הרשימה הסופית

אז יש ממשלה. עלה בידו. לאור כל זאת, הנה 6 דברים שאני חייב לעשות לפני שייגמר הכל:

להתארח בפודקאסט: כשהייתי נער וצפונה, הדבר שהכי רציתי לעשות זה לשבת מול קובי מידן. הייתי יושב בשירותים, לא היה סמארטפון ולא היה מה לעשות. אז תמיד אחרי שסיימתי לקרוא את המרכיבים של המטהר אוויר (אגב, ניחוח לבנדר הכי כבד מבחינת מרכיבים. אין מה להשוות בכלל לניחוח לימון) הייתי מדמיין את קובי מידן מראיין אותי. נותן בי את המבט החצי קשוב חצי ציני, נאנח ואז שואל ומתבונן בעיניים. היו לו שאלות טובות שהפתיעו אותי למרות שאני זה שהמציא אותן כרגע. אבל התשובות שלי, וואו. הן היו תשובות מהוססות אך עמוקות, מודעות לעצמן אך מתמסרות, מעוררות מחשבה והשראה. הייתי מרואיין אדיר, איש חד ומקסים שם בשירותים. השנים חלפו והראיון אצל קובי מידן לא הגיע. הסמארטפון תפס את הזמן שלי בשירותים. וגם את של אחרים ובגלל זה גם אין יותר כתובות לקרוא על הקירות בשירותים ציבוריים כי אף אחד לא כבר כותב עם טושים על קיר. אז עכשיו החלום שלי הוא פודקאסט.

חייב להתארח בפודקאסט. אני יכול לדבר מלא על מלא דברים, אני יכול לשבת מול כל מראיין זחוח של פודקאסט (כי אין אחד לא זחוח) ולדבר, ובכן, כמו בפודקאסט. להיות מצחיק לפרקים, מנוסח היטב, מעמיס בפרטים ומחקרים וציטוטים בנון שלנט, לפעמים לוקח פאוזה כי המחשבות שלי הרי עמוקות כל כך וקשה לסדר אותן כדי שיהיו מובנות פה בפלטפורמה הזאת, קצת ניים דרופינג אינטלקטואלי, קצת דיבור אישי שמעיד שהאינטליגנציה שלי כל כך שופעת שהיא לא עוצרת רק באינטלקט אלא גם גולשת ונהיית אינטליגנציה רגשית ובגדול, אני ממש שווה את זה שתקשיבו לי בפקקים בין פתח תקווה לשוהם. מבטיח, זה יהיה מעולה. אני גם מבטיח סלפי בסוף מהסוג של “שמחתי להתראיין בפודקאסט של … המקסים! היה כיף! מוזמנים לשמוע בכל אפליקציות הפודקאסטים הקרובות לביתכם”. חייב! להתארח בפודקאסט. 

לכתוב ספר על קיצור תולדות המשהו. משהו אחד, שיעמוד במבצע של 50% על הספר השני, כזה שינתח הכל דרך רעיון אחד. כמו אתם יודעים מי. את העבר, את ההווה, את העתיד, את כל מה שגדול וכל מה שקטן, כל מה שנשגב וכל מה שיומיומי כמו ווייז אדיר שחוצה את ההיסטוריה והגיאוגרפיה ומוצא את המסלול האחד שדרכו אפשר להסביר הכל. אני אהיה זה שיפתח לכם את השער ונעלה יחד על המסלול שבניתי לכולנו. כמו כלב רועים מלא פאסון, כמו קברניט במטוס שכולו שלי. אני אסביר לכם הכל: למה יש מדינות, למה יש במבה נוגט, מי הראשון שראה עשן ואמר לעצמו – היי, זה נראה לי כיף להכניס עשן לגוף, למה הקיץ חלף, למה נופלים העלים, איך זה שהעולם סובב, ואיך נולדים ילדים, ומה קורה כשמתים, למה כלכלות קורסות, למה השלט של הטלוויזיה אוהב להתחבא לי ברגעים קשים, למה היתה שואה ולמה עדיף לתדלק באפליקציה. 

להיות בסדנה של קואוצ’ר שצועק עליי. כזה שהשיער שלו אף פעם לא מלבין, רק בקצוות, שתמיד יש איזה בוהק שעוטף את הפנים שלו ושקשה להתעלם מהיקף השרירים ביד שלו כי הרי את כל השיחות הטרנס–אטלנטיות שלו הוא עושה תוך כדי אימון כוח ורצועות טי אר אקס מלופפות סביבו. הוא גם קואוצ’ר, גם יועץ ארגוני, גם מטפל בהילינג, גם מומחה לשיווק, גם אושייה של אושיות, גם סופר שכתב כבר שלושה ספרים וגם סופר את הכסף האינסופי שלו. אם אתה שואל את עצמך: רגע, אם יש לו כל כך הרבה כסף למה הוא עדיין כל כך מתאמץ ומשקיע בלמכור לי משהו? למה במקום לשכב על כל ערימות הדולרים שלו כמו ההוא משובר שורות הוא משקיע כל כך הרבה בי, אודי, איש בינוני וסביר עם התה והלימון והספרים הישנים? 

