סקוטי, שגר אותי לעבר

עת השתחררתי החברים המליצו לי על נסיעה דחופה למרחקים, לטהר את הנפש ולרענן את הראש לאחר שלוש שנות במדי צבא ההגנה. אנחנו נוסעים לעשות את אמיזרח, אמרו החברים. גם אני, אמרתי. באמת? שמחו. גם אתה להודו? לא, עניתי. מזרח סקוטלנד.

הם רקדו במסיבות פול מון בגואה, השתקעו באשראם והביטו על הזריחה בדראמסלה, ואילו אני נסעתי לטיול ארוך באוטובוסים, רכבות ומכוניות לחלוקת דואר לאורך כל החוף המזרחי של סקוטלנד עד לאיים הצפוניים. למה סקוטלנד? אולי בגלל התקליט של ג’רי ראפרטי או הספרים של קונן־דויל, אולי בגלל סרט הפולחן האפל והמוזר מ-1973 “וויקרמן”, שהיה נדיר וגם הפסקול שלו יקר־מציאות, ואולי בגלל “שודדי הכיורים” ו”גיבור מקומי” ו”נחמות קטנות” – סרטים סקוטיים קטנים שנגעו ללבי בהקרנות חצות בקולנוע פריז. ואולי גם בזכות השכן הסקוטי שלי בבניין, מיסטר ריצ’ארד קורס, שהיה משופם וחביב ושילם לי כדי לשמור על ילדיו הקטנים אחר הצהריים. 

סקוטלנד תמיד משכה את לבי וחזרתי אליה שוב ושוב, לטיולים, להופעות, לפסטיבל התיאטרון באדינבורו או לפסטיבל הרוק T אין דה פארק. כששידרתי תוכנית בוקר ב-88FM ייסדתי את “הפינה הסקוטית”, ובכל בוקר שידרתי אמן אהוב שנולד בסקוטלנד. לפעמים נאזארת’, לפעמים ג’טרו טול או דייר סטרייטס, קוקטו טווינס או פריימל סקרים, לולו או בל אנד סבסטיאן. וכשהגיע לישראל אמן הפולק הסקוטי בוב ת’יל הצעתי להצטרף להופעות שלו, וככה ניגנתי איתו (קלידים וכלי הקשה) במסעותיו בארץ הקודש.

סקוטלנד באפריל 2022, קצת עגומה. כל כך הרבה עצים יש בה, אבל באביב הזה יש קצת פחות. 60 מיליון עצים (!) נפלו בשתי הסופות שתקפו את אזור סקוטלנד בחורף האחרון. היערות הידלדלו וכעת נדרשת תוכנית לאומית להצלת הסביבה. הסופה “יוניס” הביאה בכנפיה רוחות שנעו במהירות שיא של 196 קמ”ש וניתקו את החשמל למיליון בתים. קנת ומוירה, המארחים שלנו בעיירה קירקמייקל, מספרים שלא היה אינטרנט ולא חשמל, עצים נעקרו ולא היתה ברירה אלא לצאת החוצה לחטוב עצים שנפלו ולהביא אותם הביתה, כדי להסיק את הבתים. “אם יש משהו שגיליתי בשנתיים האחרונות”, אומרת מוירה, “זה עד כמה איבדנו מיומנויות שהיו להורים שלי ולסבא וסבתא שלי. אנחנו לא יודעים לשרוד בלי חשמל ואינטרנט. אנחנו תלויים לגמרי בטכנולוגיה. זה מפחיד”.

ואם יוניס לא היתה מספיק קשה, אז חודשיים אחר־כך באה סופה נוספת, ובפברואר עקרו רוחות עזות עוד הרבה עצים. בתי עסק ומכוניות נהרסו, מיכליות אבדו בים וגגות נעקרו. איגוד הביטוח העריך את הנזק בכ-900 מיליון לירות פאונד. “זה משבר גדול”, אמרו כל הסקוטים שדיברנו איתם, יערות הידלדלו והעולם זקוק דווקא עכשיו להרבה עצים. מוכרחים לטעת מחדש, הם אמרו, אבל גם כאן יש פוליטיקאים שמכשילים כל ניסיון להפוך את העולם למקום טוב יותר.

