המתייוונים החדשים

פעם ביקרתי חבר באירלנד וביום סגרירי טיפוסי הוא לקח אותנו לטרק  לפסגה של הר בקילארני. הכנו סנדוויצ’ים ויצאנו לדרך. בעודנו מטפסים ומשתאים מהערפל הסמיך וחמישים גוונים של טחב ירוק אני רואה את הפסגה מחכה לנו עוד קצת במעלה המשעול והקיבה מתחילה לקרקר בציפייה לסנדוויץ’. בצעדים האחרונים מתגלה האמת החומצית, זו לא הפסגה, השביל ממשיך… מפח הנפש הזה חזר על עצמו עוד כמה פעמים עד שכבר לא האמנתי למראה עיניי, עוד פסגה מזוייפת שעושה לי טיזינג ומרחיקה ממני את ארוחת הבוקר. בסוף הגענו באמת לפסגה, סחופת רוחות ורטובה, ללא כל תחושת סיפוק והגשמה בלעתי את הסנדוויץ’ ודילגתי בדרך למטה, מעכל את השיעור שלמדתי.

מאותו יום הסתכלתי אחרת על הג’ינג’י המאמין הזה ותעצומות הנפש שלו כשזה מגיע להתמודדות עם פסגות “מזוייפות”, קשיי החיים ושאלות קיומיות. אני אפילו חושד שהוא רקח את הטיול הזה כדי לתת לי טעימה מהגרסה המקומית לשיעור שנתתי לו שנה קודם בארץ על המשמעות של “ארץ אוכלת יושביה”.

השבוע, בין השנה החדשה ליום כיפור אני רוצה לספר על חבר אחר, איש יקר וקרוב מתחום התיירות. בשיא הקורונה הוא מצא את עצמו צובר חובות בהלוואות פרטיות ובערבות מדינה כדי להחזיק את העסק שלו, כשכל פעם הממשלה משחררת הודעה שאוטוטו פותחים את השמיים, והוא עושה הכל רק להחזיק עוד כמה חודשים, לקחת עוד הלוואה, ובסוף לגלות שהגיע גל חדש, זן מהחלל, ועוד כותרות אדומות שמדווחות על הרוגים, קורבנות המגיפה

השבוע, בין השנה החדשה ליום כיפור אני רוצה לספר על חבר אחר, איש יקר וקרוב מתחום התיירות. בשיא הקורונה הוא מצא את עצמו צובר חובות בהלוואות פרטיות ובערבות מדינה כדי להחזיק את העסק שלו, כשכל פעם הממשלה משחררת הודעה שאוטוטו פותחים את השמיים, והוא עושה הכל רק להחזיק עוד כמה חודשים, לקחת עוד הלוואה, ובסוף לגלות שהגיע גל חדש, זן מהחלל, ועוד כותרות אדומות שמדווחות על הרוגים, קורבנות המגיפה. פסגות מזוייפות בסגנון אירלנד שמשכו אותו להמשיך הלאה. אגב, מאז אותה תקופה הוא הפסיק לאכול ארוחות בוקר. אמיתי. הבוקר נפתח ישר ביציאה לעוד חלטורה באתר בנייה כדי לשרוד עד הפסגה המזוייפת הבאה.

כשנפתחו השמיים חד סיטרית, החוצה כמובן (כי לתיירים הרי לא נתנו להיכנס למעבדת הניסויים של פייזר במשך שנתיים), הוא היה על המטוס הראשון, המשימה – למצוא התחלה החדשה.

למרות ההסתייגויות של האיחוד האירופי, יוון פתחה את שעריה כבר בקיץ של 2020 כי למדינה שמתאוששת ממשבר כלכלי וש-20% מהתל”ג שלה מבוסס תיירות עדיף לחטוף קורונה מלמות ברעב.

בשדה התעופה בסלוניקי החבר עלה על רכב שכור והתחיל לנסוע דרומה לאורך קו החוף. הוא עצר פה ושם, שתה ציפורו, אכל סופלקי, עשה מה שצריך, עד שהגיע לכפר קטן על שפת הים האגאי ושם הוא הרגיש את זה. שהוא יכול לנשום ולשרוד כאן, ואולי למצוא התחלה חדשה.

הוא חזר לארץ אחרי כמה ימים, אבל לא שקט על השמרים. תוך חצי שנה, במרווח צר בין הסגרים, טס חזרה ליוון וחתם על חוזה לרכישה של מטע זיתים עם בקתה קטנה. את המימון הוא שוב לקח מהבנק בהלוואה בערבות מדינה לעסקים במשבר. בלי להכנס לפרטים טכניים, הנחת המוצא שלו היתה שהוא כנראה גם ככה בדרך לפשיטת רגל ואם כבר הוא בחובות לבנק ולמדינה אז עוד אפס הוא חסר משמעות. במידה שזה יהיה מצב הדברים הוא יודע שיש לו חלקת אדמה מניבה, עם מעיין מים צלולים וקורת גג מעל הראש. 