או. אז זהו. כל זה כי הוא בתודעת שפע. והודיה. והוא מוכן לחלוק איתך את הסודות שלו. כי הרי זה הערך שהוא מביא לעולם. אז עכשיו הוא צועק עלי בפרסומות בפייסבוק: יש לך תוכנית עסקית?? אתה מנמנם בעלייה! החיים נוזלים לך! שומע את הנפילות של הגרגרים בשעון החול! טיק טק טיק טק! (רגע, אבל אין טיק טק בשעון חול, זה משעון אחר בכלל, שהיה פעם…) שתוק! שתי פגישות! מיקוד עסקי, אנרגיה!! אנרגיה!! ויש לו מדונה כשהוא על במה ומלא אנימציות בלייב בפייסבוק ותוך כדי הוא כל הזמן אומר הטיות שונות של המילה “עוצמה”, עוצמות! עוצמתי! איך אתה לא שם?!? איך ?! מדי פעם הוא ינשום עמוק, יעצור, יסתכל בעיניים של המצלמה ויאמר משהו על “ענווה”. כי הוא גם בשפע, גם בהודיה, גם בעוצמה וגם בענווה. ואתה, איפה אתה?! 

יום אחד אני אבוא. במקום להמשיך ולגלול מולו בוהה תוך כדי שאני מתעפץ עם במבה נוגט, אני אבוא. אשב מהופנט עם מוזיקת האוס שמחממת את כולנו לפני שהוא עולה, עוד רגע הוא עולה, תראה, התאורה משתנה, הוא מגיע! כי זה לא כנס באזור התעשייה של נתניה של אנשים שחיפשו חניה ומחפשים עוד קצת פרנסה ומתאוששים בכיסא מהצרבת מהקרואסון של הבופה. לא! זה מעמד הר סיני של העסקים, חביבי! 

להיפגש עם חברים ולהצליח להתווכח על פוליטיקה. פעם, כשהייתי ילד, הבילוי המיטבי של ההורים שלי היה סלון שיש בו ויכוחים פוליטיים. היו שם יצרים והתרגשות, זעם גדול וצחוק גדול וסלט תפוחי אדמה גדול כי היתה קודם שואה. אני לא עושה את זה. פעם הייתי. אבל זה כבר לא קורה, כי די צפוי שזה יגביה טונים, ירתיח עורקים, יכניס מתח שאולי לא נצליח לשקם אחרי זה וחצי ערב כל אחד ינהם ויסתודד ויחייך על החצי השני. ואז יקרה הדבר הכי מפחיד: לא יהיה כיף איתנו. ואם לא יהיה כיף איתנו אז אף אחד לא יבוא אלינו יותר כשנזמין. יהיה פה הקיץ של אביה (כי היתה שואה). ואף אחד לא יזמין אליו ואז יהיה לי FOMO (שזה יותר מפחיד משואה). אז לא, אני לא נכנס לדיון פוליטי עם חברים. אולי רק במקרים שאני יודע שהם לגמרי מסכימים איתי ואז נשב יחד ונספר כמה אנחנו במדרון מטורף ועוד רגע דופקים לנו בדלתות ולוקחים אותנו (כי היתה שואה). 

להזדעזע ממופע סטנד–אפ. בכלל, להזדעזע ממשהו שמישהו אמר ואז להזדעזע מהזעזוע ואז מהזעזוע על הזעזוע מהזעזוע וכך הלאה לתוך מאורת הארנב הזאת ולהרגיש כל הזמן שזה חשוב, שהעולם חשוב, שכל מה שאומרים חשוב וכל מה שאומרים על מה שאומרים הוא חשוב, שאני חשוב! שבכל רגע נתון מישהו אומר משהו ומישהו מחכה שאומר על זה משהו כדי שהוא יגיד משהו על המשהו שאמרתי וזה אינסופי כמו היקום, כמו הקריירה של ביבי, כמו במבה נוגט. 

לעשות רשימה של שישה דברים שאני חייב שיקרו לפני שייגמר. שיהיה שם – קצת אקסטרים וקצת אינטימי, קצת תהליכים וכמה שיאים, כמה אנשים וכמה מקומות וכמה מוצרים ודרכים ובית. כי זה החיים. זמן מוגבל מול ה–FOMO הגדול של הסוף. והזמן הזה עומד שם כמו מסלול מרוצים ריק, וריק זה רע. אף אחד לא אוהב מסך ריק, זמן ריק, מקומות ריקים, ראש ריק וארנק ריק. אף ילד לא משאיר את הדף לבן. הוא ממלא אותו בצבעים, רק לא את הצבע הלבן. כי לבן זה ריק. אז אנחנו ממלאים את הצנצנת של החיים שלנו: ברשימות, במשימות, במקומות לדבר בהם, במקומות להיות בהם, באירועים, בהסברים והיגיון, בדמויות גדולות שייתנו הסבר וכוח, ביעדים ברורים בניווט של החיים, כי בלי ניווט ההרים הם סתם טופוגרפיה של הרים ועמקים ריקים. הריק מפחיד והעומס מציף אז מישהו צריך לייצר את העוגן לכל זה. או, הנה, בשביל זה הגעתי. פרטים בלינק פה למטה.