באלו, ליאו, שירקאן ונער הג’ונגל

אחרי אינסוף תיאומים וביטולים הוא לבסוף אכן מגיע אלי ליער לדבר על התנדבות פעם בשבוע. אנחנו יושבים בחוץ מתחת לעצי האלון וסביבנו מתקבצים טווסים סקרנים. זלמן שושי האלפקה חוצה לכיוון הברז שהוא אוהב לפתוח וזאקי התוכי מפטפט בלי הפסקה ברקע.

הוא בן 30 וקצת, סגור לגמרי בתוך עצמו וכל ההתרחשות הזאת של החיות מסביבנו לא נגלית לעיניו. מבטו מושפל לאדמה, ידיו ממוללות אוויר. “דבר איתי”, אני מבקשת ממנו והוא פותח את השיחה מהכאן והעכשיו שלו. מספר על הקושי שעלה מתוכו כבר בדרך לכאן, הרעד הבלתי נשלט, דפיקות הלב המואצות, הזיעה. הרצון שלו להסתובב לאחור ולחזור הביתה לאזור (היחסית) בטוח שלו.

“קשה לי במקומות חדשים”, הוא אומר ומרים אלי זוג עיניים כחולות עצובות ויפות. “קשה לי עם הרבה אנשים, ובטח עם כאלה שאני לא מכיר. אני לא סומך. כבר מהילדות שלי לא היה לי על מי לסמוך וכשקשה לי והחרדה עולה אז גם הטראומה עולה ואז זה כאילו קורה שוב עכשיו”. אבל הוא לא מוותר לעצמו. למרות הפוסט טראומה שתוקפת אותו, הוא בא עד כאן. “לקח לי הרבה זמן להכיר בזה, להודות בזה ולהסכים להתחיל לטפל בעצמי” הוא מודה. מאז שירותו הצבאי לא החזיק מעמד בעבודה ולא הצליח להתמיד בכלום. הוא חש שאנשים שופטים אותו, יורדים עליו. הרגיש אבוד ולא מוצלח. “דברים קטנים וחסרי משמעות יכולים למוטט אותי כי יש להם עבורי חוט מקשר לטראומה שלי”.

“עברתי דברים קשים בצבא. ראיתי דברים… זה התלבש לי על טראומה מודחקת מהילדות, ונסדקתי. ממש נשברתי לרסיסים. היום אני מבין, יודע להגיד פוסט טראומה. הפסקתי להתבייש בעצמי. אני בטיפול כבר מעל שנתיים והייתי רוצה לנסות ולצאת שוב לעולם מ’המקלט’ שאני נמצא בו. אני מאוד רוצה לנסות ולבוא לעבוד ביער פעם בשבוע, לעשות מה שצריך. מה את אומרת?”

ואז יוצא המרצע מהשק: “עברתי דברים קשים בצבא. ראיתי דברים… זה התלבש לי על טראומה מודחקת מהילדות, ונסדקתי. ממש נשברתי לרסיסים. היום אני מבין, יודע להגיד פוסט טראומה. הפסקתי להתבייש בעצמי. אני בטיפול כבר מעל שנתיים והייתי רוצה לנסות ולצאת שוב לעולם מ’המקלט’ שאני נמצא בו. אני מאוד רוצה לנסות ולבוא לעבוד ביער פעם בשבוע, לעשות מה שצריך. מה את אומרת?”
“אני אומרת שזה נפלא שתבוא”, אני משיבה לו בחיוך.

אני מוסיפה ואומרת לו שלדעתי אנחנו מדינה שלמה בפוסט טראומה. הוא לא לבד. הוא הלום קרב והוא קורא לילד בשמו. הוא אמיץ. הוא החליט לא להמשיך להסתתר. כמעט כולנו כאן חווים דברים קשים. אנחנו חיים בארץ קשה עם חשיפה גדולה לאירועים מסכני חיים וממסד שלא מקל על חיינו. תקשורת שלא מביאה אלינו בשורות טובות או תקווה. נהפוך הוא, בעיקר מתמידה להזכיר לנו את הקשיים, האלימות ולהזהיר אותנו מפני סכנות קיומיות. אני מספרת לו שרבים ורבות הגיעו לכאן מארץ אחרת, נתקלו פה בקשיי הסתגלות, באלימות מילולית או פיזית, נחשפו לפגיעות מיניות ואחרות, חוו פיגועים, אירועי טרור, משהו שקרה בצבא, תאונות דרכים. הוא לא לבד. פוסט טראומה זה רובנו. והוא? הוא מגדלור כי הוא מטפל בעצמו. לסיום הנאום שלי, אני מזכירה שחיות הן מרפאות גדולות, שעבודה עם חיות מתרחשת בממד שבו מילים לא נדרשות, שאין בו “סיפורים” ולסיום, קינחתי בעובדה שגם החיות שאצלנו כמעט כולן בוגרות פוסט טראומה.

אני קולטת את קצה החיוך שלו, הנאום שלי גם קצת מצחיק אותו וזה טוב! ואז הוא מתוודע למה שמחכה לו כאן, בשגרת העבודה: לדוגמה, לנקות את מכלאת הכבשים משאריות של מזון וגללים. אמנם זה לא לכתוב דוקטורט, אבל זה בהחלט מיטיב עם הכבשים שבמכלאה. וברגע שמישהו מיטיב עם חיה, הוא מרגיש שהוא היטיב עם עצמו. זה נותן תחושת ערך וסיפוק מהעשייה. הוא נראה לי מותש ומרוגש בו זמנית. “צא לסיבוב ביער”, אני מזמינה אותו. “תראה איך זה מרגיש לך. ואם תחליט שכן, נעשה ביחד תוכנית”. אני רואה בזווית העין איך הוא מתרחב לכיסא, הגוף שלו נינוח יותר. הוא יוצא לסיבוב שלו וחוזר אחרי זמן מה. “אני רוצה”, הוא אומר. “באמת רוצה לנסות. אבל לרוב הייאוש שלי כל כך גדול והעתיד נראה לי חשוך”. “אהבה”, אני מזכירה לו, “חברות”, אלה מפתחות נפלאים לריפוי. “אלה רק מילים”, הוא עונה. “כרגע אני מרגיש שזה רק מילים”.

