נהיה שגרירם של כל הכלבים.

יש בי כמובן גם הרבה סימני שאלה על הניצול הזה שלנו לצרכינו את הכלבים. את המחויבות העמוקה שלהם לבני אדם, את אהבתם ונאמנותם. יש היום כל כך הרבה דרכי טיפול עם כלבים, כלבי נחייה, כלבי חבלה, כלבי שמירה, כלבי עבודה, כלבים טיפוליים בבתי אבות, במרכזי שיקום לפוסט טראומה, כלבים בצבא, כלבים למציאת נעדרים, כלבי משטרה, כלבי בית. את כולם מאפיינות הנאמנות שלהם, האהבה והצייתנות למאלפים שלהם. לעתים, אנו רותמים אותם למשימות קשות מאוד, כולל הקרבה של חייהם, והם נענים לנו באהבה וללא היסוס.

במציאות מקבילה נהרגו באותו זמן 11 ילדים בעזה. 11 ילדות וילדים שחייהם נגדעו, מאש של ישראל ומאש של הג’יהאד האסלאמי. קורבנות תמימים וחפים מפשע למאבק לא שלהם. מותם הציף בי עצב גדול. ילדים הם ילדים הם ילדים. זו מציאות קשה ונוראה שאנו חיים בה.

השבוע הגיעה לבקר אותי יעל, חברה שלא ראיתי 15 שנים. למרות הזמן שחלף, השיחה ביננו קולחת כאילו לא עבר יום. יושבות אל תוך הלילה ומדברות בשקט במרפסת שלי. היא מספרת לי שעם השנים נהייתה למטפלת רגשית יחד עם הכלבה האהובה שלה, סופי. הן נוסעות שעה וחצי כל יום עד לתחנה של הרווחה, ליד הכנרת, יש להם שם חדר טיפולים. היא מטפלת רגשית בעזרת בעלי חיים, וסופי משתתפת בטיפול. יש שם סיפורים כבדים, היא אומרת אחרי שתיקה קצרה וקולה קצת נחנק.

היא עצמה גדלה בבית לא קל, סבלה מניכור הורי ויצאה ממנו פגועה ועם הערכה עצמית נמוכה. והנה, היא אומרת ופליאה בקולה, היום היא עצמה מטפלת בילדים שסובלים מבעיות קשות בבית ומניכור הורי כמו שהיא חוותה בילדותה. יעל ממשיכה ומספרת לי על מטופל, ילד בן שבע, שזה עתה סיימה איתו טיפול של שנה וחצי. ואיך סופי הכלבה שלה שינתה את חייו של הילד הזה.

הוא הגיע לטיפול אצלה כמוצא אחרון לפני הוצאתו מהבית למשפחת אומנה. ילד קטן ואבוד בעולם שאף אחד לא מגן עליו. ההפך. הוא שק אגרוף של משפחה מטורפת. הוריו גרושים והוא חי בבית עם אימו ואחיו בן ה–14. מאמא שלו הוא סופג צעקות וצביטות כואבות, אלימות מילולית והכפשות, עונשים. היא כל הזמן אומרת לו שהוא בכיין, קרציה ובלתי נסבל. גם מאחיו הוא סופג מכות. ההורים משתמשים בו להעיד במשטרה זה נגד זו. הילד גדל במציאות אכזרית שאין לו כלים להתמודד איתה. הוא חסר גבולות בהתנהגות שלו, אלים מילולית ופיזית, מפרק ומסדר כל הזמן את החדר. אין לו רגע של מנוחה. השהות איתו בפגישות הראשונות היתה ליעל קשה מאוד. “כשהיה קשה לי מדי, התבוננתי בסופי, הכלבה שלי, באהבה שלה. ראיתי איך היא עוקבת בעיניים טובות וכשכוש עדין בזנב אחרי הילד הקטן הזה, שמתנהג שלא באשמתו כעבריין גדול. גם כשהוא מטיח חפצים באלימות על הקיר, סופי קמה אליו בכשכוש זנב והתחילה ללקק את פניו בעדינות. הוא היתה מתיישבת על הרצפה לידה והוא היה חובט בה באגרופים. אבל היא המשיכה רק להיות סבלנית אליו. הניחה את ראשה על ברכיו. הוא כעס. היא זזה ממנו אבל הקפידה לשמור איתו על קשר עין אוהב.”

זה היה כאילו שסופי אומרת לו: אני רואה את המצוקה שלך ואני אוהבת אותך למרות הכל. לאט לאט, עם כל מפגש, הילד התקרב אל סופי, ואז התרחק התקרב והתרחק. והמשיך לסדר ולפרק את כל מה שיש בחדר. ככה טיפול אחרי טיפול, הוא אלים וסופי מרגיעה אותו בליקוקים ובחיבה. נשארת יציבה באהבתה. עד שפעם אחת הוא ממש הכאיב לה בפרץ של אלימות. סופי נעמדה מולו, נהמה וגרגרה עליו באיום. הוא הזדקף ונעמד דום. גם יעל נדרכה, סופי מעולם לא גרגרה קודם לכן על אף אחד. כעבור רגע הוא פלט בכעס: ” כלבה טיפשה ומכוערת. אני שונא אותך. את כמו כולם. והפנה לה את גבו.”

במפגש הבא, הוא ישב בפינה מכווץ, סופי באה אליו ברכות, כאילו לא זכרה דבר, וליקקה אותו להתפייסות. בהתחלה הוא הדף אותה, אך תוך זמן קצר הוא נכנע לאהבתה וחיבק אותה. סוף סוף פרץ ממנו בכי במקום קללות. יעל אומרת שדווקא העמדת הגבול של סופי הכלבה מולו חידד לו את אהבתה. הוא הרגיש את האכפתיות שלה ואת המסירות שלה כלפיו.

זה היה רגע של שינוי גדול. מאותו יום, האווירה בחדר הטיפולים השתנתה לבלי הכר. שלושתם שיחקו יחד, יצאו וטיילו יחד, הוא היה מדבר ומשתף מה הוא מרגיש, כשהוא מתכרבל יחד עם סופי ונח לצידה. יעל מספר לי שסופי לא עברה שום אילוף. רק מבחני התאמה מבחינת ההתנהגות שלה, רצו לראות איך היא מגיבה אם מכאיבים לה. לא יותר מזה. היא לגמרי טבעית ובזה הריפוי שהיא מביאה. היא אוהבת באמת והילדים חשים בזה. סופי משנה התנהגות מילד לילד. היא מפתחת איתם קשר בלתי אמצעי ואמיתי. הקשר הזה זורע אצלם זרעים של תקווה ואמון מחודש באהבה. ביכולת שלהם להמציא קשרים חיוביים.

ואני חושבת על זילי הרועה הגרמני, הכלב הלוחם מיחידת עוקץ שמילא את תפקידו בנאמנות מוחלטת לדרישות ממנו וללא בחירה חופשית עד נשימתו האחרונה. ועל סופי, כלבה טיפולית, מעורבת ולא מאולפת, שיש לה בחירה ויש לה חיים מלאי משמעות והיא ממלאת לבבות של ילדים באהבה ובתקווה למציאות טובה יותר. ואני חושבת גם על כל הילדות והילדים שחווים עוול וכאב וסבל ואין להם סופי שכזו, עם כוח הריפוי האינסופי של האהבה.