תשוקתי אל העונה ששמה קץ לקור

ב–1977 הייתי מאוהב ב–גילי. היא היתה הבת של שלמה הצייר, ילדה יחידה ובלונדינית. קראנו לה “ההולנדית”, כי היתה כה חריגה עם שערה הבהיר, עורה החיוור ועיניה הכחולות. הימים, סוף שנות ה–70, סוף הקיץ. אהבה. ילדות. ואני זוכר איך צביקה פיק שר על זה שהאוויר היה חמים, ואיך הוא רכב על אופניים ו”לה היה מבט תמים”.

עידן הדיסקו והפופ הבוהק של הזמר העברי היה בעיצומו והשניים “הביטו בעיניים, וידעו זאת אהבה, והשמש בינתיים נעלמה בים”. לבי הקטן רעד בי למשמע הפינה לשיפוטכם במצעד הפזמונים הישראלי של רשת גימ”ל והאהבה בסוף הקיץ היתה בדיוק האהבה שרציתי לעצמי, ולגילי. הקיץ היה כמובן גם עונת החופש נטול הכבלים והלימודים והשיעורים, בית הספר סגור והים פתוח, אבל הלב… הלב רצה הרבה יותר.

מאז חלפו קיצים רבים שבמהלכם חזרו כותבים ישראלים וניסחו שירי אהבה לעונה “ששמה קץ לקור”. כנראה ברור לרוב תושבי הארץ הזו שקיץ זו התקופה הכי ישראלית, בעיקר כי נדמה שהיא תמיד פה. רק בארץ, בפברואר או מרץ, ביום בהיר ונאה, אפשר לראות בגדי–ים על החוף ומישהו שיילך ויצעק “ארטיק קרח, שוקו, בננה, אני הולך, אני הולך, אני הולך”.

הבחור הזמין אותה לגלידה, אבל היא ביקשה קפה הפוך. הוא לקח אותה הצידה בחיוך. תחושת החופש הקלילה, הצבריות הפשוטה. לא שמלה ולא חצאית, פשטות גמורה. חולצת טריקו עם ג’ינסים כחולים, ו”את ריסיה היא הרעידה בלי מילים”

בספרי “סיפורים קטנים, תקליטים גדולים”, כללתי סיפור בשם “עילפון”: זיכרון מימי התיכון, תקליט של קאמל ותקליט של תמוז, שכן נערץ מהקומה העליונה שהיה אליל הבנות בשכונה וכדורסלן מצטיין, טיפות זיעה נושרות מהמצח, ממטרות בדשא וילדים רצים ביניהן ומוזיקה שיש בה אור, חום ושמש. עילפון. זו התחושה שקיץ מזכיר לי. ערפול חושים, נמנום כבד של שעת צהרים בילדות או בצבא שבא תמיד עם פסקול של שירים ישראלים שהנציחו את הקיץ שוב ושוב באינספור דימויים. אני חוזר אל “אהבה בסוף הקיץ” של צביקה פיק (המילים נכתבו בידי מירית שם–אור): הבחור הזמין אותה לגלידה, אבל היא ביקשה קפה הפוך. הוא לקח אותה הצידה בחיוך. תחושת החופש הקלילה, הצבריות הפשוטה. לא שמלה ולא חצאית, פשטות גמורה. חולצת טריקו עם ג’ינסים כחולים, ו”את ריסיה היא הרעידה בלי מילים”.

קיץ מזכיר לי את “מציצים”, “עיניים גדולות”, “אסקימו לימון”, “בלוז לחופש הגדול”, “סיפורי תל אביב”. סרטים של חוף ורחובות לוהטים. אפשר אפילו לומר: תל אביביים. קיץ זו התקופה המוארת, הזוהרת, שבה היינו, או עודנו, “האוהבים הצעירים ברגעים הכי יפים של החיים” כי “העולם שייך תמיד לאוהבים הצעירים, ברגעים הכי יפים של החיים”.

נכון, יש בתרבות הישראלית גם התרפקות על החורף, עונה קצרצרה שבה גשם מטפטף על העורף ויש אינספור שירים על סתיו ורוחות ושלכת, אבל אלה, איכשהו, הן יצירות שתמיד נראות לי קצת לא שייכות לכאן אלא יותר לממלכת החלומות של עולים מברית המועצות ושל מי שאימצו את הכמיהה והערגה לבובות שלג, להקות סקוטיות וספרים של אריק קסטנר.

