התמונה מבעיתה, התקשורת מתעלמת

מ. היא מורה ותיקה ומוערכת, כבר יותר משנה שאינה עובדת. היא גרושה ומפרנסת את שני ילדיה בכוחות עצמה. כל ניסיונותיה למשוך את שמיכת החסכונות והעבודות המזדמנות הצליחו להחזיק אותה ואת משפחתה הקטנה איכשהו מעל המים. למדו להצטמצם. אלא שגם זה נגמר. בעוד שבועיים תאלץ מ. לפנות את ביתה השכור. אין לה לאן ללכת. “ בעוד שבועיים כנראה שאצטרך לישון ברחוב. אין לי די כדי לשכור בית חדש. אני לא יודעת מה אעשה” 

הממסד הישראלי ירק מתוכו את מ’ ביום שלא הסכימה לקבל את הטיפול הניסיוני של פייזר ועוד סירבה בחוצפתה להיבדק בבדיקה פולשנית ומכאיבה פעמיים בשבוע כדי להשיב לעצמה את הזכות הבסיסית לעבוד. בית הספר שבו עבדה הזהיר אותה לבל תעז להתקרב בשעריו, מערכת המשפט הפנתה לה עורף. דיני העבודה וזכויות העובד לא רלוונטים במקרה הזה הסבירו לה. היא מנועה מלקבל כל פיצוי, עזרה ממשלתית, או טיפול רפואי. עד תחילת חודש מרץ הכניסה לכל מקום כמעט היתה אסורה עליה. חבריה סבורים שהשתגעה. וילדיה מאשימים אותה חדשות לבקרים בדמעות שהיא הורסת להם את החיים.

כל זה התאפשר על ידי אותן ממשלות דמוקרטיות שעכשיו יוצאות למאבק על חירותם של האוקראינים, בעודן דורסות את חירותם של אזרחיהן שלהן בשם איום מדומה או לא, זה לא משנה בכלל, במחלה ויראלית לא קשה במיוחד

למה לא להתכופף קצת, שאלתי אותה במהלך שיחתנו. להתפשר. להיות כמו כולם ולסבול בשקט עד שזה יעבור. עד שמשהו ישתנה. “ כי אני לא צריכה להסתובב ולהוכיח לכולם שאני אדם בריא. כי מדובר בגוף שלי, שלי. לא של המדינה. ואם לא הייתי עוצרת את זה כאן, הייתי מאבדת את הדבר הבסיסי ביותר שמגדיר אותי כאדם, את הערכים שלי. והנה כבר מדברים שוב על חיסונים נגד קורונה. בעתיד נצטרך עוד חיסון, ככה אמר אש רק היום לא? אז מה יהיה מעכשיו והלאה, כל פעם שהמדינה תרצה להזריק לנו משהו נסכים כי אין ברירה? אני לא מוכנה לחיות ככה”. 

עשרות אלפי אנשים כמו מ’ חיים בינינו רק בישראל. בעולם מדובר במליונים אבל על הטרגדיה שלהם לא תשמעו במהדורות החדשות. עיני העולם כולו נשואות למאבק החירות של אזרחי אוקראינה, לאומללות הפליטים. הסיפור שם מוכר ופשוט יותר. יש רעים וטובים, יש מחזות קורעי לב. והלב היהודי גדול ורחב. אבל איך יתכן שאותם ישראלים טובים שקוראים עכשיו להציל נפשות באוקראינה לא הצליחו ועדיין אינם מצליחים להבחין בסבלם של אותם ישראלים כמו מ’, שבסך הכל ביקשו לעצמם אוטונומיה על גופם? זה בלתי נתפס בעיני. 

ומה על חירותם האבודה של אזרחי העולם בשנה החולפת? על התקבעותם של חוקי החירום הדורסניים? על הדיכוי האגרסיבי של זכות המחאה? על הפקעת זכויות אדם בסיסיות מכל מי שמסרב להתיישר עם עמדת השלטון? כל זה התאפשר על ידי אותן ממשלות דמוקרטיות שעכשיו יוצאות למאבק על חירותם של האוקראינים, בעודן דורסות את חירותם של אזרחיהן שלהן בשם איום מדומה או לא, זה לא משנה בכלל, במחלה ויראלית לא קשה במיוחד. נדמה שהצביעות איבדה כל רסן. והציבור הרחב? רובו כלל לא יודע מה מתרחש בעולם מעבר למה שאותן ממשלות החליטו לספר לו. והנה כולנו חיים שוב, תחת נרטיב אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב. 

