עם קצת עזרה מחברים

יש מין קטע כזה של “איפה היית ביום שירו ברבין”, או בגרסה האמריקאית – כשנפלו התאומים, אז מי יודע, יום אחד אולי עוד נשחק ב-איפה היינו בחיים כשהקורונה טרפה את כל הקלפים. התשובה שלי לאותו מרץ 2020 תהיה שהנה בדיוק סיימתי את ההקמה של העסק שלי, אכסנית תיירים שהשקעתי בה את כל חסכונותיי, ובו זמנית אני גם רגע אחרי חתימת חוזה שכירות לעוד בניין לשיפוץ מעבר לכביש, פרוייקט שתכננתי לממן מההכנסות הצפויות מהאכסניה. לא כלכלי – זה אני, עבדכם עומד מאחורי הטור הזה, לא במיליון שקל חובות, אבל חצי טנק בדרך לשם.

אז מה עושים? קודם כל עוצרים את הדימום, שחררתי את צוות העובדים, עזבנו את הבית השכור ששיפצתי חודשים ספורים לפני כן, ועוברים לגור באכסניה הריקה. כיף. השמים סגורים וצבועים בכותרות אדומות, רטוריקה של מלחמה, סגר בכל הארץ, התיירים ברחו כאילו פרצה מגיפה. אממה, לחלקם התבטלו הטיסות או נסגרו בפניהם שערי מדינות האם. אופס, לא נעים, ברגעי מצוקה מתגלים הפרצופים האמיתיים… אכסניות שהתארחו בהם ומסגרות שהתנדבו בהן ברחבי הארץ זרקו אותם לרחוב. וככה אחד אחת הופיעו אצלי בדלת, שואלים אם אפשר להיאחז בקרני המזבח עד יעבור זעם. נו בטח כנסו, יש מלא מיטות ריקות ומשעמם לי פה לבד.

וככה התקבצה לה קהילה קטנה, 14 איש ואישה מלאומים וגילאים מגוונים, שמתבצרים בבניין גרמני בן 150 שנה, רובם ניזונים כמו כולנו מבליל של נבואות שחורות וקונספירציות, דואגים לגורל המשפחות, ואשכרה חושבים שאולי לא יזכו לראות אותן שוב. אתם זוכרים את הטירוף ההוא? לא יאמן. עברו כמה ימים נחמדים של משתאות סוף-עולם עד שהבנתי שהספינה הזאת יכולה להפוך לתוכנית ריאליטי קניבליסטית, או שאנחנו יכולים להפליג לנו לעולם החדש בתיבת נוח של שפיות. ואני יש לי דרך משלי להתמודד עם דיכאונות ובלבולים. לעשות. משהו, אבל העיקר זה הלעשות. או כמו שאומרים בערבית, בכל תנועה, ברכה.

נכון, אפשר גם היה לשבת ביחד ולהחזיק ידיים עד יעבור זעם, או לטמון אותן עמוק בקססונית, אבל אני לא הולך לפתוח פה אשראם, אם כבר אז גולאג, אז יאללה בואו נעשה משהו.

וזה הדיל שהצעתי להם: יש לכם קורת גג מאובזרת בצעצועים כמו משרד של גוגל, יש עם מי לדבר אז אתם לא צריכים לשרוץ בזום, יש גם מלא אוכל כי אשכרה חבר רדוף אחד שכנע אותי שצריך לאגור מזון, אבל בתמורה אתם קמים ב-8 בבוקר ועוזרים לי לשפץ את הבניין השני, כמעט כל יום, בין ארוחת הבוקר לצהריים.