ושוב, באה אל סופה שנת לימודים ושוב יום ראשון של חופש, מואר ומאושר. קיץ ארוך לבלי גבול התמתח מאותו בוקר קדימה עד לסופו של אוגוסט ההוא. בשכונה החולונית שבה גרנו, היו דווקא עצים הודים גדולים ורחבים שסככו על השביל ואף נטו מעט אל מרפסת הדירה שלנו, ברחוב הדקל. גג הרעפים פלט חום תמידי אל הדירה הקטנה, חדר וחצי, שלושים מ”ר בלבד, שבתוכם העברנו את ימינו ואת שנותינו אחותי ואני וזוג הורינו האוהבים, האהובים. בלילות הפך הסלון לחדר שינה. הספה הסגולה נפתחה לשניים והוריי ישנו עליה. בחצי החדר הסמוך ישנתי עם אחותי, מיטה מול מיטה. וברדיו היו שירי פסקול הקיץ המשמחים, האהובים.

עפרה חזה גם אהבה את העונה החמה וגם אצלה זו היתה רומנטיקה, ולא תקופה של זיעה ותשוקה למזגן. “לשוב אל תוך הקיץ, לשוב אל השמחה”, היא שרה בשיר שכתב והלחין בצלאל אלוני, “לחוש את השפתיים באושר הזריחה, להיות בזרועותיך, להתפלש בחול לראות במבטיך קיץ של חלום. קיץ, קיץ אל הים, קיץ, קיץ כמה חם, חופש, אהבה וחול”

“יום בהיר של שמש”, שר סנדרסון, “אין שום עננים, אני וכל החברה אל הים נוסעים. לקחנו את האוטו, הבנות כבר שם, כשלחוף נגיע נוציא את הגלשן”. השילוש הקדוש: שמש, ים, בנות.

בסוף שנות ה–60 אריק איינשטיין כתב ושר והתיך את הקיץ ואת הים עם אהבה ורומנטיקה: “קיץ בא ושוב זה חם, בואי ונברח לים, רק אני ואת, הים והשמיים. קיץ בא ושוב זה חם, בואי נישאר בים שם בתוך החול, הכי קרוב למים. נעים לרבוץ בחול איתך. כמה חם, אני אוהב אותך, והים הזה כולו שלך ויש לי זמן כמה חם!”

מישה סגל הלחין להפליא את השיר (שנכלל ב”פוזי”, 1969) ולנו זה נראה כמו חלום מיוזע ומופלא להפליא. “ערב בא וזה עוד חם, בואי ניכנס לים, יא! יהה, איך שנהיה פתאום כבר בין ערביים”. לא מקרי שאריק איינשטיין, דמות הצבר החילוני, התל אביבי, היפה, הגבוה עם הקול החם ויכולת הכדרור והקליעה, אהב את הקיץ וכשהעונה נגמרה הוא שר על “הימים הארוכים העצובים”. הקיץ היתה העונה שלו, העונה הישראלית האולטימטיבית, וגם כשנורא חם, עדיין הוא אוהב אותך ונעים לו לרבוץ איתך בחול.

שיר קיץ אלמותי אחר עוסק דווקא פחות בפלאי הקיץ ותענוגותיו ויותר בכאבי לב ודיכאון. “שִׁיר מִשְׁמָר”, משלב את הקיץ הישראלי בתוכו בין מילותיו המופלאות של אלתרמן. “שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ”, כתב המשורר הגדול לבתו תרצה אתר, והשיר הודפס בספרו “חגיגת קיץ” (1965). שני הבתים הראשונים של “שיר משמר” הם אזהרה וכאב. היזהרי, הוא כמעט מתחנן אליה, שמרי על נפשך הענוגה והמפרפרת כציפור כלואה בחדר.

אבל בבית השלישי מגיע הקיץ, כאותה עונה ישראלית נעימה ומוכרת, אלא שפה הוא מאיים ונושא עמו בשורה מבהילה.
”זֶה עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה, זֶה לִכְאוֹרָה רַק עֶרֶב קַיִץ טוֹב, יָדוּעַ וְיָשָׁן… שֶׁבָּא לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לֹא לְמוֹרָא וְלֹא לְרַחַשׁ חֲשָׁדוֹת וּדְבַר אָשָׁם, שֶׁבָּא עִם רֵיחַ תַּבְשִׁילִים וְעִם מְנוֹרָה אֲשֶׁר תָּאִיר עַד אִם נָנוּחַ וְנִישַׁן.” וכמו בבית הראשון גם כאן הוא מסיים כמו פזמון חוזר: ”רַק עֶרֶב קַיִץ חַם וְטוֹב הוּא לִכְאוֹרָה, רַק עֶרֶב קַיִץ חַם שֶׁבָּא לֹא לְמוֹרָא.” הדגש הוא כמובן על ה”לכאורה”, משום שבשיר הזה היתה לאלתרמן נבואת לב איומה על מה שעתיד לקרות לבתו.
סשה ארגוב הלחין את השיר להצגה “חגיגת קיץ”, שהועלתה בתיאטרון הקאמרי בדיוק לפני 50 שנה, ב–1972. בהצגה שרה אביבה שוורץ את השיר.

