קפטן אחאב והדג החמקמק

בשבת ישבתי אצל חבר שאחרי שנים שחי את החלום מצא את עצמו עובד שכיר בתחום טכני כלשהו: מבלה כל יום שעות בפקקים, חופשות מוכתבות, משכורת מובטחת שהולכת לשלם על הגן של הילד ומה שכרוך בעוד אחד שבדרך. ולסיכום במילים שלו : “נגמרו לי החיים”.

וואלה, לא הייתי מתחלף איתו, קודם כל בגלל שלא הייתי מתחלף עם אף אחד אחר. אבל מי כמוני מודע לכך שהבחירה שלי להיות עצמאי יש לה מחיר. כבד. היום במדינת ישראל עצמאי בעל עסק בינוני שמשלם שכירות ומעסיק עובדים נמצא בפוזיציה הכי שוחקת בשוק. מצד אחד הוא לא קטן מספיק כדי להיות בטוח שהוא עם אצבע על הדופק ויכול להצטמצם בקלות במידת הצורך (ולדלג על חשבונית פה ושם) ומצד שני לא גדול מספיק כדי להפעיל מערך אדמיניסטרציה ותפעול אוטונומי שמאפשר לו להתמקד במה שהוא באמת טוב בו.

בעל עסק בינוני מוצא עצמו יומיום בשטח, מכשיר ומנהל את העובדים וגם מתעסק בכל השאר: ספקים, הנהלת חשבונות, רישוי… והרבה פעמים תראו שם גם בני משפחה מגוייסים: בני הזוג, הילדים אחרי שעות בית הספר, אפילו ההורים שכבר בפנסיה באים לתת יד. שזה דווקא נחמד ומסורתי, אם לא הייתי רואה את היאוש והעייפות בעיניים של אותו משוגע בעל חזון שמצא עצמו נשחק עד דק רק כדי להמשיך לתת שירות ולקיים את המשפחה.

ממילא הדת או המדינה יחליטו על ימי חופש, הפרסומות או לחץ חברתי יגידו איפה לבלות את החופשה ובסוף יישאר מגנט על המקרר ואלבום פייסבוק למזכרת. אולי לא כזה רע להיות עבד נרצע, יש מי שאחראי להגן עלינו ולספק לנו את הצרכים הבסיסיים. נו, אז החיים הם לא שאלון פתוח, יותר מבחן אמריקאי. בכל מקרה נדע רק בדיעבד אם בחרנו נכון, אבל לפחות ההחלטות יהיו פשוטות יותר כי גם ככה שתיים מתוך ארבע האופציות מנוסחות בצורה שרק מי שבאמת לא מחובר לעצמו יטעה בהן.

ישבתי השבוע עם ארווין, גרמני צעיר, סטודנט לפילוסופיה וסוציולוגיה שיזם כנס שנתי מצליח לעסקים משפחתיים. מעבר לתכנים כלליים שנוגעים לעסקים, שמים שם דגש על בריאות מערכות היחסים בתוך המשפחה, איך לשמר את העסק ולהעביר אותו לדורות הבאים. ומסתבר ש- 90% מהעסקים בגרמניה עדיין בבעלות משפחתית ( וכנראה יש אינטרס לממשלת גרמניה לתמוך בכנס כזה כדי לבלום את ההשתלטות הסינית על כלכלות דרך רכישת חברות פרטיות).

אמנם אנחנו ברמיסיה מהקורונה (סליחה על השימוש במונח עם קונוטציה למחלת הסרטן, אבל הרטוריקה שליוותה את הקורונה היתה לא פחות חמורה) ולמרות המיתון המובטח יש איזו אופטימיות באוויר. ועדיין, בעלי עסקים שנפגעו ממנה קשות, גם אם עכשיו “חזרנו לחיים” ואנחנו לא מדברים יותר על “המחלה”, עדיין סוחבים פוסט טראומה שגם מספרים חיוביים בתזרים לא יכולים לרפא. הקולות ברקע לוחשים שאנחנו בעין הסערה וכל רגע זה יכול לחזור, צריך להתכונן למערכה הבאה.

ביקרו אותי לאחרונה כמה חברים שבודקים אופציות לצאת להרפתקאות עסקיות, כשהמשותף לכולן: הן משלבות השקעות בנדל”ן, הן לא מתוכננות לצאת לפועל בארץ והן מכוונות לתחום התיירות. קיבלתי את הרושם שהם מעוניינים להוציא חלק מהמשאבים שלהם מהארץ כדי “לא לשים את כל הביצים בסל אחד”. להשקיע במשהו קונקרטי ואולי סולידי כמו רכישה נדל”נית ולשלב בזה מיקסום של הכנסות במקביל להגשמה של פנטזיה יזמית בתחום האירוח. כולם ראו את עצמם מעבירים את החיים שלהם לאיזה חוף, הר או כפר פסטורלי ומארחים תיירים מכל העולם שמשלמים להם ביורו. אחלה. בהצלחה.

