שפת אמו

עבורי, ירידה לסיני זו תמיד חוויה של לחזור הביתה. שבוע לפני הירידה אני סוגרת ביער פינות כמיטב יכולתי. מין רצון כזה להשאיר את השטח נקי ומטופל, כדי שהראש שלי יהיה שקט באמת, כראוי לסיני. בפרט אני מקפידה לעבור על כל המיילים ולסגור את כל הקצוות הפתוחים שהתעצלתי להתעסק איתם, לוודא שדבר לא נשמט מעיניי. וככה, בעודי יושבת על המחשב וסורקת את כל הדברים, נכנס פתאום מייל חדש מהספארי ובו שאלה: האם אנו מוכנים לקלוט ליער הקופים אמו זכר מהספארי שנותר ללא בני משפחה ומחפשים לו בית חדש. 

כמעט שקפצתי מכסאי מרוב שמחה. מבחינתי לא יכולתי לייחל לברכת דרך טובה מזה עבורי ועבור ג’ו, האמו שלנו, שמסתובב כבר שנה עצוב למדי לבדו בחלקה הגדולה שלו. הרגשתי שסוף שנת 2022 נושאת בכנפיה תקווה להתחלה חדשה.

ג’ו, הוא דייר ותיק ביער. לפני 10 שנים הוא הגיע יחד עם עוד שני אמואים בני גילו. שלושה אפרוחים מגודלים, בני שבעה חודשים, שני זכרים ונקבה, פליטים מפינת חי שנסגרה, שבקעו במדגרה בקיבוץ. אני יודעת מניסיוני, שמדגרה היא לא נקודת פתיחה טובה לחיים שלהם, או לחיים של אף אחד מהבוקעים מביצים למיניהם; היא מעניקה את התנאים הטכניים הנדרשים לבקיעתם מהביצה, מבחינת טמפרטורה והגנה מפני טורפים. אבל עדיין לא נבנתה המדגרה שתצליח להעניק מה שהורים ביולוגיים מעניקים לבעלי הכנף: הרוח והכוונה, חום הגוף והאכפתיות של אמא ואבא כשהם יושבים ודוגרים על הביצים. היום אנחנו כבר מבינים שישנם דברים שהמדע אינו יכול לכמת בנתונים ובטבלאות אקסל. בעיניי אין שום ספק בכך שבזמן הדגירה ההורים מעבירים מעין תורה שבעל פה לעוברים המתפתחים בביצה תחת חום גופם ואהבתם. הם מסורים באופן מוחלט לדגירה, שומרים על הביצים מכל משמר, לא פעם לא תוך חירוף נפש מול טורפים פוטנציאליים. הם יודעם שדור העתיד שלהם נמצא בביצה והם יעשו הכל על מנת להביאו לבקיעה ולגדילה. ממש כמו שעובר אנושי ברחם אימו קולט את הסביבה שבה הוא מתקיים כך (ועם העקרון הזה גם המדע כבר יישר קו) כך גם אפרוחים וגוזלים. 

למיטב ניסיוני, בבעלי כנף הבוקעים במדגרה יש בדרך כלל איזה מום נסתר מהעין. הוא עשוי להתבטא בבריאות שלהם, בהתנהגות שלהם, באופן ההשתייכות שלהם לבני מינם. רובם מוחתמים, כרוכים מדי אחר בני אדם ולא תמיד מסתדרים היטב עם אתגרי החיים. מרגע בקיעתם מהביצה הם מחפשים בחוש הישרדותי ראשוני את ההורה המגן שלהם, שאחריו ילכו באש ובמים. הדמות הראשונה שהם רואים זה הוא מבחינתם. לרוב האפרוחים והגוזלים הבוקעים במדגרה, הדמות הזו היא האדם שהדגיר אותם. ולנו בני האדם כמובן אין שום יכולת לתת להם את הידע והתנאים האמיתיים שהם זקוקים להם על מנת לגדול בצורה מיטבית ובריאה.

אז הגיעו אלינו ליער שלושת התינוקות המגודלים הללו, בני קצת יותר מחצי שנה. הם היו מצחיקים בטירוף עם הגמלוניות שלהם, והרגלי ההחתמה שלהם גרמו להם להחליף את בני האדם שטיפלו בהם באותו קיבוץ – בנו. כל היום רצו אחרינו, השתובבו, ועשו דברים מצחיקים. הם גדלו בקצב מסחרר והתחלנו לחשוב איך נכון להמשיך לנהוג בהם. רק בשביל לקבל פרופורציה: אמו בוגר מגיע למשקל של 37 ק”ג. ולגובה של 180 ס”מ בעוד שבזמן הבקיעה הוא שוקל רק חצי ק”ג. בעיטה מאמו יכולה להוות סכנה ממשית לאדם, ובריצה קלילה שלהם הם מגיעים למהירות של 50 קמ”ש. קיבלנו החלטה שהגיע הזמן לייצר עבורם חלקה גדולה משלהם כדי שיחדלו להיות תינוקות שרצים אחרי בני אדם ויתחילו אולי להתנהג קצת כמו חיות בר.

עשינו זאת, העברנו אותם לחלקה, ומיד ראיתי שההפרדה מאיתנו עושה להם טוב ומשנה באופן מהותי את התנהגותם. לראשונה נוצרה בקרבם הזדמנות להתוודע ולגלות את מערכי הכוחות ביניהם. מרגע כניסתם לחיי עצמאות התחוור לכולנו שג’ו מפגין כישורי מנהיגות. כעבור זמן מאוד קצר הוא לקח אחריות על כל המתרחש בחלקה, ותפס את הגה ההנהגה על הטריטוריה. ג’ו המצחיקון הפך לאמו גדול המתנפח ומזדקף לגובה מרהיב כשאנחנו רק מתקרבים אל הגדר, והוא גם החל להשמיע את קול התיפוף העמוק מבטנו, הסאונד האופייני לאמואים כשהם נכנסים לתקופת החיזור. זה היה רגע מאוד משמח עבור כולנו. ג’ו התחיל להתנהג כמו אמו זכר בטבע, חיזר אחרי הנקבה שלו, שלה, אגב, הענקנו את השם מרגלית. לזכר השני קראנו בוטן, הוא היה קצת קטן יותר, איטי יותר, הססן ונחבא אל הכלים. תכונות אלה שלו כלל לא גרמו למרגלית לדחות את חיזוריו של בוטן, נראה היה שמעמדה כנקבה יחידה בין שני זכרים מתאים לה מאוד. מרגלית פרחה ולבלבה וראינו כיצד היא רוקדת בשתי החתונות, נענית לשני הזכרים במקביל. משולש אהבה הלך והתפתח בחלקה האמו שלנו. 

גם בטבע נקבת האמו מזדווגת עם כמה זכרים בעונת הייחום, ככה היא דואגת להמשכיות של בני מינה ואפשר לומר עליה שהיא בהחלט “לא שמה את כל הביצים בסל אחד”. נהפוך הוא, מבחינתה ככל שתזדווג עם יותר זכרים כך טוב יותר. ההסדר הזה מקובל על כולם, גם על הנקבות וגם על הזכרים. הזכרים (ולא רק זכר אחד) בונים קן גדול ולא זזים מהביצים. הם מגדלים את האפרוחים יחד, ואפילו מאמצים אפרוחים שהלכו לאיבוד לאביהם המקורי. בקהילת האמואים קורה דבר מעניין נוסף: הנקבות אינן דוגרות כלל. לעתים רחוקות הן עוזרות בהשגחה על האפרוחים השובבים, אך אפילו זה לא מצופה מהן. תפקידן מתחיל ומסתיים בהזדווגות ובהטלת הביצים. יתר העבודה (הקשה, הסיזיפית) היא על הזכרים. יש לנו, בני האדם, עוד דרך ארוכה מאוד לעשות כדי להגיע למעמד האישה הקיים אצל האמו.

וכך חיו להם השלושה זמן מה ביחד בחלקה, חיים טובים וטבעיים לאמו. עד שבוקר אחד ראינו שמרגלית הטילה ביצה ענקית בצבע טורקיז (מהמם ביופיו) וג’ו ובוטן – פשוט לא עשו עם זה כלום. כיצירי מדגרה לא היה להם מושג מהי ביצת אמו ומה הם אמורים לעשות בנוגע לדבר הזה. הם לא התיישבו לדגור. כל השלושה התייחסו לביצה כאל ענין לא מובן וגם לא מעניין במיוחד. הבנו שהאשליה שטיפחנו כאילו הם מחוברים מחדש ליֶצֶר הטבעי שלהם, לא היתה לגמרי נכונה. חלפו כמה חודשים, ולצערנו בוקר אחר מצאנו את בוטן שרוע מת בחלקה. ככה פתאום, ללא כל התראה מוקדמת. נתיחה לאחר המוות גילתה לנו שהוא סבל ממום מולד בלב.

עכשיו ג’ו ומרגלית נשארו כזוג. זה לא היה מצב אידיאלי עבורם כי מעצם טבעם רצוי שיהיה להם עוד זכר בסביבה. ובכל זאת, הם נראו מרוצים ושמחים בחלקם. המשיכו להתנהל יחד, עם שטח גדול ויפה ואותות אהבה קבועים בין שניהם. 

האמואים הם עופות פרהיסטורים גדולים מאוד עם ראש קטן יחסית לגופם הגדול והחזק וכנפיים קטנות שאינן מועילות לתעופה. הראש הקטן שלהם יצר לגביהם את ההנחה שיש להם מוח קטן ולא מפותח, והבדיחות הנפוצות עליהם הם שהאמו הוא “לא העיפרון הכי מחודד בקלמר”. אבל כשלומדים להכיר אותם מקרוב מבחינים ברגש העמוק שיש להם זה כלפי זה, זה כלפי זו. 

בכל פעם שעונת הייחום הגיעה היה ג’ו פוצח בריקוד המסוים מאוד, היא נענית בריקוד שלה, והם היו מזדווגים. ג’ו בנה קן מזרדים, מרגלית הטילה ביצת טורקיז גדולה ויפה, ושוב ושוב ושוב, הביצה היתה מוטלת כחפץ שאין צורך בו, נשכחת על ידם באיזו פינה בחלקה כששניהם מתעלמים ממנה לגמרי. 

בכל פעם עם הגיע עונת הייחום שמענו את קול התיפוף העמום בוקע מבטנו של ג’ו וידענו מה עומד לקרות. אני יודעת שגם אם לא יעמידו צאצאים, זו שוב עונת הייחום שלהם, אני מודה על כך שהם ביחד ומנהלים להם את חייהם בשמחה. אבל יום אחד שמעתי את התיפוף המיוחד של ג’ו הרבה לפני שהיתה אמורה להגיע עונת הייחום. לא הסתדר לי התזמון, יצאתי אל החלקה, ואני רואה את מרגלית שוכבת בצורה מוזרה על האדמה. ג’ו מסתובב סביבה מודאג, מבין שמשהו לא בסדר איתה, ובאופן חריג החל להשמיע את תיפוף החיזור שלהם לא בעונתו, אולי מרגלית תתאושש, ותקום מהרצפה לרקוד איתו את ריקוד ההזדווגות המסורתי שלהם. זה היה רגע מכמיר לב. 

למרבה הצער היא לא קמה. מרגלית נפחה את נשמתה עוד בטרם הווטרינר שלנו הספיק להגיע. הוצאנו במאמץ רב את גופתה הגדולה מהחלקה. ג’ו רץ מצד לצד וצערו העמוק ניכר בו. הוא ניסה לעצור אותנו בכל דרך. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו נוהג באלימות. לבי יוצא אליו, הוא נאמן לאהובתו ורוצה להגן עליה בחולשתה. לבסוף אנחנו מצליחים להשתלט על המצב ומוציאים אותה. נתיחה לאחר המוות גילתה סרטן בקיבה עם גרורות.

מרגלית נקברה וג’ו נשאר לבד, הפך בן ליל לאלמן. צערו ניכר בו. הוא התהלך לבדו בחלקה הגדולה, מבטו פונה כל הזמן לכאן ולשם, מדי פעם טובל בבריכת הבוץ שלו, זוקף את צווארו, משמיע קול, ובעונת הייחום עדיין מתופף בתקווה קלושה שאולי מרגלית בכל זאת תופיע.

פניתי במיילים ובטלפונים לכל גני החיות ופינות החי כדי להשיג לג’ו שלנו חֵברה. זכר או נקבה זה לא כל כך משנה, העיקר שלא יהיה לבד. ג’ו הוא מנהיג ויצור חברותי והוא ממש היה זקוק לעוד מבני מינו. התהליך לקח יותר משנה, והנה ממש לקראת תחילת 2023, רגע לפני סיני, מגיעה הבשורה המיוחלת מהספארי. יש להם זכר שחייו אינם משמחים במיוחד – בקהילה שלו הוא ממוקם נמוך בהיררכיה והזכרים האחרים מתעלקים עליו כל הזמן. אולי אצלנו הוא יוכל להתחיל חיים חדשים, אנחנו מוזמנים לבוא ולקחת אותו.

איזה אושר. הוא עדיין לא יודע. אני באה אל ג’ו, עומדת מולו ומבשרת לו: “ממש ממש בקרוב ג’ו, מגיע חבר. ממש ממש בקרוב, שוב לא תהיה לבד”. תחשבו מה שאתם רוצים, אני יודעת שהוא הבין כל מילה.