אז לפני שאמשיך לספר לכם על מ’ וחבריה השקופים שנמאס להם להיות שקופים. כדאי לדעת מה קרה בעולם בזמן שמאות אלפי פליטים אוקראינים אומללים ממלאים את מסכי הטלוויזיה שלנו.

בחמישה בפברואר, החלה ועדת חקירה עצמאית אירופאית לשדר לעולם את מסקנות עבודתה היסודית שנמשכה כשנה וחצי. את הועדה הזאת מובילים עורכי דין בכירים שופטים רופאים וחוקרים בעלי שם מארבע יבשות. העידו בפניה עשרות דוקטורים פרופסורים, מומחים לוירולוגיה, מיקרו ביולוגיה, אימונולוגיה וטכנולוגיית MRNA, בכירים לשעבר בארגון הבריאות העולמי, בפייזר, כלכלנים, אנשי שוק ההון, היסטוריונים ופסיכולוגים התנהגותיים. כולם בעלי שם עולמי, והם מאשימים את ארגון הבריאות העולמי האפ די איי האמריקני הסידיסי חברות פארמה ושורה של בכירים בארגונים הללו בהונאת ענק ובביצוע פשעים נגד האנושות. 

אם מישהו בממשלה סבור שאי סיקור המחאה, בארץ ובעולם כמו גם ההקלה הזמנית במגבלות הקורונה והתו הירוק יקברו את המחאה, כדאי שיתעורר

ההוכחות שלהם מפורטות, ממוסמכות ולפחות בחלק המדעי משכנעות מאוד. אבל בתקשורת הממוסדת, בוודאי בישראל, לא שמעתם על זה דבר וחצי דבר. 

בשבוע הראשון של חודש מרץ פירסם ה־FDA בהוראת בית המשפט העליון האמריקני חלק נוסף ממסמכי פייזר שהיו אמורים להיות חסויים שבעים שנה. כפי שמנתח גם פרופ’ רצף לוי בעמ’ 4 – התמונה הראשונה שעולה ממאות המסמכים שפורסמו מבעיתה. מסתמן שפייזר ואפדיאיי הסתירו מעיני הציבור עשרות אלפי דיווחי אמת על תופעות לוואי שהגיעו לחברה במהלך שלושת החודשים הראשונים למתן המנה הראשונה, יותר מארבעים ושתיים אלף פגיעות, וכאלף ומאתיים מקרי מוות. בנוסף לכך פורסמו תשעה עמודים צפופים של תופעות לוואי אפשריות נוספות, חלקן קשות מאוד, שהציבור לא הורשה לדעת עליהן טרם התבקש, שלא לומר נתבע, להפקיר את גופו לחיסון הניסיוני שקיבל אישור חירום בלבד באותה עת. על פי הניתוח של פרופסור רצף לוי מומחה לניהול סיכונים במערכות בריאות מאוניברסיטת MIT חומרתו של הדו”ח מחייבת את התפטרותם של בכירי מערכת הבריאות בישראל, שהבטיחו לציבור שהחיסון בטוח. 

ובתקשורת? דממה. על פי פרוייקט העדויות של אביטל ליבני ומנתוני ועדת החקירה האזרחית הישראלית, נפגעו אלפי ישראלים ממה שמסתמן כהונאת פארמה עצומת מיימדים. בעולם כולו, כך על פי ועדת החקירה העצמאית האירופאית נפגעו כשלושה מליון בני אדם עד כה. בארצות הברית מתרבים הקולות הקוראים להקים ועדת חקירה של הסנאט. אבל אם אינכם עוקבים אחרי עיתונות עצמאית בארץ ובעולם, לא ידעתם על זה. 

מנכ”ל חברת מודרנה, הוא ולא אחר מודה בראיון לרשת פוקס לפני כשבועיים לערך שהנגיף מכיל רצף קטן של דנא שתואם רצף שהחברה רשמה עליו פטנט עוד בשנת 2016! חמש שנים תמימות לפני שאותה חברה ממש הציעה לעולם חיסון נגד אותו הנגיף בדיוק. מי צריך לדעת על זה בכלל?