לרובם לא היה נסיון קודם בעבודות כפיים. מנהלת מסעדה מקופנהגן – כן, בנקאי לשעבר – יש, מקסיקנים עצלנים – יותר מאחד, ועוד ערימה של סטודנטים לבנבנים, אבל כל עוד יש שתי ידיים, לב וראש מעל כל זה אפשר ללמוד ולשחק ביחד. הגרמנים גרמנים, רק תן להם כלי ביד, הלטינים בעיקר בישלו, רקדו, הרסו כלים והרימו את המורל. אבל היו ביניהם גם שני נגרים גרמנים, גריט שיצא לפנסיה והתמסר לשתייה ולשיחות לתוך הלילה עם הרוחות שרודפות אותו, ועוד אחד בתחילת דרכו, דניאל החתיך שהתאהב בקוסטריקאית הבכיינית. והיה גם ניית’ן, דור חמישי למשפחה של צבעים מאירלנד שלא ידע להחזיק ביד שום כלי מלבד מברשת ורולר, אבל אצלי בילה שבועות בלהסיר שכבות צבע תוך כדי חשבון נפש על מערכת היחסים עם האקסית הבלתי אפשרית שלו.

וככה, כל בוקר, אחרי שאכלנו פנקייקים, חצינו את הכביש כמו הביטלס, רק עם כלי עבודה (נראינו מאוד חיוניים למקרה שתעבור איזה ניידת) והתחלנו להפשיט מבפנים בניין טמפלרי בן 150 שנה מכל התוספות שנכפו עליו. קודם כל קילפנו ממנו שתי מכולות של רצפת טרצו עבה כדי למצוא את הטרקוטה הצרפתית החמימה. שברנו חלוקות פנימיות ומצאנו פתחים מרשימים שנחסמו בבלוקים. חיממנו/המסנו/גירדנו שכבות של צבע מהחלונות וגרמי המדרגות המקוריים. ואז הנחנו תשתיות חדשות, והתחלנו לעצב את החדרים. באותו זמן צוות מצומם יותר בניצוחם של J.J מפרו וקארינה מקולומביה בישל מטעמים מירקות שליקטנו עם הזריחה בשוק הסיטונאי. אחרי ארוחת המלכים, אני והרמקול הסגול היינו חוזר לאתר להמשיך לעבוד לבד… ואז אחד אחת הם היו מופיעים בדלת, וממשיכים איתי עד לשקיעת השמש. שיחות ארוכות על החיים, שתיקות נינוחות, לאט לאט התגבשו להן בדיחות פנימיות לצד פסקול של מוזיקה מכל העולם. לפעמים הם נדמו לי כמו חבורת הטבעת מהספרים של טולקין, בימים אחרים כמו ניצולים מספינה טרופה, אבל תמיד החברות והעשייה יצרו בועה של השלמה שפויה שהגנה עלינו מהסרט-אסונות ששידרו עלינו מבחוץ. כאן ועכשיו, מיום ליום. נעים לנו, טעים לנו, והגוף ישן טוב בלילה אחרי מקלחת ובירה קרה.

ככה זה נמשך חודשים, מדי פעם מישהו מהם היה מצליח לסגור טיסה והתחיל טקס הפרידה, אבל סופה של הטיסה היה להתבטל. אוי רוחליו, כמה פעמים ניסית לצאת מכאן רק כדי להופיע שוב בבוקר עם הכובע והמזוודה כאילו נפתחו השמיים וחזרו התיירים. אבל שגרת היומיום החזיקה אותנו שפויים. ביום מזיעים ומתלכלכים, משחקים בכלים וחומרים, ובערב שותים, מעשנים ורוקדים על הגג כשהרחובות תחתינו שוממים למעט נהגים חיוניים שבוהים בנו כמו בפאטה-מורגנה. נדמה היה שנמשיך ככה לנצח, השיפוץ הזה לא יסתיים וגם לא המגבלות. לאט לאט נגמרו לי התעסוקות. והגיע הרגע שקמתי בבוקר ושאלתי את עצמי מה אני עושה היום עם 14 א.נשים לא מקצועיים בלי שיגרמו לנזקים או יאבדו אצבעות (כן כן, אני יודע שמבחינה ביטוחית זה לא ממש אחראי אבל כל העולם התחרפן ואני גם ככה על סף פשיטת רגל). אז המשכנו – בנינו ריהוט ממשטחים ודלתות ישנות, שיפצנו כיסאות, עיצבנו ואבזרנו. מדי פעם שברנו את הסגר והסתכנו בנסיעה קבוצתית ללילה על שפת הכנרת או הגולן, הרחק ממעוזי ההפחדה. ובסוף, גם השמיים החלו להיפתח, לפחות לכיוון חוץ, ואז הם באמת עזבו אחד אחת, וגם השיפוץ הגיע לשלביו הסופיים. רק אחד מהם נשאר בארץ, כמו הילד של החלילן מהמלין, מקסיקני חמוד אבל סטלן עם שתי ידיים שמאליות, שפגש בחורה מקומית ועכשיו הוא לא רק אבא לסופגניה אינדיאנית אלא גם מתפרנס כקבלן שיפוצים, וזה כבר לגמרי ממש נס קורונה.