שנה אחר–כך הקליטה חוה אלברשטיין את השיר לאלבומה “לו יהי” (שיצא בדצמבר 1973) והפכה אותו לקלאסיקה. תרצה אתר שמרה את נפשה ונשמרה עד מותה המוקדם והטראגי בספטמבר 1977.
הרבה שנים אחר כך, באמצע שנות ה–90, ערן צור וכרמלה גרוס וואגנר מוציאים את “עיוור בלב ים”, עם השיר הנפלא “קיץ”. ערן צור כתב את המילים ושר: “פתאום נהיה קיץ אני לבד מתחת שמיכה, פתאום נהיה קיץ אני מזיע מתחת שמיכה, רואה אותך, את התינוק שלנו, פרי אהבה. חולצת שד והוא יונק, יונק, האור החזק דולק”. וכמו אצל איינשטיין גם כאן החוויה היא טובה ואוהבת: “מוצף גלי חום אלייך”.

בקיץ של אותה שנה החליטו להפיק באזור השרון פסטיבל מיוחד בשם “רוק ירוק”, עם מופעים של להקות ותחרות על כתיבת השיר המוצלח. לאמן שיזכה הובטחו: הפקה מלאה של השיר באולפן מקצועי עם שעות אולפן וטכנאי מהשורה הראשונה.

התמזל מזלי להיות בוועדת הבחירה של האמנים, שמענו הרבה שירים שהוגשו על קסטות לוועדה ולמרבה ההפתעה, ברוב מוחץ ומוחלט החליטה הוועדה ש”הַקַּיִץ הָאַחֲרוֹן”, שיר של להקת תיכון ברעננה בשם “שפיות זמנית”, (שכתב הלחין ועיבד תלמיד כיתה י”א מקס גת–מור), הוא הוא השיר שכבש את כולנו, פה אחד. להקת שפיות זמנית זכתה בפרס הראשון. “הקיץ האחרון”, שיר מלנכולי וקודר, הפך לשיר המצליח ביותר בתולדות מצעדי הפזמונים של רשת ג’ וקול ישראל אי פעם. הזמרת, מירית ליבה, היתה לכוכבת בן ליל. הוא הוצג לקהל ב–16 באוקטובר 1990 בפינה לשיפוטכם ולא עזב את המצעד עד ה–29 בדצמבר 1991, יותר מכל שיר עברי אחר בהיסטוריה. הוא היה גם שיר השנה.

עפרה חזה גם אהבה את העונה החמה וגם אצלה זו היתה רומנטיקה, ולא תקופה של זיעה ותשוקה למזגן. “לשוב אל תוך הקיץ, לשוב אל השמחה”, היא שרה בשיר שכתב והלחין בצלאל אלוני, “לחוש את השפתיים באושר הזריחה, להיות בזרועותיך, להתפלש בחול לראות במבטיך קיץ של חלום.

קיץ, קיץ אל הים, קיץ, קיץ כמה חם, חופש, אהבה וחול”. והיא מוסיפה ומטעימה: “עברו ימים של גשם עברו ימים קודרים”. בתרבות הישראלית העברית החורף, ואפילו הסתיו, נושאים בחובם כמעט תמיד עצב ואי–נעימות.
ואולי אין שיר ישראלי יותר, עברי וחם יותר, מזה שכתב מאיר אריאל (והלחין במשותף עם חברו, שלום חנוך) – “זרעי קיץ”, שגם נתן לאלבום המופלא ההוא את שמו.

האלבום קיבץ את בגאונותו הווירטואוזית–מילולית של מאיר אריאל שלל דימויים מעוררי קסם ועצב כאחד. “זרעי קיץ נישאים ברוח מעירים זכרונות, מעוררים ערגונות. זרעי קיץ באים בנחיריים ורומזים איזה קיץ הולך להיות”. אווירת הקיבוץ שורה על השיר. “בוקר אחד פתחתי חלון ותיכף הריח לי דק מן הדק, קיץ מסוג שהיה כאן כבר פעם, אמרתי בא קיץ – קיץ חזק”. להט, אור, חום, תשוקה. “איך מוצא חן בעיניך להיות פרח עושה לו כדור לבנבן? רוח קלה בו תבוא לעת ערב תפזר את ראשך הלאה הלאה אי אן… תרצה תהיה סיגריה גנובה בפי נערים בתשוקה ראשונה או אז תימצץ תישאף אלי אפר, יאמרו זה הבהוב – הבהוב העונה!”.

החום והיופי של לילות הקיץ הישראליים. רימונה די–נור כתבה את המילים שסשה ארגוב הלחין. גם שלמה ארצי שר את זה: “קיץ – אור הקיץ – רוח קיץ, קיץ – בחוצות וגם בבית, קיץ של תכלת עם שמש הוללת, וריח מדבר, קיץ בלי סוף מתמשך על החוף”. היש ישראלי מזה? קיץ הוא גם החוף שבו טוליק יושב לו בשקט בחול “יושב ומביט על הים הכחול והעיניים של טוליק שני כוכבים ואוכל הוא בנחת אשכול ענבים”. אושיק לוי שר, רמה סמסונוב כתבה את המילים.

קיץ הוא גם הסיפור הקסום של סנדרסון ולהקת גזוז על אמא ודני שהלכו לים, פתע פגשו בלויתן, ושלל הרפתקאות מתרגשות על ראשם, עד שאמא מתעוררת מרוח ערב קרירה על החוף ומגלה שכל זה היה חלום. סנדרסון הוא משורר קיץ של ממש. הקיץ מעורר בו השראה והוא כותב לכבודו שירים: “לכבוד הקיץ שהגיע כתבתי שיר”, הוא מצהיר ש”אמנם אני עוד לא מזיע, אבל איני מסתיר את תשוקתי אל העונה ששמה קץ לקור”, ולכבודה, עם עיפרון, כתב שיר–מזמור. “עם בגד ים יצאתי פעם אל חוף ביום אביב. שמיכה מבד, עיתון ביד ושמש מסביב. מצאתי חול פנוי מכל אדם ובהמה, ואת עצמי פרקדתי בין ים ליבשה. גלים על פני המים ושקט של שמים”.
זה החוף שבו “מציל בטל” השקיף על הנוף, ושתי זקנות יושבות ויש ארטיקים מתלקקים ומטקות על החוף. ההומור הסדרנסוני, החום, וריח המלוח על המים.

אצל רבים מהכותבים הקיץ האמיתי הוא זה שבדמיון ולא האמיתי – המיוזע, הלוהט, עם היתושים והזבובים והאור החזק שפוצע ומפציע כבר בשעת בוקר מוקדמת. הקיץ שבדמיון, הוא יותר זה שבו היא לובשת לבן ובוחרת באהוב לבה, כפי שכתבה נעמי שמר: “בקיץ הזה תלבשי לבן, תחשבי מחשבות בהירות, אולי תקבלי מכתב אהבה, אולי נעשה בחירות. אני אבחר בך ואת בי תבחרי, וביחד נהיה לרוב, אם בקיץ הזה תלבשי לבן, ותתפללי לטוב”. כי הקיץ הוא כידוע גם עונת החתונות. הרבה שנים מאוחר יותר, יוצרת אחרת, איה כורם, כתבה גם היא על קיץ באותו הקשר. “הוא יבוא אלי כמו קיץ, בלי היסוס בבת אחת, ויהיה לי חם הוא יבוא אלי כמו מים הוא יבוא ויכסה. אהוב יושב רחוק מכאן ושר עליי שירים והוא שולח מחשבות ומכתבים, הוא רואה דרך כל הנשים היפות הוא חושב ורוצה רק אותי והוא יבוא אלי כמו קיץ”.

גילוי נאות: אני, כשלעצמי, אוהב בכלל את עונות המעבר, המתונות. האביב. הסתיו. לכל אחת מהן יש את הסאונד הייחודי שלה, והן פחות מיוזעות ומתישות. באופן אישי, בשבילי, קיץ הוא בעיקר סאונד של געגוע. געגועים רחוקים לילדות, לתמימות, לתשוקה נסערת ונסתרת. זיכרון נסיעה על אופנועים לאורך הטיילת ורוח נעורים סוערים עם גלידה על החוף, בלי דאגות, ובלי מחשבות על מה שיקרה מחר.