שיעור באי-היאחזות

סיני היא המטען שלי. מטען אנרגטי של ריפוי, לימוד ומנוחה. מראה חזקה למצב הפנימי שלי. השהות בסיני היא כמו סדנת התפתחות שמאפשרת לי הרחבת זוויות ראיה ואני מאוד נאמנה לאהבה הזו עם סיני. לא משנה מה היה “המצב הביטחוני” וכמה התראות ניתנו על ידי משרד החוץ הישראלי, תמיד באתי אל אהובתי. לא חסכתי בביקורים, שלוש, ארבע פעמים בשנה. כמו שאמרתי, זה בעצם להטעין את מצבר הנפש ולהגדיל את רמת הסרוטונין במוח.

בדרך כלל כשאני כאן, לא לוקח לי הרבה זמן ואני עוברת למצב נפשי של מלפפון–ים. אולי תתהו למה מכל היצורים המרהיבים הצבעוניים הקסומים שניתן למצוא בים סוף, דווקא מלפפון–ים? כי היצור הלא ברור הזה מוצא את הנקודה הכי מדויקת ורכה בקרקעית הים על החול, שוכב אל מול הזרמים שמגיעים עם מזון עבורו וכל מה שנותר לו לעשות זה לפתוח את פיו ולהיות מוזן על ידי היקום בקלות רבה. וחכו, זה עוד לא הכל; כשהוא נתון בסכנה, מלפפון–הים משחרר ונפרד מאחד מאיבריו הפנימיים (הכבד שלו, נניח) כדי להרחיק את הטורף מעליו.

ברקע אני קולטת תנודות חזקות יותר של מים מסביבי, וגם קולות קריאה משונים ורמים שבאים מן החוף, אבל אני מתעלמת מהם, לא מקשיבה, לא שמה לב, כל כולי ממוקדת מטרה, רק אני והגלגל שלי, בדרך אל התמנונה. עד שאני מרגישה ממש קרוב לגופי תנועה של סירה, ואז כבר מואילה להרים לרגע את הראש מהמים. ובאמת, יש סירת קיאק קטנה מאחורי, וכארים מולי בתוך הקיאק. “יא–אללה שלך” הוא צוחק ומניד בראשו

תסכימו איתי שמדובר במצב די נדיר ומאוד מפותח של אי–היאחזות ואי היצמדות, גם לדברים שלכאורה אי אפשר לחיות בלעדיהם. מלפפון–הים מוותר עליהם בקלות למען התמונה הגדולה של שארית חייו – אחר כך הוא מגדל לו בנחת איבר חדש בלי שום בעיה. אבל השיא, תאמינו או לא: אין לו מוח. בכלל. מה שאומר שהיצור הזה הוא במצב של קבוע של NO MIND. איזה מורה דגול. כל כולו שילוב של נוחות וקלות, הזנה מלאה, שחרור של שליטה הנובעת מפחד הישרדותי והתחדשות והדובדבן שבקצפת – הוא עושה את כל זה ללא עשייה, ומבלי שאיזושהי מחשבה טורדת את מוחו, כי כאמור אין לו מוח.

אז ככה אני בסיני, מתכווננת לי על מוד–מלפפון–ים, זה לא קורה מיד, הימים הראשונים חולפים להם בנעימים, הלילות עם ירח סופר ענקי. ביום השלישי ואולי הרביעי בדרך כלל אני כבר לגמרי עוברת למצב מלפפונת–ים.
ובסיני, כמו תמיד, מתרחשים מפגשים קסומים עם אנשים חדשים. הכרויות ושיחות עומק, סיפורי חיים ושיתופים. השיחות גולשות למחוזות פילוסופיים של מחשבות מייצרות מציאות ועד כמה אנחנו באמת יכולים להשפיע על החיים שלנו. לפנות בוקר, מעמיקים למחקר בשיחה על נוכחות וערנות במקום להיות איזה טיל נעול על המטרה.

למחרת, החלטתי לייצר מציאות על ידי המחשבות שלי ולהוכיח לחברים שזו לא סתם אמירה. “אני אשמח למפגש עם דולפינים” הצהרתי לסיכום השיחה באופן נחרץ מאוד (יחסית למצב מלפפונת–ים שבו אני נמצאת). זו שעת צהריים מאוחרת ועדיין חם מאוד. הים חלק כמראה. יוריס, ההולנדי, הוא חובב תמנונים. הוא נכנס למים עם מסיכה ושנורקל, נחוש לגמרי למצוא את (מורתי) התמנונה. יש פה אחת כזו, גדולה ויפה, הריף הוא הבית שלה והיא מארחת אותנו. ראיתי אותה כבר כמה פעמים ובכל מפגש היא מרגשת אותי מחדש. “בואי”, הוא מזמין אותי להיכנס איתו למים, “נמצא אותה”.