אז זה סיפור קצת קיצוני, ואולי בכלל מומצא ולא אמיתי (נשבע בשפם שלי שהכל נכון) אבל האפשרות הזאת של לתת מעצמך, מהזמן והיכולות שלך, תמורת תנאי מחיה בסיסיים וחוויה קהילתית ותרבותית, היא קיימת מאז שהתחלקנו בבננה. כן, היום זה נהיה קשה יותר, בעולם של בירוקרטיה ורגולציה, סחר חליפין הוא לא חוקי. כי אם הממשל, או–The Man (כמו שהם מכונים בחממת הקונספירציה, ארה”ב) לא מקבל את המס שלו וממלאים טפסים ומקבלים אישורים, אסור לנו לעשות את זה באופן פורמלי. אבל כמו ברכת בוקר טוב–בוקר אור, חילופי אנרגיה אלטרנטיביים קיימים שם בחוץ, ובתוכנו. ויש מספר פלטפורמות אינטרנטיות כגון Woof, Workaway, Worldpackers שמשדכים בין מי שרוצה להציע את הזמן והיכולות שלה למי שצריך או מזמין לבוא להשתתף בפעילות וביומיום שלו. אפשר להצטרף לפרוייקטים אקולוגיים באפריקה או חברתיים בנפאל, התנדבות בהוסטלים במרכזי הערים או עזרה במשק משפחתי בכפרים נידחים. בדרך כלל זה כולל לינה ואוכל שמאפשרים להאריך את הטיול בלי לחסל את התקציב וגם מביא לכך שחולקים גג ותפריט עם המקומיים.

נראה שמתנדבים נהנים יותר. כמו השכבה של הקרם בעוגיה הם בנקודה המתוקה של התיירים שנשארים יותר מכמה ימים במקום אחד וזוכים לחוות תרבות אחרת ברמה יותר עמוקה מלהצטלם מחזיקים ביד את השקיעה. הם הופכים קצת למקומיים כי מיום ליום הסביבה המיידית נהיית לבית שלהם. הם כבר מכירים את השכנים והחתולים, אומרים יאללה וסבבה בתזמון הנכון, ניסו את כל החומוסיות בסביבה, ויודעים חברתית מתי ואיפה נכון להם לפרוש מגבת בים. הם חווים מחזוריות של שבועות וחודשים בהתנהלות של הסביבה, ויש להם מידה של אחריות לתפעול שלה. לא נדיר שהם חוזרים לעוד סיבוב במקום בעולם שהיה בית בשבילם ותמיד ירגיש ככה. הם חוו כאן שגרת חיים סמי נורמטיבית, של “עבודה” ופנאי, של קהילה זמנית, ומערכת יחסים שהעמיקה מעבר לשאלות של מאיפה אתה ומה עושה בחיים, והחוויה נשמרת טהורה ומתוקה גם בזכות העובדה שכסף לא היה מעורב בה.

לא שכסף זה דבר רע מיסודו (או שכן, נתפלספס על זה פעם אחרת). אבל אנחנו כל כך מורגלים לשכלל עלויות ולהיצמד להגיון של השוואת מחירים שכאשר מעשים מיתרגמים למספרים, הנתינה מונחת על כף המאזניים מול התמורה, וכשזה כך, קשה לחדוות העשייה לשם העשייה להתפרץ ולפתוח את הלבבות. כשיש תחושה שאנחנו מצד אחד חיוניים ותורמים, ומן הצד השני רואים אותנו ופותחים לנו דלת לתרבות המקומית, אז אין צורך במספרים או בסכומים כדי להגדיר את הערך שלנו. האנרגיה זורמת, כולם מרוצים.