ראיתי במהלך הקורונה אדם משתנה מאזרח משלם מיסים שאוהב את המדינה שלו וכמו תשבץ היגיון בסוף העיתון, הפך ממקומי שנהנה יומיום לחלוק את הקסם והמורכבות של הארץ הזאת עם תיירים, למי שהתפכח ואיבד אמון בעתיד. האתגר של להצליח לקיים עסק הגון ומוסרי במדינה הזאת התחלף לתקופה קצרה במרמור וייאוש אבל מהר מאוד הפרדיגמה השתנתה, והאנרגיה שלו התחילה לנוע בכיוון השני. החבוב החל להאמין שהתודעה שלנו, עם ישראל, התעצבה במשך אלפיים שנה לתודעה גלותית פר אקסלנס, אנחנו פשוט לא בנויים מנטלית להיות הרוב השולט. תראו אותנו טורפים כאן זה את זה, מטפסים למעלה על הכתפיים של אחינו שלא צועקים מספיק חזק. עבד כי ימלוך, נובורישים, פוסט טראומטים, בריונים, כור היתוך שיצא משליטה כמו ניסוי בצ’רנוביל. פתאום כל הדברים שהיו מרתקים כייחודיים ומאתגרים הפכו לעוד ועוד סיבות לרדת מארץ, די, אין כוח, תנו לחיות. 

אחרי אין ספור דורות ה-DNA  התרבותי שלנו התעצב כך שמקומנו הטבעי הוא כמיעוט בין הגויים, מתגעגעים תמיד לחזור הביתה אבל בינתיים לא כזה רע לנו בגלות. תראו ישראלים שנפגשים בחו”ל, עוזרים, משתפים, מרגישים כקהילה. אצל עמים אחרים זה לא ככה, הם נמנעים מלפגוש את בני ארצם כשטסים לחו”ל, כי לא בשביל זה הם באו. ואילו אנחנו הישראלים מיד נדבקים, משחקים פיצוחים וממשיכים ביחד כי זה הבית שלנו בחו”ל (ובית חב”ד יודע בדיוק את זה גם). אנחנו התבלין, לא המנה העיקרית. זרוק ישראלי באיזה כפר הוא כבר יעזור לאיזה מקומי לפתוח עסק מצליח או יכניס להם שקשוקה לתפריט. ונראה שבמודע או שלא, יותר ויותר ישראלים מבינים שעדיף להם לחזור לסיר הבשר. לא כמו פעם שירדו לחלום האמריקאי בגלל הדולרים והבלינג בלינג, היום יותר ויותר מקוששים מהבוידעם של סבתא מסמכים מצהיבים ואוספים דרכון אירופאי. חוזרים הביתה לברלין, פורטוגל, יוון, בולגריה, רומניה. כל אחד יושב תחת גפנו ותחת תאנתו, אבל וואלק לפחות הם יכולים להרשות לעצמם לקנות אחת ויש להם זמן לשבת תחתיה.

תגידו, אבל לעולם הם יהיו זרים, מיעוט. ואם כולם יירדו מהארץ, כשיקום הצורר הבא לא יהיה להם לאן לחזור. עונה החבר – אז שיתבוללו. גם ככה הטרנד היום הוא להתחבר לפשטות. אתה הולך כתייר בכפרים מסורתיים ברחבי העולם ומקנא בשלווה ופשטות של החיים שלהם. לא מנסים להגיע לשום מקום, רק לקיים את מה שיש. לא מונעים מפוסט טראומה שגורמת לך לעבוד בלי הפסקה ולאגור ממון מתחת לבלטות או בהשקעות סולידיות. כמו המשל על הדייג ואיש העסקים, החבר החליט שהוא מעדיף כבר עכשיו לחיות חיים פשוטים מאשר לקרוע את עצמו עד הפנסיה כדי שיוכל להוריש משהו לילדים או לשבת לבד על פיסת גן עדן (אם לא יחטוף התקף לב בדרך).

אז אני יושב כאן אצלו ביוון, הבוקר נפתח בשקשוקה עם טחינה שהבאתי איתי מישראל, מסקנו זיתים, גזמנו את העצים, ניקשנו עשבים, ירדנו לים. הוא לא ירד סופית מהעגלה החבוטה שקוראים לה ישראל, הוא עדיין משלם את החובות ומנסה להחיות את העסק שלו. אפשר עוד להציל את הנפש הזאת, להשאיר אותה איתנו בארץ. אבל לא נראה שזה מעניין אפאחד. הם לא רוצים יפי נפש כמוהו. הוא לא מהמפגינים אבל גם לא מגוייס. הוא עדיין מתנדנד. אבל נראה שאם הדברים ימשיכו ככה הוא יתייוון לו בסבבה על פיסת גן העדן בלי שיהיה אכפת לו אם שנה הבאה בירושלים הבנויה.