עיניים עצומות לרווחה
הדחקה, ברמה מסוימת, היא מנגנון בריא כי אם נכיל במלואן את כל הזוועות, נימעך תוך שניה. הכחשה, לעומת זאת, היא מנגנון דפוק
הסלמה בגזרת החומוס
לפני שנתיים וחצי כתבתי כאן בהרחבה על סדרה קומית שראיתי בנטפליקס, “מו” שמה. הדבר שתפס אותי בה (מעבר לעובדה שהיא מצחיקה לאללה ועשויה נפלא), היה ההזדהות האינסטינקטיבית שחשתי עם גיבור הסיפור.
מו (מוחמד) הוא פלסטיני חסר אזרחות באמריקה. משפחתו ברחה מחיפה לשטחים במלחמת העצמאות, משם נמלטה לעיראק לאחר ששת הימים ונסה מעיראק פצועה וחבולה אחרי עליית סדאם חוסיין. כמו המשפחה שלי, דורות על גבי דורות של בריחה ופליטות, מגירוש ספרד דרך הפוגרומים של רוסיה ועד לשואה בפולין והאנטישמיות בדרום אמריקה. גם אמא של מו היא התגלמות האמא היהודיה: מזועזעת מהמחשבה שמו יתחתן עם השיקסע הלטינית שלו, מתערבת בכל פרט בחיי ילדיה, ויכולה בו-זמנית לשטוף את בנה בנאום תוכחה זועם וגם להשחיל מדי פעם בטון רך “לא נגעת בחצילים” או “תאכל עוד מהעוף”. מו מסתובב באמריקה כשבכיסו בקבוקון של שמן זית מכאן, ממש כפי שאני שלחתי לעצמי לקליפורניה בספינה 15 ליטר של שמן זית עזתי משובח (שהתחמצן לחלוטין במהלך שיט התענוגות שלו).
מודעה
העונה הראשונה של הסדרה התרכזה בעיקר בצרות של מהגרים בארה”ב (ומקסיקו), והסכסוך הישראלי-פלסטיני נכח רק ברקע. עכשיו, באיחור אופנתי, עלתה העונה השניה, ומאוד סקרנה אותי השאלה איך היא תתמודד עם הזוועות של 7 באוקטובר ואילך. ובכן, היא לא: הסצנה האחרונה בפרק האחרון מסתיימת ב-6 באוקטובר. קראתי ראיון עם היוצר מוחמד עמאר, והוא הסביר שהיתה הסכמה בינו לבין שותפיו לכתיבה שאין שום דרך לצאת מזה טוב, שהסדרה המקורית תיבלע מתחת למשהו אחר לגמרי. מלכתחילה ״מו״ לא עסקה במוסלמים נגד יהודים או אפילו במוסלמים נגד המערב אלא בחוויית החיים של משפחת עמאר. ומצד שני הם לא מהגרים פורטוריקנים אלא פלסטינים. כאן הם חיו מאות שנים לפני שהתחילו לנדוד, יש להם פה עדיין בני משפחה, לכאן הם מתגעגעים. בזמן שחלף מאז שידור העונה הראשונה זכה מוחמד עמאר באזרחות אמריקאית והגיע לביקור בבית משפחתו בגדה המערבית.