יש לי מוניטין של מי שמוכן לשתף בניסיון ומספרים, אז עוד לפני הקורונה היו עוברים אצלי יזמים פרטיים להוטים עם שאיפות להקים עסקי ארוח בארץ. אבל עכשיו כולם מדברים על חו”ל. גם האחים שלי, בעלי עסקי אירוח קטנים ובינוניים שנאלצו לסגור בגלל הקורונה, אלה שעדיין חולמים, בודקים אופציות בחו”ל. זה לא דבר חדש. כמו בתחום בתי הקפה, הלבשה, מוצרי חשמל ואחרים הגיע גם זמנם של עסקי האירוח המשפחתיים. אלה נתנו למושגים כמו הוסטל, בית הארחה או גסט האוס אופי שהבטיח חוויה שונה ממקום למקום בזכות עיצוב ייחודי, שירות אישי ונוכחות של בעלי הבית.

אלא שכל אלה החלו להיכחד עוד לפני הקורונה בגלל כניסה של מגה עסקים בדמות רשתות ממותגות ומשווקות וסוכני מכירות אינטרנטים שהכתיבו את כללי המשחק. נגיסה נוספת ראינו לאחרונה (בתקופת מגבלות התו הסגול) כשהאירוח הכפרי הדקדנטי חווה שגשוג שהפתיע אפילו את הקיבוצניקים, שלא שיפצו את מגורי הצעירים מאז שהדור הממשיך הפסיק להמשיך, ורק הדשא נשאר ירוק. התוצאה של התו היתה שיזמים ורשתות זיהו את הפוטנציאל והשתלטו על מתחמי האירוח הכפרי שממש בימים אלה עוברים מתיחת פנים ומיתוג מחדש, וזהו. בקרוב אין יותר למשפחות או נופשים ישראלים לאן ללכת לבלות סופ”ש בלי להיפרד ממשכורת זוגית שבועית.

נדמה שכל מה שאינדיווידואל בעל חזון עסקי תיירותי יכול לעשות זה לחזור לסיר הבשר: לקנות יורו בשער חסר תקדים, לשלוף את הדרכון האירופאי ולהשקיע במדינה אחרת, שם הכסף שלנו עוד יכול לממש משהו. כל אקסל של תוכנית עסקית מקומית נופל. אה, כן, אפשר לחזור להיות שכיר, אולי אפילו עובד מדינה. מה רע, אה כן, מושג החופש מקודש בימינו. אבל אולי גם הוא אובר רייטד, כי כמו שברי אמר “כולנו עבדים של מישהו”.

לא התרשמתי שאנשים שחופשיים מאחריות או מחויבות כלשהי יותר מאושרים מאלה שנושאים בעול. להפך. כמה שיותר אופציות פתוחות, זה יותר מבלבל ומשתק, כמו אותו יום שגיליתי שבאוטו גלידה יש עוד אופציות מעבר לקרטיב רמזור. עד היום אני מפחד להיכנס לגלידריה כי מילא לבחור בין הצד של הסורבה הבריא אבל פחות סקסי לגלידות שמנת המפתות. על זה נוספת ההתמודדות של לבחור מכל הצבעים שגורמת לקריסה של אשליית זהות מוגדרת. אולי לא כזה רע להיות עבד נרצע, יש מי שאחראי להגן עלינו ולספק לנו את הצרכים הבסיסיים. נו, אז החיים הם לא שאלון פתוח, יותר מבחן אמריקאי. בכל מקרה נדע רק בדיעבד אם בחרנו נכון, אבל לפחות ההחלטות יהיו פשוטות יותר כי גם ככה שתיים מתוך ארבע האופציות מנוסחות בצורה שרק מי שבאמת לא מחובר לעצמו יטעה בהן.

ממילא הדת או המדינה יחליטו על ימי חופש, הפרסומות או לחץ חברתי יגידו איפה לבלות את החופשה ובסוף יישאר מגנט על המקרר ואלבום פייסבוק למזכרת. אה, וכן, העיקר שהילדים נהנו. ברור שזאת זווית מאוד ביקורתית ושטחית לעסקת חבילה יותר שלמה, אבל אני לא יכול לעשות את זה, ומוכן לשלם את המחיר, וכך גם כל מי שבוחר להמשיך להחזיק בעסק שלו. אפשר תמיד לסגור ולהגיע להסדר של פשיטת רגל. כילד הייתי קלסטרופובי, כתלמיד מרדתי במסגרת, בצבא הייתי לחוץ-בית, ומערכות יחסים החזיקו מעמד רק בגלל שהצד השני האמין שאני אשתנה. בקורונה פירפרתי בבוץ כמו דג שלקחו לו את הנהר, עובד בכל מה שבא ליד רק כדי להחזיק בעסק שלי, צף עד יעבור זעם, וכנראה שכמו קפטן אחאב גם אני אעדיף לטבוע עם הסירה מאשר לשחרר את האובססיה לרדוף אחר איזה דג גדול עם שם של דיג’יי.

אני נזכר עכשיו בתקופה מיואשת במיוחד בתחילת הקורונה, אז שקלתי לשרוף את עצמי מול הכנסת כדי שאולי לפחות מישהו יתייחס למצוקת העצמאים. אז לכל מי שקרא עד לכאן, תודה שהקשבתם ועל ההכלה, סליחה על השיפוטיות, נושא רגיש. ובבקשה פעם הבאה שתיכנסו לעסק עצמאי משפחתי תחשבו על זה שכנראה עומד שם מישהו שנאבק בדרקונים מבחוץ ובשדים מבית כדי לתת שירות וחוויה יחודית למרות הכל. פרגנו להם לפחות במילה טובה וביחד אולי נדחה את היום שהרחובות כולם יראו כמו עוד מתחם ביג.