עד שיגיעו הצרפוקאים

אני זוכר את היום הראשון שלי בטבריה, 2000 שנה בדיוק אחרי שנוסדה. עמדתי בצומת הרחובות הגליל והירדן המחודש והתבוננתי בהמון אדם צובא על הקופיקס שנחנך שם כאילו מינימום אייל שני פתח כאן סניף. המראה נחסם כשבחריקה נעצרת מולי וונדורה של היס”מ, חוסמת את הצומת (כי ככה חונים פה בטבריה ברגיל) וקופצים עליי כמה אינדיאנים לחיפוש. אחרי שעמדתי על זכויותיי הם מחזירים לי את הארנק ומשחררים אותי ב–”שים קונדום ותחזור לתל אביב”. תודה על קבלת הפנים חבר’ה. כמו רוב הישראלים טבריה נשארה בשבילי מקום שבילדותנו היינו מגיעים אליו לחופשה משפחתית. מי שיש לו זיכרונות מאוחרים יותר הם כנראה כי צדו אותו בסובב כנרת עם ג’וינט במאפרה והוא נגרר לפתיחת תיק לילית בתחנת משטרה טבריה.

אני חזרתי לכאן כדי להפריח את השממה ולהקים פה עסק. בתל אביב שמעתי דיווחים מתיירים על חוויות הלינה שלהם בטבריה: לובי אפוף סיגריות עם כמה פרצופים מפוקפקים שקועים בספות עור שחורות, חדרים מצהיבים ספוגי רדבול ומעבר לקיר פסקול של מין בתשלום. אבל מה לעשות שהם רוצים לספר לסבתא שביקרו איפה שישו הלך על המים ולזכות לטבול באגם המים המתוקים שלכאורה הוא מקור המים העיקרי של המדינה המדברית הזאת. אז קיבלתי הזמנה (כי רק ככה אני זז) לבוא להפיח חיים בעסק כושל, חתמתי חוזה עם בעל בית שלא הסתכל אפילו על מה הוא חותם ובאתי לחפיפה עם מאיר, בעל העסק היוצא.

הירידות לטבריה אפופות ניחוח מתוק של ברקסים שרופים, האספלט החדש והשחור של רחוב הירדן העלה אדים ושרף את החמצן באוויר. אין הרבה מקומות יותר נמוכים בארץ מטבריה. מאיר קיבל אותי בתחתונים וסיגריה, מזג לי כוס יין וקערת חריימה ומכאן התחיל שבוע שבו בעיקר אכלתי ושמעתי את סיפור חייו. מילד פרא בשיכון דן, דרך השווארמה הראשונה בברוקלין, למגרש מכוניות משומשות ברחוב המסגר שם נוכל ידוע שהונה ניצולי שואה מכר לו ניהול של מלון קיקיוני בטבריה (כולל פקידת קבלה ואורחים פיקטיביים). אני מנסה לדלות מדי פעם פרטים רלוונטים כמו הוראות הפעלה למערכת חימום המים או איך מגיעים לכנסיות כפר נחום בשבת. בגלל המיקום האסטרטגי במרכז המסחרי, המקום תיפקד אידאלית לבוגדים–בוגדות ומי ש”מחפש בחורות” או בעגת הקיבוצניקים של העמק – “השפנייה”.

אני משחק משחק עם התיירים, אנחנו יושבים על הגג ואני מבקש שיצביעו לכיוון כלשהו ואספר להם על חלם הישראלית. מערבית עומד בניין שנבנה ללא היתרים ותקנים, אבל קיבל טופס 4 כשהרבנות עברה אליו; דרומית הסיפור הטראגי של הפלאפלים המעולים שתפקדו מתוך מכולות שנים בהמתנה להיכנס לבניין חדש שנבנה מעבר לכביש, רק כדי לגלות ששכחו לתכנן נקודות מים בחנויות אז נאלצו פשוט להיכחד. בדרום-מערב גן העיר שהפך לבור ענק ומדגרת יתושים ובסוף התמלא שוב בפסולת בניין, הפך לכר דשא צהוב וכרגע הוא מגרש חניה מניב דוחות; הטיבריום – מזרקת מים אור-קולית במימון ממשלתי של מיליונים שטבעה בגלל ביצוע מקומי מושחת ולא תקני, וכולם כאן גם יודעים מי המקורב שגנב באישון לילה את המשאבות שלה )בשביל הברזל( בתקופה שלפני אולימפיאדת סין, ועוד ועוד

כשהגעתי עוד פעל חלקית בלב המלון משרד עורכי דין למען הספק של כל מי שייראה נכנס לחדר המדרגות המפוקפק ולא לבנק שצמוד אליו. אפילו שלא רצה לעזוב את המקום שמימן את היין וערימת כרטיסי הצ’אנס היומית, אחרי סשן צעקות עם בעל הבית, יום סגרירי אחד מאיר קם והלך. בדרך החוצה הוא נאנח: “וואו, אני מרגיש כמו אטלס שהשתחרר מנשיאת השמיים על כתפיו”, טוב, לא במילים האלה אבל קומתו הזדקפה והוא התגלגל לו במורד המדרגות. נשארתי לבד בלובי, ופתאום הרגשתי על כתפיי הצנומות את עול עשרות החדרים הריקים והמוזנחים. תקפה אותי תחושת בהלה שדמתה לתחושת המוות המתממש באיזה טקס אייוואסקה דרמטי.