לפני שנדבר על קבלת הפנים של המשפחה בישראל, מעניין לראות את קבלת הפנים של העונה השניה, כי הרי גם לנו קרו כמה דברים מאז. הביקורת המתונה ביותר היתה זו של עמית סלונים בוואלה, שהודה שמדובר בסדרה מצוינת. אבל כותרת המשנה היתה “בעונה השניה הסדרה חוצה גבולות ומציגה נרטיב אנטי-ישראלי מובהק. אחרי ה-7 באוקטובר. על רקע המלחמה בעזה, המסרים שבה מקוממים במיוחד ומשאירים אותנו לתהות: איך נטפליקס נתנו לזה יד?” בהמשך מספר הכותב שהוא פנה למי שכתב באתר את הביקורת לעונה הראשונה, וזה סירב לכתוב הפעם והגיב: “שילך לעזאזל. זאת הביקורת המקיפה שלי. מוותר על כסף כדי לא לצפות בו”. סלונים האמיץ כן צפה, אבל ראה סדרה אחרת מזו שאני ראיתי. בעונה הזאת, למשל, אחד מגיבורי המשנה הוא בן הזוג החדש של האקסית: גיא רוזן, שף ישראלי שפותח מסעדה טרנדית בשם “טרי”. מו מתחרפן מקנאה, וזועם על השף הישראלי שגם כבש את אהובתו וגם – חמור הרבה יותר – ניכס לעצמו את החומוס כמאכל ישראלי. מה לעשות שגם כאן לא יכולתי שלא להזדהות, אני זוכר את ההתנשאות שלי על האמריקאים שקונים בסופר הזיות כמו חומוס (או “הומוס” בשפתם) בטעם אבוקדו. ובכלל, קשה שלא לשמוע שם את הד גאוות החומוס של גברים ישראלים, שכל אחד מהם יילחם בחמת זעם על השאלה איזה אבו שוקרי הוא המקורי. המבקר של וואלה עבר חוויה קצת שונה: “האובססיה של עמר עצמו לניכוס החומוס והפלאפל לפלסטינים כבר לא מצחיקה כפי שהיתה ב-2022. לפתע זה מרגיש כאילו הוא מנסה להסתיר רצח של תינוקות ואונס שיטתי של חטופות בשם צירוף מילים מצחיק כמו ‘חומוס שוקולד'”.
לטובת אלה מכן שלא צפו בסדרה, אני מתחייב שבניגוד לכל טוקבק שני או התבטאות של פוליטיקאי שלישי בישראל, אין ב״מו״ שמץ של רמז של הצדקת רצח תינוקות.
ובכל זאת, ב”ישראל היום” היתה הכותרת “עלילות דם: כשקומדיה מהוללת בנטפליקס מעתיקה מאל-ג’זירה”. ואפילו באתר “הארץ” התקשו כבר לצחוק מהחומוס וטענו ש”הביקורת על ישראל משטיחה את העלילה”.
״מו״ כאמור היא סדרה שמבוססת על חייו של השחקן הראשי. היא מתארת, בחירות אמנותית, את החוויה האישית שלו ושל משפחתו. ב-2024, כאמור אחרי שסוף סוף זכה בגרין קארד, עמאר נסע עם אמו, אחיו ואחותו לבקר בכפר בלין, מרחק ירייה מחווארה. הפרק האחרון שבו הם סוף סוף מגיעים לכאן הוא זה שהסעיר את רוב הצופים והמבקרים הישראלים. וכן, רואים בו את היחס המשפיל והמתנשא של המאבטחים בנתב”ג, את המחסום שבו מפרידים בין מכוניות לפי צבע הלוחית, את המתנחלים שתוקפים פלסטינים בגיבוי הצבא. אין אלימות קיצונית, אין התעללות בנוסח שדה תימן. אני מנחש שבסקאלת מוסלמים שמבקרים בישראל, החוויה שהוא מתאר מתונה למדי. אף אחת מהדמויות הישראליות לא נוהגת, למשל, ברשעות סדיסטית כמו זו של הסוהר האמריקאי בבית המעצר למהגרים, או באלימות וזדון כמו של הקויוטס (מבריחי המהגרים) המקסיקנים. אפשר כמעט לומר שיצאנו בזול מהסיפור הזה.
אז מניין ולמה הזעם? למה “עלילת דם”? למה “הצדקת אונס ורצח תינוקות”? וזה עוד כלום, כמובן, לעומת תגובות הגולשים לכתבות הללו. שם הדעות דווקא היו חלוקות: בערך חצי מהמגיבים הציעו להתארגן ולתת לסדרה דירוג נמוך בכל האתרים כדי שלא תחודש עוד עונה שלה, המחצית השניה דגלה לעומת זאת בלהחרים את נטפליקס כליל במחאה על שידור הסדרה.
למרבה הפלא והחסד, בימים חשוכים אלה התגובות ל”מו” דווקא מעלות בי תקווה, או אם לא תקווה אז שביב של תקווה, ואם לא שביב אז זנב-שביב, ואם לא זנב שביב אז קצה זנבו של שביב של תקווה. ואני אסביר, אבל קודם, מצוידים בגרגר של קצה זנבו של שביב של תקווה, הבה נצלול אל האפלה.
אפלה
אפרופו קומיקאים פלסטינים, שמעו בדיחה: סטנדאפיסט ערבי ישראלי נעצר באזיקים בגלל שתי בדיחות. מכירים? שמו נידאל בדארנה. תוך סיכון במעצר, אני חוזר כאן על שתי הבדיחות. האחת – בסרטון סלפי שהעלה לטיקטוק מהאוטו, בדארנה אומר שכמו כולנו גם הוא תהה מה היה כתוב בתעודות שחמאס נתן לתצפיתניות עם השחרור. לפי בגדי הטרנינג, הוא מנחש שאלה תעודות סיום חוג פילאטיס.
מצחיק? בעיניי לא מאוד (קצת יותר במבטא הערבי, עם ה”בילאטיס”). בטעם רע? בהחלט, אם כי בסקאלת הסטנד-אפ די רגוע. אנטישמי? תומך טרור? ביטויי שנאה? שום שמץ.
הבדיחה השניה: הפועלים התאילנדים לא ממש נפלו בשבי – הם פשוט ראו טנדרים לבנים אז הם קפצו עליהם כדי לנסוע לעבודה.
מצחיק? בעיניי כן. חסר טעם? כן, בטח. אבל כאמור מי שרוצה לספר בדיחות בטעם טוב לא הולך על קריירת סטנד-אפ. מסוכן, מסית לטרור, אנטישמי? שום שמץ.
בדארנה נעצר ללילה בעוון “חשש להפרת שלום הציבור”. הסעיף הזה לא מקרי: הוא אחד הבודדים שמאפשרים לעצור אדם ללא אישור הפרקליטות (כלומר על סמך שיקול דעתו הבלעדי של שוטר).
אני לא טוען שאי אפשר לעצור אדם בגלל בדיחה, או בגלל המוצא שלו. ברור שאפשר. בכל מדינה דיקטטורית. בלי בעיה. ואיך יודעים שלא מדובר רק בשוטר שירד מהפסים אלא במדיניות דיקטטורית רשמית? שואלים את שר התרבות של אותה מדינה, אחד מיקי (“כסף, כוח, כבוד”) זוהר, שהגיב על המעצר כך: “בתקופה הזו במיוחד יש לנהוג בנחישות כלפי תומכי טרור מבית. מי שצוחק על החטופים, מביע תמיכה בחמאס ובטבח הנוראי
ב-7 באוקטובר, מקומו בכלא או בעזה, לא על הבמות. אני מברך על החלטת המשטרה לעצור את הסטנדאפיסט נידאל בדראנה כדי להפסיק את ההסתה שלו”.
צודק כבוד שר הכבוד, תקופה רגישה, אנחנו לא יכולים שכל אחד פה יסית תאילנדים לקפוץ על טנדרים ואם צריך לערב משטרה אין מה לעשות, העיקר שלא לתת לשיח השנאה להתלהט. אה, מה באמת נגמר עם הזמר הערבי ההוא שאמר שצריך לשרוף את כל היהודים בבנזין? עצרו אותו כבר? מסתבר שלא, כי הוא ערבי-יהודי (מתנצל, אבל אם מישהו ממוצא ערבי הוא מוסלמי, הוא נקרא ערבי מוסלמי; אם מישהו ממוצא ארצות ערב הוא נוצרי הרי הוא ערבי נוצרי; ואם מישהו ממוצא ארצות ערב הוא יהודי אז הוא ערבי-יהודי). קוראים לו עופר לוי, והציטוט המדויק הוא “אם הייתי היום חייל בצה”ל, לא היו שבויים. הייתי הורג את כולם. ושורף גם. תן פקודה להביא לי כמה ליטר בנזין, נשפוך ונדליק”.
בדיחה, נו. אה, ומה עם הפרקליטה וכוכבת התקשורת הערביה שכתבה “שורדי הטבח בעזה הם ההוכחה שצריך למחוק כל זכר מהמוטציות הרצחניות בישראל. מחדרי לידה ועד אחרון הקשישים. כולם בישראל בני תמותה”. זה לא עלול להפר טיפה את הסדר הציבורי? מובן שלא, כי זאת בכלל כנרת בראשי, עורכת הדין שהשכילה לעשות את כל הדרך מתמיכה במרצ ועד לשיפולי עכוזו של המנהיג העליון. והיא כתבה את זה כמובן על תושבי עזה (אלה שנשארו). עופר לוי יביא את הג’ריקן, היא תדליק את הגפרור.
לא כולם מנדבים תיאורים גרפיים כמו לוי ובראשי, אבל אני שומע כמעט על בסיס יומיומי אנשים שמדברים בלי רעד בקולם על “למחוק את עזה”. אולי גם אתם מכירים. אולי אפילו ממש-ממש מקרוב. זה כבר דיבור נורמטיבי. שלא לדבר על טרנספר, שהפך לרעיון לגיטימי ואהוב. בשני המקרים מדובר כמובן על פשעי מלחמה. לפי הסקרים, רוב עם ישראל תומך בפשעי מלחמה.
מתי יודעים שעם, או ארץ, איבדו את זכות הקיום שלהם בחברה האנושית? בדיעבד כשאנחנו מסתכלים על גרמניה נגיד – האם בשלב שבו רוב העם הגרמני תמך בהשמדת יהודים איבדה גרמניה לגיטימיות כמדינה?
כשמסתכלים על זה ככה, האפלה סמיכה וכבדה מנשוא. האם אני בעצם כמו “הגרמנים הטובים” של אז, שאולי הזדעזעו אבל המשיכו בחייהם הנוחים?
שאלה מכשילה
אם יש אור בקצה המנהרה אני חייב להמשיך לזחול דרך האפלה.
הנה ציטוט של השחקן יפתח קליין מראיון לאתר וואללה: “אני הייתי מהדור של אוסלו. ירד לי מסך מעל לעיניים בעניין של הפלסטינים. אני לא מאמין להם, לא מאמין בהם ולא רוצה לראות אותם יותר בחיים, לעולם. לא רוצה. שיגורו מאחורי הרי החושך, שימותו שם. כולל אלה שבתוך ישראל ומזהים את עצמם כפלסטינים. קחו את עצמכם, צאו מפה, אתם לא תחיו פה אם אתם מזהים את עצמכם כפלסטינים”.
זה טקסט שראוי לקרוא לאט, כל שורה פעמיים. החל מ”אני הייתי מהדור של אוסלו”, כאילו עצם זה שנולדת אז הופך אותך מועמד מוביל לפרס נובל, ועד ההחלקה המהירה להשמדת עם מלאה והרמטית – שימות כל מי שמזהה את עצמו עם מוצאו האתני. רוצים לחיות לידנו? תזדהו כבהאיים או אסקימוסים או משהו.
טקסט כזה, שקורא באגביות למחיקה של כל מי שמזדהה כפלסטיני (המספר הכולל שלהם במרחב שלנו, כמה סמלי, הוא קצת מעל 6 מיליון), מתפרסם בכלי תקשורת מרכזי כחלק בלתי נפרד מהשיח. זאת לא הסתה גזענית ומטורללת להשמדת עם, זאת “דעה”.
אני לא תמים ולא מנותק. טבח 7 באוקטובר היה אחר מאירועי הטרור המחרידים בכל הזמנים בעולם כולו. מי שביצעו אותו היו מפלצות-אדם שלא ראויות לחלוק איתנו חמצן ואור אפילו דקה. הזוועה הזאת (ביחד עם ההפקרה הפושעת של הצבא והממשלה) הכניסה אותנו לחיים של אימה, כאב וכעס אינסופיים. אני לא רק מבין, זאת גם החוויה שלי. אבל כשאני שומע ורואה כמה שגורה פה כבר תרבות של תאוות דם גזענית וניאו-משהו-שמתחיל-בנו”ן אני מוודא שהדרכון שלי בתוקף. איך אמר יפתח קליין? לא רוצה.
ואז, כמו בכל הקומדיות הרומנטיות (במקרה הזה, הרומן שלי עם המדינה והעם שלי), מגיעה סצנת שדה התעופה הקלאסית. רגע לפני הקריאה לעלייה למטוס, הגיבור יושב וקורא בספרו של עמוס עוז “שלום לקנאים” בעמוד 33:
סופר ישראלי חשוב, סמי מיכאל, סיפר פעם על נסיעה בחברת נהג מקצועי. במהלך הנסיעה פתח הנהג והסביר לסמי מיכאל כמה חשוב ואף דחוף לנו, היהודים, “להרוג את כל הערבים!” סמי מיכאל הקשיב בנימוס עד שסיים הנהג את הדרשה שלו, ובמקום להתפלץ, להוקיע או להביע שאט נפש, הציג לנהג שאלה תמימה:
“ומי, לדעתך, צריך להרוג את כל הערבים?”
“אנחנו! היהודים! מוכרחים! זה או אנחנו או הם! אתה לא רואה מה הם עושים לנו כל הזמן?”
“אבל מי בדיוק צריך להרוג את כל הערבים? הצבא? המשטרה? אולי מכבי האש? או רופאים בחלוקים לבנים, בעזרת מזרק?”
הנהג גירד את ראשו, שתק, הרהר בשאלה ואז השיב:
“צריך לחלק את זה שווה בשווה בין כולנו. כל גבר יהודי יצטרך להרוג כמה ערבים”.
סמי מיכאל לא הרפה:
“בסדר, נניח שאתה, כחיפאי, מקבל בניין דירות בחיפה. אתה עובר מדלת לדלת, מצלצל בפעמון ושואל בנימוס את הדיירים: ‘סליחה, אולי אתם במקרה ערבים?’ ואם התשובה היא כן, אתה יורה והורג אותם. אחרי שסיימת להרוג את כל הערבים בבניין שלך אתה יורד ופונה ללכת הביתה, ואז, לפני שהספקת להתרחק, אתה שומע פתאום מהקומה העליונה בכי של תינוקת. מה תעשה? תסתובב? תחזור? תעלה במדרגות ותירה בתינוקת? כן או לא?”
רגע ארוך של שתיקה, הנהג מהרהר, לבסוף הוא עונה לנוסע שלו: “תשמע אדוני, אתה אדם כל כך אכזרי!”
אני מדמיין שיחה כזאת עם יפתח קליין. הסתכלתי על תמונות שלו, נראה ברנש נורמטיבי, קצת אשכנזי צפונבוני. ככל שניסיתי לא מצאתי סימנים לפסיכופט. אני מוכן להמר בביטחון מוחלט שאין מצב שהוא היה יורה בתינוקת. יודעים מה? הוא לא היה הורג אף אחד בבניין הזה. וגם כנרת בראשי, עם כל הרעש והגסות שלה. אולי היא אופורטוניסטית פוליטית, אבל לא נראה לי שהיא רוצחת ילדים, או רוצחת בכלל (בקשר לעופר לוי אני לא יודע, ליתר ביטחון הייתי מרחיק אותו מחומרים דליקים).
וכאן מגיעים לקצה זנבו של השביב של התקווה: נכון, המון אנשים סביבי מתבטאים ככה, וזה נורא. אבל הם מתכוונים בעצם למשהו אחר. הנהו, חבוק בתוך המניפסט של יפתח קליין: “לא רוצה לראות אותם יותר בחיים, לעולם. לא רוצה. שיגורו מאחורי הרי החושך”.
לא הכחדה, אם כך, אלא פשוט הכחשה. מוחלטת. כל הקטע הזה שיש בעולם פלסטינים הוא ניג’וס מתמשך, כאב ראש שלא נגמר, ואנחנו פשוט רוצים שייעלמו לנו מהעיניים. זה לא אלים, זה אפילו לא באמת גזעני, זה מנגנון התמודדות, ושנים הוא עבד לנו נהדר. התנהגנו כאילו כל זה לא קיים. אין שטחים. אין עזה. אין שום בעיה. אז נכון, פה ושם פיגוע, פה ושם פוגרום של מתנחלים ברועי צאן, אבל הרוב לא דולף לחושינו הרגישים. גם במהלך כל המלחמה, בתמונות ההרס מרצועת עזה כמעט לא חזינו בבני אדם. כמו מין סרט מדע בדיוני שבו יש רק חורבות, בלי זכר לחיים. לא נאלצנו לחזות מדי יום בתמונות של ילדים כרותי ידיים, של תינוקת שמיולדת מרחמה של אמה המתה, של קשישה שנראית כמו סבתא שלנו מתייפחת על הריסות ביתה. עזבו עכשיו מוצדק או לא, ימין או שמאל. נניח שהכל מוצדק ומותר לנו ובסדר גמור. אז למה לא להראות את זה?
אולי כי אם נראה את זה, מושגים סטריליים כמו “פעולה עצימה” או “פינוי ציר” פתאום ידממו לנו מול העיניים, והם עלולים להעיר אותנו מאמוק הנקמה ההישרדותי. בגלל זה גם המבקר ההוא של וואלה אמר שהוא לא מעוניין בכלל לצפות בעונה השניה של מו. אם לא נראה זה לא קורה.
הנה עוד משהו שלא קרה: ישראל זכתה באוסקר! כלומר זה כן קרה, אבל מכיוון שמדובר בפרס לסרט ישראלי-פלסטיני משותף, פה זה לא קרה. הכותרות פה לא חגגו, גיא פינס לא הקדיש לזה תוכנית, וכבוד שר הכוח שלנו מיקי זהר כבר הכריז שהסרט ייאסר להקרנה בישראל. המפיק והזמר סתיו בגר מיהר לברך כך את הזוכים (יובל אברהם, רחל שור, באסל אדרה ומדאן בלאל) בסטורי באינסטגרם:
“יובל אברהם וחבורתו: אתם חבורה של אפסים. האוסקר שלכם הוא תמצית הצביעות והמיץ של הזבל של הוליווד המסריחה והמכורה. על השקרים שלכם והפגיעה בארץ ישראל ובעם היהודי אלוהים וההיסטוריה יבואו איתכם חשבון. איתכם ועם כל מי שמחא לכם כפיים הערב. חבורה של אפסים. אחד אחד. איך אומרים החברים שלכם בעזה? כל כלב ביג’י יומו”. ולקינוח חתם באימוג’י מקיא.
אל תשאלו אותי מי זה סתיו בגר, ואל תשאלו אותו איזה חלק בסרט הוא לא אהב או מה בדיוק השקרים שמופיעים שם, כי כמו המבקר של וואלה אין לו שום סיבה או כוונה לצפות. כי היום מספיק שתכיר בסבל של שני הצדדים (כפי שעשה אברהם בנאום הזכייה) כדי להיחשב בוגד וחבר של נוחבות. ובוודאי מספיק שיהיה לך שם כמו באסל או מדאן כדי שלא תהיה לך זכות דיבור. וזה לא מתוך גזענות, לא באמת. זה פשוט כי דברים שמשבשים לנו את ההכחשה ומחוררים לנו את העיוורון נתפסים כאיום קיומי. אם הכחשה היא מנגנון ההישרדות שלי, כל פגיעה בה כמוה כהתקפת טרור.
עיניים עצומות לרווחה
האמת שהיה יכול להיות נהדר לו הכחשה היתה עובדת. ממצמצים שלוש פעמים ופוף – אין חיכוך, אין סכסוך אין ערבים, אין דאגות. יש לי רשימה ארוכה של אלמנטים שהייתי נהנה למחוק ככה מהעולם. לכולנו יש. גם לכתבנו הצבאי אלון בן דוד יש משהו שמפריע לו בעיניים עד כדי כך שזה מצדיק בעיניו טרפוד של המשך עסקת החטופים. ככתב טלוויזיה אין לו את הפריווילגיה לעצום עיניים מול טקסי השחרור המבויימים של החמאס (“בלתי נתפס, בלתי אנושי, ואסור להסכים גם אם חתמנו איתם על עסקה”) ולכן יש לפוצץ את המו”מ: “צריך לשים איזשהו קו לחמאס על כמות ההתעללות המצולמת”. צודק. אנחנו לא צריכים לראות את זה. שלא ישחררו, ויחזרו להתעלל בהם כמקובל הרחק מהמצלמות. ואנחנו לא נראה, ואז זה לא יקרה.
אני רוצה לכעוס וללעוג לכל בני היענה האלה שאמנותם הדחקתם וכוחם בהכחשתם, והייתי שמח לעשות אבל הדחקה לא בדיוק זרה לי. מאז 7 באוקטובר אני נכנס לאינטרנט כמו לשדה מוקשים, אני לא פותח סרטונים של שבויים, לא רוצה לדעת איך הרגו את ילדי משפחת ביבס ואיך הרעיבו את החטופים. אני לא מסוגל להכיל את זה, זו האמת. אני מוצף כמעט מייד, הרבה פחות מזה גורם לי בתקופה הזאת להתרסק. לפעמים היכולת להפוך משפט לתמונה בראש ותחושה בגוף היא מתנה, לפעמים היא עונש איום. מדי פעם חומת ההגנה שלי נפרצת, פיסת מידע כזו חודרת אליי, ואני מתפורר. אז קצת כמו המבקר של וואלה או אלון בן דוד – אני לא רוצה לשמוע, לא יכול לראות. כנ”ל אגב לגבי ידיעות (ממקורות זרים, ברור) על מה שקורה בעזה, או בחאן יונס או בדרום לבנון. תקראו לי ילדה עם קוקיות, כשזה מגיע לתמונת אימים של תינוקות שרופים או לתיאור מחריד של הרג, אני פשוט לא מסוגל להכיל את זה.
אני חושב שאף בן אנוש לא יכול להכיל כמות כזו של זוועות. הדחקה, ברמה מסוימת, היא באמת מנגנון בריא, כי אם נכיל במלואן בכל רגע את כל זוועות העולם, אנחנו נימעך תוך שבריר שניה.
הכחשה, לעומת זאת, היא מנגנון דפוק. העובדה שאני לא מסוגל להכיל את הפרטים המפלצתיים של ההתעללות והרצח של חמאס או את הפרטים המחרידים של ממדי ההרג חסר ההבחנה ברצועת עזה לא גורמת לי לטעון שזה לא קורה. הרגע הזה שבו אנחנו מנצלים את ההדחקה לצורכי הכחשה –
יש בו החלטה, יש בו אחריות, והוא תמיד תמיד יחזור לבסוף לנשוך אותנו בתחת.
תגובות