מלפפון–הים מוותר עליהם בקלות למען התמונה הגדולה של שארית חייו – אחר כך הוא מגדל לו בנחת איבר חדש בלי שום בעיה. אבל השיא, תאמינו או לא: אין לו מוח. בכלל. מה שאומר שהיצור הזה הוא במצב של קבוע של NO MIND. איזה מורה דגול. כל כולו שילוב של נוחות וקלות, הזנה מלאה, שחרור של שליטה הנובעת מפחד הישרדותי והתחדשות והדובדבן שבקצפת – הוא עושה את כל זה ללא עשייה, ומבלי שאיזושהי מחשבה טורדת את מוחו, כי כאמור אין לו מוח

אבל אני כולי כבר בקלות הבלתי נסבלת של הקיום, מוטלת על החול החם, ללא תזוזה. “אהההה…”, אני אומרת לו, “אם תראה אותה תצעק לי ואבוא”. יוריס נכנס ומתחיל לשחות. כמה דקות אחר כך אני נכנסת למים עם גלגל–ים מוזהב גדול וטיפשי במיוחד שמישהי השאירה פה. הגוף שלי רפוי. השכל שלי רפוי. אני מתנמנמת עליו קלות, מניחה עליו את ראשי, נעה עם התנודות העדינות של המים. ואז, מתעוררת לפתע, כשיוריס קורא בשמי בקול רם מרחוק, “נורה בואי מהר התמנונה פה”.

נשלפת בן רגע ממצב מלפפון–הים, אני מתחילה לחתור בגמלוניות עם גלגל הים הענק המגוחך שדבוק אלי לכיוון שלו. יש בינינו מרחק שמצריך מאמץ ועלי להדביק אותו. כשהמוח נמס, זה לא קל. אני חותרת לכיוונו במרץ. גם אדווה, שהיא שחיינית מצוינת, שומעת את הקריאה של יוריס ומיד מחליטה להצטרף למסע אל התמנונה.

על הדרך היא מביאה לי משקפת ושנורקל. וככה אני מתקדמת, איכשהו, עם גלגל–ים מוזהב, מסיכה ושנורקל, מבטי נעוץ למטה, אל קרקעית הים, בחיפוש אחר מורתי.

מדי פעם, נדמה לי שאני רואה אותה שם בקרקעית, וכולי מתרגשת, אבל אז אני מתבדה ומגלה שזו בסך הכל עוד אבן גדולה עם זרועות שדומה לתמנונה. המרדף מתפתח, ואני לגמרי שוכחת את מצב השחרור של מלפפון–הים ונשאבת למאבק על “הפרס” שמחכה לי – המפגש איתה.

ברקע אני קולטת תנודות חזקות יותר של מים מסביבי, וגם קולות קריאה משונים ורמים שבאים מן החוף, אבל אני מתעלמת מהם, לא מקשיבה, לא שמה לב, כל כולי ממוקדת מטרה, רק אני והגלגל שלי, בדרך אל התמנונה. עד שאני מרגישה ממש קרוב לגופי תנועה של סירה, ואז כבר מואילה להרים לרגע את הראש מהמים. ובאמת, יש סירת קיאק קטנה מאחורי, וכארים מולי בתוך הקיאק. “יא–אללה שלך” הוא צוחק ומניד בראשו. ארבעה דולפינים שחו ממש כמה מטרים ממך, ליוו אותך, איך לא ראית אותם??! כל החוף צועק לך. נורה. נורה. דולפינים. מה, לא שמעת?”

אויייי. אז אלה היו הקולות הרחוקים שהתעלמתי מהם בשאננות רבה! הם נועדו לעורר את תשומת לבי, והרי זו היתה משאלת הלב שלי שהצהרתי עליה – מפגש עם דולפינים!

אבל הלב שלי והמוח שלי היו נעולים בתוך גלגל זהב שהיה נעול על מטרה – התמנונה. לא ראיתי אותם, לא הבחנתי בהם. החמצתי אותם. היום הזה והים הזה הם לי מראה חלקה. הנה, הסתבר לי עכשיו שגם למלפפון–ים יש כמה מצבי תודעה – ערים יותר וערים פחות. הייתי מבויתת על “תמונה תמנונית” מחשבתית ודימיונית במקום להיות כולי עם מה שיש. עם מה שבא כאן ועכשיו.

איזה שיעור חשוב ביקשו התמנונה ומלפפונת–הים להעביר אותי היום בסיני. “תתמקמי יותר מדויק מול הזרם”, הן לוחשות לי. “רשם ההזמנות של היקום מגיש לנו הכל באהבה, את צריכה רק להיות נוכחת כדי לראות ולקבל את המתנות שלך כפי שהן מופיעות במציאות, ללא כל מאמץ, זה הכל”. “אתן צודקות”, אני עונה להן, “תודה על השיעור הזה”. מתהפכת על הגב, מניחה את ראשי על גלגל הים המוזהב, מרפה את איבריי, ומניחה לזרם העדין לסחוף אותי לאן שבא לו.