אבל השמש זרחה בבוקר וכאן התחיל תהליך שיפוץ, שדרוג ומיתוג מחדש שארך שנתיים, עד שהמדרגות הגיעו סופסוף לגג עם נוף לכנרת, ציליה אפקטיבית ובאר קטן עם בירה קרה. בשלב הראשון רק טיפוסים משוגעים וקשוחים במיוחד יכלו להניע את השינוי: קאמיל, קיקבוקסר פולני שרירי ומקועקע, ניק מיטשל, מתאבק WWE לשעבר שבא למצוא את ישו, ג’וש, מתאבק מכללות אלכוהוליסט שכנראה נאלץ לעזוב את ארה”ב בגלל שעבר על החוק פעם אחת יותר מדי, ומרים, פיליפינית שהיתה כמו וונדי לכל הילדים האבודים.

החבורה המגודלת + הכלבה הקווקזית שלי היו בהחלט אפקטיביים בלנקות את המקום מהלקוחות הקבועים שלא רצו לקבל את השינוי שהמקום עובר.

בעלי העסקים השכנים רק צקצקו בסקפטיות ועם הזמן כשהתרככו שאלו אותי מה רע עשיתי לעצמי שבאתי לכאן (“גם אתה קיבלת צו הרחקה מהמרכז?” שאל אותי מיכאל מעל מחבת חריימה. הוא שלט בשוק המשטחים הממוחזרים מהם בנינו כמעט הכל, ואחרי חודשים שאני מלקט את השאריות שלו בסוף הוא השאיל לי את הטנדר סובארו שלו כדי להעמיס).

מפה לשם ועם הרבה עזרה של ידיים ולב מכל רחבי העולם המקום עלה כמו פרח לוטוס מתוך הביצה. קשה להגיד שעשיתי הרבה חברים מקומיים, אבל כמו בכל מקום, טברייניים הם גם בני אדם מתחת לחזות האינדיאנית. נכון, יש פה הרבה אדם לאדם זאב אבל גם חום ואכפתיות שכבר קשה למצוא באזור תל אביב. ויש כאן שחיתות שלא תבייש רפובליקת בננות. אני משחק משחק עם התיירים, אנחנו יושבים על הגג ואני מבקש שיצביעו לכיוון כלשהו ואספר להם על חלם הישראלית.

מערבית עומד בניין שנבנה ללא היתרים ותקנים, אבל קיבל טופס 4 כשהרבנות עברה אליו; דרומית הסיפור הטראגי של הפלאפלים המעולים שתפקדו מתוך מכולות שנים בהמתנה להיכנס לבניין חדש שנבנה מעבר לכביש, רק כדי לגלות ששכחו לתכנן נקודות מים בחנויות אז נאלצו פשוט להיכחד. בדרום–מערב גן העיר שהפך לבור ענק ומדגרת יתושים ובסוף התמלא שוב בפסולת בניין, הפך לכר דשא צהוב וכרגע הוא מגרש חניה מניב דוחות (וסמכו על טבריה שעל כל שלב בסיפור אפשר להרחיב באגדות שישרפו האוזניים); הטיבריום – מזרקת מים אור–קולית במימון ממשלתי של מיליונים שטבעה בגלל ביצוע מקומי מושחת ולא תקני, וכולם כאן גם יודעים מי המקורב שגנב באישון לילה את המשאבות שלה (בשביל הברזל) בתקופה שלפני אולימפיאדת סין, ועוד ועוד.

פוטנציאל תמיד היה לטבריה. גם הורדוס אנטיפס חשב ככה לפני אלפיים שנה כשבחר להקים כאן את בירת הגליל. וכבר אז היו בעיות שמשפיעות על פיתוח העיר עד היום. היא נבנתה באופן שרירותי על בית קברות יהודי. אנטיפס כפה על כל מני מסכנים לגור בה כדי ליישב אותה, וגם היום כששיפצו את רחוב הירדן המרכזי העבודות נמשכו שנים רבות בגלל מחאת נציגי אתרא קדישא והצורך לבנות כביש כהנים יקר שמאפשר לטומאה לצאת בצינורות החוצה. לאורך ההיסטוריה העיר נהרסה במלחמות, שריפות, אפילו שיטפון שפקד אותה לפני פחות ממאה שנה.

סטטיסטית היתה כבר אמורה להיהרס שוב ברעידת אדמה. יש פה משהו תמידי באוויר שלא מרוצה מהמצב הקיים, וגם לא אופטימי לגבי העתיד – אלא אם אתה מקומבן. ואז בדרך כלל אתה כבר עובר לגור בפוריה, כנרת, מגדל או שאר הישובים ש”סובלים” מהגירה טבריינית חיובית. קבוצות של נוצרים מתאכסנות בעיר כל השנה אבל התיירנים דואגים שהאוטובוסים יעצרו רק במקומות שחולקים איתם את הרווחים, הצליינים לא זוכים לצאת לרחוב ולפרנס עסקים מקומיים. היום העיר באמת מתעוררת לחיים רק בפסח, תקופת בין הזמנים (=אוגוסט) ובעידים המוסלמים. הקהל הוא משפחות ישראליות סטריאוטיפיות שכבר דורות מגיעות לטבריה מכוח ההרגל, נוער חרדי מחוצ’קן עם גופיות לבנות וסיגריה מאחורי כל אוזן, ובדואים נלהבים מהפזורה ששמחים לפגוש כאן את כל החמולה מבית.

אז מה קרה בעשרות השנים האחרונות? מאז אותם ימים שכל המשפחות באו לטבריה לנפוש, תיירים בלונדינים יחפנים ישבו על המרפסות עם בירות וחיי הלילה התקיימו לאורך הטיילת? לדעתי העיר פשוט נרקבה כמו פרי בשל שנשאר על העץ. יש משהו בכל העולם שמאפיין אוכלוסיות שעובדות על תיירות עונתית, זה משפיע על מבנה האישיות כשההכנסה השנתית מתבססת על מאמץ מרוכז למכור בזמן קצר כמה שיותר ובמחיר מנופח.

אני זוכר בשלהי הפסח הראשון שלי פה, יצאתי בערב להתאוורר אחרי יום של חילופי צעקות עם החלק המכוער במיוחד של עם ישראל. עברתי ליד דוכן גלידה, עמד שם בחור צעיר רזה ומקריח עם עיניים נוצצות ממשקה אנרגיה כמו שראיתי לפני כן אצל התאילנדים בקופנגן סביב ימי הפול מון. הוא הפעיל את מכונת הגלידה האמריקאית כמו היה מחובר אליה, כמעט כאילו הוא נאחז בה והיא מפעילה אותו בתנועות מעגליות. זרקתי לו בקולגיאליות “עוד מעט זה נגמר” והוא סינן חזרה “חס וחלילה, שלא יגמר”. לא בונים פה עסק, לא נסמכים על קהל חוזר, מחזיקים מה שיש ומחכים שייפתחו הסכרים. ומדובר בהרבה כסף מזומן שיושב ביד בסוף היום. אני מניח שהנסיבות האלה, עסקי תיירות, עונתיות, מזומן – הם תנאים אידיאלים לצמיחה של שחיתות ופשע מאורגן פחות או יותר. כזה שמשתלט על עסקים, נפטר מהתחרות ובסוף נשאר עם הרבה מאוד נכסים ריקים ומעט עניין בלפתח אותם. וכך נשארו באמת מעט שחקנים על המגרש, בלי הרבה גיוון או השקעה בשירות או במוצר.

דווקא ראיתי עסקים נפתחים כאן בשנים האחרונות, הרבה מאוד כסף הושקע בשיפוץ, אבל לא ראיתי לקוחות, מעניין… ראשי עיר התחלפו כשסיימו לעשות לביתם. האחרון עשה הרבה רעש ולרגע טבריה היתה לדיבור, אבל השם רון קובי נשמע רק כי שמו אומץ על ידי סוחר טלגראס מקומי. לפחות השפל שטבריה התדרדרה אליו הביא להקמת ועדה קרואה לניהול העיר, אולי מה שטוב לירוחם יעשה גם חסד עם טבריה וסופסוף משרד התיירות והחברה הממשלתית לתיירות יוכלו להניע כאן משהו אפקטיבי (ולא שוב להרוג את העסקים בכיכר המרכזית של העיר עם רחבה חשופת שמש ולא נגישה).

או אולי רק אחרי שהצרפתים יעשו לטבריה את מה שעשו לשכונות בערי החוף, ואז יספקו כפיים כל אלה שזלזלו בהשקעות בעיר. גם בתל אביב לגור בשכונות שליד הים לא נחשב יוקרתי עד שהגיעו הצרפתים והראו לנו מה זה איכות חיים. הצפרוקאים יגיעו לכאן ויבשילו בחום כמו עגבניות בבקעה, יקנו בנייני בזלת עתיקים קו שני לכנרת, בבוקר יבקרו בקברי הצדיקים, משם ירדו עם היאכטות למים ובערב ימלאו את מסעדות הדגים. אז טבריה תהפוך לעיירת קיט שכולם רק רואים את הפוטנציאל שלה. אמן.