שפת אמו

עבורי, ירידה לסיני זו תמיד חוויה של לחזור הביתה. שבוע לפני הירידה אני סוגרת ביער פינות כמיטב יכולתי. מין רצון כזה להשאיר את השטח נקי ומטופל, כדי שהראש שלי יהיה שקט באמת, כראוי לסיני. בפרט אני מקפידה לעבור על כל המיילים ולסגור את כל הקצוות הפתוחים שהתעצלתי להתעסק איתם, לוודא שדבר לא נשמט מעיניי. וככה, בעודי יושבת על המחשב וסורקת את כל הדברים, נכנס פתאום מייל חדש מהספארי ובו שאלה: האם אנו מוכנים לקלוט ליער הקופים אמו זכר מהספארי שנותר ללא בני משפחה ומחפשים לו בית חדש. 

כמעט שקפצתי מכסאי מרוב שמחה. מבחינתי לא יכולתי לייחל לברכת דרך טובה מזה עבורי ועבור ג’ו, האמו שלנו, שמסתובב כבר שנה עצוב למדי לבדו בחלקה הגדולה שלו. הרגשתי שסוף שנת 2022 נושאת בכנפיה תקווה להתחלה חדשה.

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית