עד שיגיעו הצרפוקאים
אני זוכר את היום הראשון שלי בטבריה, 2000 שנה בדיוק אחרי שנוסדה. עמדתי בצומת הרחובות הגליל והירדן המחודש והתבוננתי בהמון אדם צובא על הקופיקס שנחנך שם כאילו מינימום אייל שני פתח כאן סניף. המראה נחסם כשבחריקה נעצרת מולי וונדורה של היס”מ, חוסמת את הצומת (כי ככה חונים פה בטבריה ברגיל) וקופצים עליי כמה אינדיאנים לחיפוש. אחרי שעמדתי על זכויותיי הם מחזירים לי את הארנק ומשחררים אותי ב–”שים קונדום ותחזור לתל אביב”. תודה על קבלת הפנים חבר’ה. כמו רוב הישראלים טבריה נשארה בשבילי מקום שבילדותנו היינו מגיעים אליו לחופשה משפחתית. מי שיש לו זיכרונות מאוחרים יותר הם כנראה כי צדו אותו בסובב כנרת עם ג’וינט במאפרה והוא נגרר לפתיחת תיק לילית בתחנת משטרה טבריה.
אני חזרתי לכאן כדי להפריח את השממה ולהקים פה עסק. בתל אביב שמעתי דיווחים מתיירים על חוויות הלינה שלהם בטבריה: לובי אפוף סיגריות עם כמה פרצופים מפוקפקים שקועים בספות עור שחורות, חדרים מצהיבים ספוגי רדבול ומעבר לקיר פסקול של מין בתשלום. אבל מה לעשות שהם רוצים לספר לסבתא שביקרו איפה שישו הלך על המים ולזכות לטבול באגם המים המתוקים שלכאורה הוא מקור המים העיקרי של המדינה המדברית הזאת. אז קיבלתי הזמנה (כי רק ככה אני זז) לבוא להפיח חיים בעסק כושל, חתמתי חוזה עם בעל בית שלא הסתכל אפילו על מה הוא חותם ובאתי לחפיפה עם מאיר, בעל העסק היוצא…
מאמר מקסים!