ואז אני נזכרת בסיפור של ליאו, שירקאן ובאלו ומחליטה לספר לו אותו. הסיפור של ליאו האריה, שירקאן הטיגריס ובאלו הדוב מתחיל בשנת 2001 באטלנטה שבארה”ב. סוחר סמים מקומי ועשיר רכש לעצמו שלושה גורים מסוחר לא חוקי בבעלי חיים – גור אריה, גור טיגריס וגור של דוב. שלושה תינוקות זכרים, בני שלושה חודשים, שנפלו מן הפח אל הפחת. מטראומת הציד הלא חוקי שלהם והרג האימהות שלהם בעודם יונקים, דרך מסע קשה בקופסאות סגורות ועד לידיו של סוחר הסמים. הבנאדם ראה את הסרט ספר הג’ונגל והחליט שמתחשקים לו שלושה כאלה. הם הוחזקו במרתף חשוך בתנאים מחרידים, ללא אור ואוויר צח. התזונה שלהם היתה גרועה. הם היו קשורים חזק מדי ונתונים לחסדי מצב רוחו – עד כמה הוא יהיה אלים כלפיהם. לצרכי “משמעת ואילוף” הוא היכה אותם והחבלים פצעו את עורם. השלושה היו רזים וחולים והתמלאו בטפילים. גורלם היה נתון בידי סוחר סמים אטום ואכזר והטראומה שלהם גדלה מיום ליום.

בלי לעשות ספויילר, בדיעבד נודע שהטראומה המשותפת גרמה להם להתקרב זה לזה. הם היו צעירים מאוד ועל אף השונות המוחלטת במינים, התחילו במרתף העינויים שלהם להתייחס זה לזה כבני משפחה. מצאו נחמה בקרבה. חיממו זה את זה, ליקקו זה את פצעיו של זה, וכשהתאפשר להם – שיחקו יחד וישנו יחד, וככה, הם שרדו.

הזמן חלף, הגורים התבגרו קצת. היללות והסירחון שבקעו משם גרמו לשכנים של השובה שלהם להתלונן במשטרה. הם הגיעו ונחרדו מהמראה העצוב, מתת התנאים בהם הוחזקו החיות המפוארות האלה וממצבם הקשה. השלושה הוחרמו מיד על ידי המשטרה, והוצאו מהמקום כשהם רועדים, חולים, חלשים ומבוהלים. כעבור זמן קצר הם הגיעו למקלט לחיות, “תיבת נוח”, Noah’s Ark animal sanctuary. לראשונה בחייהם ראו שטחים פתוחים, נשמו אוויר צח וחוו יחס אנושי חם ואוהב. כללי המשחק של חייהם השתנו לבלי הכר והטיפול בפוסט טראומה שלהם התחיל. שטח המקלט הזה גדול מאוד כ-1000 דונם וכל מי שעובד עם חיות-בר יודע שאריה, טיגריס ודוב לעולם לא יחיו יחד כבוגרים. אבל “הידע” לא תמיד יודע והמציאות עולה על כל דמיון;

השלושה לא הסכימו להיפרד בשום פנים ואופן. נצמדו זה לזה עד שלא ניתן היה לבצע את הפיצול המתבקש. הם שמרו על הקשר המיוחד שנוצר ביניהם כשהיו גורים אומללים ומיוסרים, ותבעו להישאר כמשפחה מלוכדת גם בבגרותם, בביתם החדש המרווח, הפתוח והמיטיב.

המטפלים במקלט קלטו את המסר והשאירו אותם יחד. הם שמו לב לכך שכל אחד מהם הביא לביטוי אישיות וסל תכונות משלו: שירקאן הטיגריס היה שובב ויותר “מציקן”, באלו הדוב היה שקט ועדין וליאו האריה התנהג במלכותיות. דבר אחד משותף בלט כל הזמן – האהבה העמוקה שלהם זה לזה. “הם גרים ביחד, ישנים ביחד, הם אפילו אוכלים ביחד כמשפחה” כתבו המטפלים שלהם בעמוד הפייסבוק של העמותה. והוסיפו: “הם הראו לכולנו שהטראומה שחוו ביחד הדביקה אותם באהבה נצחית, והאהבה הכנה הזו שלהם הקרינה על כל המקלט – על החיות, העובדים, המתנדבים, התורמים והמבקרים. כולנו הפכנו ליותר טובים בזכות החיות המופלאות הללו. יש לנו את הזכות לטפל בהם ולראות את זה.”

חייהם היו טובים, משמחים ומלאי פעילות. ליאו מת באוגוסט 2016 כשהוא בן 15 שנים. שירקאן מת בשנת 2018 בגיל 17 שנים. באלו הדוב עדיין חי. הוא מסרב לכל חברה דובית או אחרת שמוצעת לו במקלט ומעדיף לחיות את שארית חייו לבד, מאז הלכו לעולמם שני אחיו האריה והנמר.

זה הסיפור.
הבחור מרים אלי מבט ועיניו מלאות בדמעות (גם שלי). אנחנו עומדים ומתחבקים דקה ארוכה. “תודה”, הוא אומר בקול חנוק. “אני אבוא. להתראות ביום שישי” והולך.