רבים מאלה שפגשתי במסע הנוכחי חלו בקורונה. אין הגבלות בסקוטלנד. לא מסיכות. לא בדיקות. הכל (לכאורה) כרגיל. אבל המשבר הכלכלי מורגש מאוד. הרבה חנויות סגורות, התיירות ספגה מהלומה עזה ולא הצליחה להתאושש. העיירות שוממות למדי, העסקים ריקים ומצד שני, המחירים זינקו. האוכל עדיין זול יותר מאשר בישראל וגם הלינה. עשרה לילות בבית מופלא עם ארוחת בוקר ל-4 אנשים יעלו כמו שני לילות במלון באילת. הדלק מאוד התייקר וגם הגז. הסקוטים משוועים לקיץ תיירותי שיחזיר את המדינה ל-2019, שנת שיא בתיירות אל המדינה, עד שהגיע קוביד-19, ועמו הסגרים. “המדינה הלכה 40 שנה אחורה, חזרנו אל שנות ה-80″, אומרת ג’ניפר בבית בכפר, בדרך לעיר אברדין. ובפאב שנסגר בזמן הסגרים ונפתח מחדש בידי יזמית נמרצת בשם אמנדה כמעט כל העיירה באה לשתות ובחור מקסים בשם כריס, שמזמין אותנו לארבעה סוגי וויסקי שונים, אומר ש”זה מרגיש עכשיו כאילו עברנו מלחמת עולם שלישית בלי לדעת שהייתה מלחמה”.

ספרים. ספרות. סופרים. סופרות

בעיר סטירלינג אני מוצא מודעה על מפגש קוראים וקוראות עם אַלי סמית (באנגלית: Ali Smith; נולדה ב-1962), סופרת ומחזאית סקוטית. סמית ילידת אינוורנס, בת משפחה עממית ממעמד הפועלים, אבל בוגרת אוניברסיטת אברדין. כותבת לעיתון גארדיאן וגרה עם בת־זוגה, הקולנוענית שרה ווד. בשנת 2007 סמית נבחרה כחברה באגודה המלכותית לספרות ובשנת 2015 הוענק לה תואר גבירה מפקדת במסדר האימפריה הבריטית על פועלה הספרותי. בשנת 2019 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ניוקאסל. היא פרסמה עד כה עשרה רומנים. חמישה מהם תורגמו לעברית. “כמו” (הוצאת בבל, 1998), “בת פוגשת בן” (הוצאת פן – ידיעות ספרים, 2008), “עולם מלון” (הוצאת בבל, 2008), “המקרית” (הוצאת בבל, 2010) ו”סתיו” (ספרית פועלים, 2019). היא מדברת עם הקוראות שמגיעות למקום על נשים וספרים, על פוליטיקה בדלנית ועל הצורך החדש לבחון את העולם בעיניים אמיצות ועצמאיות, לא לקנות אוטומטית כל הצהרה של פוליטיקאי או טור דעה בעיתון – במיוחד אם את אישה שמבקשת לשלוט בגורלך. “העולם השתנה”, היא אומרת, “ואנחנו צריכות להיות חזקות וערניות כדי להתמודד עם השינויים שבאו, ועוד יבואו”.

באופן מפתיע ומרגש, למרות שסקוטלנד היא מדינה במשבר, יש בשנתיים האחרונות עליה במכירת… ספרים, עליה בשיעורי הקריאה וכמות ערבי הספרות במדינה גדלה פי חמישה בשנת 2021. כך גם מועדוני קריאה וחוגי שירה. סופרים כמו איאן רנקין (ארבעה מספרי הבילוש שלו תורגמו בידי ירון פריד לעברית) או אלכסנדר מק’קול סמית’ (שחמישה מספריו תורגמו לעברית) זוכים לפופולריות גואה. לרשימה המפוארת הזאת אפשר להוסיף גם את הסופרת ג’קי קיי (“חצוצרה” הנפלא שלה יצא בהוצאת עם עובד). 

רטרו־מאניה

נדמה לי שבתקליטיה הפרטית שלי יש אחוז די מוגזם של אמנים סקוטים. מאז ומתמיד לשתי המילים “להקה סקוטית” היתה השפעה כבירה עלי. ככה קניתי את ווטרבויז ואת לאקי ג’ים, את מוגוואי ואת בל אנד סבסטיאן, את סנואו פטרול ואת פריימל סקרים, את קוקטו טווינס ואת ביג קאנטרי. גם את הג’אז־פאנקי של אוורג’ ווייט בנד אהבתי וגם את הפולק של ברט ג’אנש. אני אוהב את הלוקל פטריוטיות של הסקוטים בנוגע למוזיקה. הם מפרגנים לאמנים שנולדו במדינה. הם תמיד שמחים להסביר כל מה שתרצה על אמן, להקה או שיר שנולדו בסקוטלנד. “הנה כאן, מעבר לכנסיה הקטנה, נמצא דאן רינגיל, מהשיר של ג’טרו טול”, אומר לי קנת בביישנות מסוימת ואז מציע לי לשמוע את פיטר מקסוול דייויס, שכתב יצירה שלמה, קינה לשקיעתה של התרבות וקריסתו של הטבע בפני ההון – Farewell to Stromness. 

בבתי הקפה והפאבים נראה שהזמן הלך אחורה. המוזיקה המנוגנת בהם היא משנות ה-60 וה-70 וה-80. ההסבר לדעתי הוא שבעתות מצוקה פורחת רטרו־מאניה. אובדן ביטחון תעסוקתי, שינויים חריפים במציאות הקיימת, קרקע רועדת מבחינה כלכלית, פלוס מגיפה כלל עולמית והתגובה הטבעית היא חזרה אל המוכר, הבטוח והמנחם. 

30 שנה שאני נוסע לסקוטלנד שוב ושוב וחוזר עם תקליטים ודיסקים. אבל למגינת לבי החנויות הישנות והטובות נסגרו. חלקן בגלל הסטרימינג והשינויים הטכנולוגיים וחלקן בעקבות משבר הקורונה. רק בסטירלינג מצאתי חנות תקליטים כלבבי, מהסוג הישן והטוב. קניתי צ’רלי מינגוס, ג’ון קולטריין ומיילס דייויס. היה זה יום הולדתו של רוברט סמית, אז החליטו שם לחגוג לו בדרך מיוחדת והוציאו לחלון הראווה את כל התקליטים של הקיור. מוזיקה היא מרפא לנפש. תקליטים לפעמים הם הדרך.

האמינו בכוחו של האל

תופעה מעניינת שלא פגשתי בעבר בסקוטלנד היא נוכחותם של מטיפי דת בכיכרות ערים, נאומים חוצבי להבות על יום הדין הקרוב, “אלוהים ברא את גן העדן והגיהנום” זועק אחד, מגולח למשעי במרכז סנט אנדריוז, אחר צעיר מנסה להתווכח איתו, אבל המטיף מתרגז: “הפלה היא נגד רצונו של האל! 

“חיזרו בתשובה נוצרית, אנשים”, אומר מזוקן ג’ינג’י בעיר אברדין, שלושה אנשים יושבים מולו ומקשיבים באדישות מנומסת. “כי האדם הוא חול עפר ואבק, ואלוהים מסמן לנו למצוא דרך חזרה אליו. לא סתם הוא שלח לנו את המגיפה”. אמנדה מהפאב מסבירה את התופעה כך: הקוביד פורר את החברה המודרנית כמו
שהכרנו אותה, אנשים נסגרו בבתים, התחילו לפחד אחד מהשני ומהווירוס. נראה לה שיש פתאום געגוע חדש למשהו מאחד, לקהילות מהודקות סביב רעיון, סקוטלנד חופשית ועצמאית או משהו כזה. לפעמים זו קהילה של אהבה לכלבים לפעמים של אהבה לג’יזס קרייסט. 

“כמעט כל אדם פה חלה בקוביד”, אומרת מוירה, “שום דבר לא עזר. לא החיסונים ולא המסיכות ולא הסגרים. אנשים איבדו עסקים, מקומות עבודה, תיאטראות ובתי קולנוע נסגרו ואנשים לא חזרו לצאת לבלות, כי התרגלו לשבת מול נטפליקס.”

עשרה ימים בסקוטלנד (מה תעשו כל כך הרבה זמן
בסקוטלנד? שאל כמעט כל מי שפגשתי) מחזירים את האמונה באדם. בנחישות. בטבע. בכוחה של הספרות. בכך שהאדם הוא בסופו של דבר אדם ולא אפליקציה או מנגנון. אנשים הם פרטים עם אהבות קטנות, וכשמדובר בסקוטלנד אלה אנשים פרטיים, עיקשים ומנומסים וחזקים מאוד, שעוברים משבר קשה ומנסים להתמודד איתו.