ויש עוד, אבל אעצור כאן. כי יש מי שעוקב אחרי הדברים ובהם גם מ’ ועשרות אלפי אזרחים ישראלים שהחליטו שנמאס להם. 

בארבעה עשר בפברואר יצאה לדרכה שיירת החירות הישראלית. אחותה הקטנה של שיירת החירות הקנדית. מ’ היתה בין המארגנים. חברו אליה עוד שורה מרשימה של נשים וגברים עורכות ועורכי דין, אנשי הייטק, פעילים חברתיים, אנשי מדיה ופירסום ואנשי שירות הבטחון לשעבר. הם זכו לסיוע היקפי של עשרות אזרחים ואזרחיות מכל שדרות החברה הישראלית שפתחו קבוצות אזוריות לתפעול וארגון מבצע השיירה ומחאת גשרים שנפרסה בכל רחבי הארץ. אנשים שלקחו על עצמם להלחם על המובן מאליו – על זכותם המולדת לחירות. 

זכות שהופקעה מאיתנו בחסות חוק הסמכויות המיוחדות קורונה. חוק שחל על כולם, מלבד על אלו שחוקקו אותו. 

על פי מארגני השיירה המגובים בצילומי רחפן עלו לירושלים באותו יום אלפים רבים של רכבים. 

למעט דיווחים על עומס תנועה בכביש אחת “ בגלל מחאה נגד יוקר המחייה” ואיזכור קטן באתר הארץ נדמה לי. לא שמעתם על כך. גם לא בימים שלאחר מכן כאשר הלכה והוקמה מול רחבת הכנסת עיר אוהלים שאליה זרמו עשרות אלפי אנשים מכל רחבי הארץ, גם לא במוצאי שבת התשעה עשר בפברואר כאשר פונו באלימות מאות אזרחים בהם ילדים וקשישים בידי פקחי ושוטרי עיריית ירושלים. אה סליחה, בעצם כן, האלימות כלפי המפגינים השקטים העירה את תוכניות הבוקר מתרדמתם. אבל אז סרבו להזמין את מפיצי המחלות המסוכנים לאולפנים והסכימו לראיין אותם רק מרחוק. נציגי המפגינים שאיבדו כל טיפת אמון בתקשורת הממוסדת, שלא מפסיקה להסית נגדם, ויתרו על הכבוד.

ומה הלאה? אם מישהו בממשלה סבור שאי סיקור המחאה, בארץ ובעולם כמו גם ההקלה הזמנית במגבלות הקורונה והתו הירוק יקברו את המחאה, כדאי שיתעורר. 

כי עשרות אלפי א.נשים מתוסכלים וזועמים איבדו כל אמון בממסד והם לא מתכוונים לוותר על אורח החיים הדמוקרטי ועל החירות בשביל שום דבר. בקרוב, ערב חג החירות הם מתכוונים לחזור לכבישים ולגשרים ולשקוד הפעם על הסברה עצמאית בשורה של פעילויות עומק חוגי בית ומעגלי שיח א – פוליטיים. מלבד הקבוצה הזאת הולכים וצוברים פופולריות ארגונים וולונטרים כמו מועצת החירום הציבורית לקורונה, גוף מדעי רפואי ששוקד בימים אלו על הקמת תנועה ציבורית רחבה, ועמותות הורים שמפעילות ומפתחות מערכת חינוך עצמאית. מי שנושא אליהם עיניים בדממה עדיין, הם כארבעה מליון ישראלים שלא זכאים לתו הירוק ( על פי מרכז המיידע של הכנסת שחשף חבר הכנסת גדי יברקן חמישים וחמישה אחוזים מאזרחי המדינה הבוגרים לא זכאים לתו הזה) כל האנשים הללו מבינים שמשהו מהותי מאוד השתבש כאן, אבל עדיין לא מבינים מה בדיוק. אנשי המחאה לא מתכוונים לוותר עד שיסבירו להם מה קורה ומדוע. 

צילומים: אופיר גפקוביץ’